"אני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי, וכשאני שרה אני מרגישה יותר נוח ויותר בטוחה בעצמי", משתפת נגה ליפן (15.5) מכפר-סבא. "זה מאפשר לי להתחבר עם עוד ילדים, והחלום שלי הוא להיות זמרת", היא מצהירה בקול גדול, ושואפת באותה נשימה למלא את "זאפה" או ללכת בעקבות הזמרת האהובה עליה, נועה קירל, ולהופיע על במת האירוויזיון. פחד במה, לדבריה, מעולם לא היה לה.
"בגיל שש אובחנה נגה עם אוטיזם בתפקוד גבוה, שמלווה מאז בעליות ומורדות תפקודיות, אבל דבר אחד תמיד בלט אצלה – הרצון לשיר", מספרת אימה של נגה, דנה ליפן. הזמרת הצעירה למדה פסנתר ופיתוח קול באופן פרטי, אבל כשניסתה להתקבל למקהלה העירונית ולשיר בה עם חברותיה, נאמר לה שאינה מתאימה. לאחר שלא מצאו פעילות דומה עבורה, פנו השתיים למוסיקאי אורי שחר, מנצח ומייסד של מספר מקהלות בארץ ובן העיר כפר-סבא, בבקשה להקים מקהלה שתתאים לכולם – זמרים עם וללא מוגבלות כאחד, והוא הרים את הכפפה בשמחה.
צפו בסרטון המציג את פעילות מקהלות מעבר לקול:
מעבר לקול
"לפני חצי שנה מתקשרת אליי אמא של נגה ומדברת איתי על הצורך בפעילות של מקהלה לבני נוער בתפקוד גבוה", מסביר אורי שחר (56), מייסד ומנהל "מעבר לקול". "יש היום הרבה חבר'ה עם לקויות תקשורת בתפקוד גבוה שלומדים בבתי ספר רגילים וזקוקים למענה איכותי ומקצועי של פעילויות פנאי, וגם מגיע להם, אבל אין את הכלים לעשות את זה. לרשויות, למקהלות ולמרכזי הפנאי אין את הכלים או את ההכשרה המתאימה. אין להם את הניסיון איך לחבר אנשים עם וללא מוגבלות ולכן לרוב זה לא קורה, ואם זה קורה זה לא מחזיק מעמד. אז התחלתי לחשוב על העניין הזה של מקהלות נוער".
"הסתבר שנגה ניסתה להתקבל למקהלה בקונסרבטוריון העירוני ולא קיבלו אותה. אני מכיר את הקונסרבטוריון ואת המנהל שלו, הוא אחד הטובים בארץ והוא איש מקסים, והוא סיפר לי על המקרה, ועל כך שלמרות שהמנצחת שלהם מעולה, היא לא יודעת איך להתמודד עם זה, וזה בדיוק מה שאני אומר. אין כלים ואין ידע מקצועי לעשות את זה, אבל זה לא אומר שזה לא אפשרי".
"האינטרקציה איתם מילאה אותי"
"לתחום הזה של שילוב אנשים עם מוגבלויות הגעתי לא דרך לימודי חינוך מיוחד או חברה, אלא במקרה. הכרתי חבר'ה עם מוגבלות שכלית התפתחותית, מש"ה, והאינטראקציה איתם פשוט משכה אותי. היא מילאה אותי. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל זה משהו שמלווה אותי מאז ועד היום. אז התחלתי לחקור את הדבר הזה, והצעתי לעשות להם שיעורי מוזיקה – לימדתי אותם פיתוח קול, פסנתר וגיטרה", הוא משחזר והשאר כבר היסטוריה.
4 צפייה בגלריה
איתמר כץ ונגה ליפן, זמרים במקהלת "מעבר לקול", משמאל: אורי שחר, מנצח ומייסד המקהלות
(צילום: מירב כץ)
"הייתי מוזיקאי לכל דבר והמומחיות שלי זה גיטרות. למדתי את המוזיקה ברחוב. הייתי בסצנה, ניגנתי עם אומנים, היה לי הרכב והייתי חתום בחברת תקליטים. זה היה העולם שלי, אבל ברגע שפגשתי את אותם אנשים עם מוגבלות, לפני כמעט עשרים שנה, עשיתי שיפטינג, ורציתי לתעל את הנושא המוזיקלי לטובת היבטים חברתיים ועשייה חברתית. אחר כך הייתי שותף להקמת מרכז חברתי לאנשים עם מוגבלויות ושם המשכתי לפתח את הנושא", מסביר שחר.
עם השנים המשיך שחר ללכת אחרי ליבו, זנח את היצירה העצמאית שלו ועבר מקדמת הבמה אל מאחורי הקלעים ולניהול והקמת מסגרות חינוך מיוחד ומרכזי מוזיקה לאנשים עם מוגבלויות. "יש לי געגוע לזה, לקדמת הבמה, להחזיק גיטרה ולנגן, אבל מה שאני עושה היום יותר משמעותי עבורי. זה מאוד מעניין אותי ויש עם זה המון מורכבות והמון קושי".
"באיזשהו שלב יצאתי מהמשבצת של 'רק ללמד' והחלטתי לייצר פרויקט שימצא את הדרך לחבר אנשים עם וללא מוגבלות ביחד בצורה קבועה ולאורך זמן. שיכירו האחד את השני. מאז התחלתי לחקור את כל הנושא של שילוב אנשים עם מוגבלויות, לא רק בהיבט של המוזיקה אלא גם בהיבט החברתי, בהיבט של שוויון זכויות, והיום אני מפתח גם את הרעיונות החברתיים האלה וגם כלים מעשיים במוזיקה, והכל במסגרת העמותה שהקמתי - 'מעבר לקול' - מדובר בזמרים שהם גם אנשים עם מוגבלויות. לא להיפך". שחר מספק גם הכשרה לאנשי מקצוע, למקהלות ולצוותים מקצועיים בתחומי החינוך והפנאי.
ככל שהתקרב לתחום השילוב של אנשים עם מוגבלויות לצד כאלה ללא, הוא שב והגיע לאותה המסקנה: "רוב האינטראקציות שלנו עם אנשים עם מוגבלות מושתתות על מרכיבים לא טבעיים, ואנשים עם מוגבלות הם לא הקבוצה היחידה שמולה מתקיים תהליך כזה - יש עוד הרבה קבוצות שנדחקו הצידה לאורך השנים. באיזשהו שלב החברה החליטה שהיא משלבת אותן אליה פנימה, והשילוב הזה נעשה על בסיס החוזקות של המשתתפים. למשל, בתחילת המאה הקודמת, איפשרו לנשים להשתלב בחוויית חיים אחרת, בפנאי או בתעסוקה, והיכולת שלהן לעשות את זה ולהיות חלק מהפעילות המשותפת מבוססת על החוזקות שלהן".
צפו בביצוע של מקהלת "מעבר לקול" לשיר IMAGINE של ג'ון לנון:
מעבר לקול IMAGINE גון לנון
"אם אתה מתבסס על החוזקות של האדם אתה מאפשר פחות מקום למוגבלות, וזה אחד הדברים העיקריים בכל הנושא הזה של שילוב אנשים עם מוגבלות על בסיס חוזקות. צריך את היכולת לפעול ביחד כדי שהאינטראקציה תצליח לאורך זמן ותהפוך להיכרות טבעית בין המשתתפים וגם לשינוי התפיסה. זה התהליך של השילוב החברתי. כל חוויות החיים שלנו מבוססות על החוזקות שלנו, ועל מה מתבססת האינטראקציה שלנו עם אנשים עם מוגבלות? על מתנדבים, לא על חוזקות. זה המרכיב העיקרי שאני מסמן, כי אפשר להבין אותו יותר בקלות. כמובן שיש דברים עמוקים יותר, והתנדבות היא כלי נהדר, אבל היא לא כלי של שילוב. זה כלי שמפריד ולא מחבר. הוא מנציח את הפער", הוא מסביר.
"אם אני מתנדב ויש מולי אדם עם מוגבלות ושנינו עושים את אותה פעילות – המדדים שלי להצלחה בתור מתנדב שונים מאלו של האדם עם המוגבלות, וחוסר השוויוניות הזה בתפקידים שלנו רק מעצים את התפיסה שאם לא הייתי, כמתנדב, אז אותו אדם עם מוגבלות לא היה מצליח. זאת אומרת שהוא הנזקק ואני המושיע שלו. לכן ההתנדבות מנציחה את הפער ולא באמת מחברת בין אנשים. היא לא משנה תפיסה או צורת חשיבה".
"אם רוצים לייצר שינוי חברתי – חייבים להתייחס לחוזקות"
סוגיית השילוב החברתי לא נתנה לשחר מנוח. "התחלתי לשאול את עצמי – 'איך זה יכול להיות?' איך שילוב של אנשים עם מוגבלויות הוא אחר משילוב של קבוצות חברתיות אחרות? אז התחיל כל המסע שלי. זה עניין אבולוציוני של התהליך הזה – איך אנחנו עושים אותו, מבינים אותו וחושבים עליו, ויחסית זה תהליך קצר", מסביר שחר.
"יש את הפער המובנה בין אנשים עם מוגבלות שכלית, אוטיזם או לקויות תקשורת, הלקות מייצרת פער מובנה ביכולות של אותו אדם מול האדם ללא המוגבלות, ולכן קשה מאוד לפצות על הפער הזה ולאפשר לשניהם פעילות רגילה ושוויונית, עם אותם מרכיבים כמו בפעילות של אנשים ללא מוגבלות. המכנה המשותף לא מספיק, וצריכים גם יכולות כדי לצלוח את המפגש הזה לאורך זמן".
"המטרה של השילוב החברתי היא שינוי התפיסה ביחס לאחר. כולם באים עם דעות קדומות האחד על השני ועם זה מגיעים למפגש המשותף. כדי שזה ישתנה התפיסה צריכה להשתנות, וכדי שהיא תשתנה חייבים לייצר היכרות טבעית ולאורך זמן. כך משנים את התפיסה. זאת הגישה שבה אני פועל ושגרמה לי לפתוח את 'מעבר לקול'. זה חלוצי לא רק בארץ אלא גם בעולם. אני לא מנפנף בזה, אבל ממה שאני מכיר ויודע וחקרתי, אין כזאת חשיבה ואין עוד פורמט כזה".
"אינטראקציה בין אנשים עם וללא מוגבלות יש הרבה, והיא לא דבר לא טוב, גם כשהיא לא מבוססת על החוזקות", ממשיך שחר לפרוס את משנתו, "אבל אם אני מבטל את הנושא של 'התנדבות' בעולם, אז 99% מהאינטראקציות בפנאי של האנשים עם וללא מוגבלויות נעלם. אם אנשים נהנים ונתרמים – זה מעולה, אבל לא לכל מפגש בין אנשים עם וללא מוגבלות ניתן לקרוא 'שילוב חברתי'. לא כל מפגש שכזה מקיים את הפוטנציאל בהיבט של שוויון הזכויות ושינוי התפיסה לגבי האחר. זה העניין – אם אתה רוצה לייצר שינוי חברתי, אתה חייב חוזקות".
לצורך זה פיתח שחר מודל מיוחד להפעלת מקהלה משולבת, שכולל התאמה של מרכיבי הפעילות והנגשת התכנים המוסיקליים לכלל הזמרים, באופן שמאפשר פעילות בחוויה שוויונית תחת מדדים משותפים, להצלחה עבור כל המשתתפים. המקהלות שהקים זכו להצלחה ולהכרה רבה על פועלן החברתי והמקצועי, ובמשך שנות פעילותן שמרו המקהלות על עשייה מקצועית - קיימו חזרות קבועות והופעות וקידמו שיתופי פעולה עם הקהילה. מודל ההפעלה והכלים המעשיים שפותחו היוו בסיס להשתלמויות וקורסים בנושא השילוב למורים וסטודנטים במוסיקה ובטיפול במוסיקה.
"הבעיה היא לא בחשיבה אלא בתרגום של זה לפרקטיקה, ואיך בדיוק עושים את זה במפגש. אם אני מבסס את המפגש על מתנדבים, אז אני חוטא לרעיון, כי אני בעצם מתייחס למוגבלות. לכן החלטתי להקים מקהלות שיהיו בהן זמרים עם וללא מוגבלות ביחד. זאת מהות המקהלה. זאת לא מקהלה רגילה שמארחת אנשים עם מוגבלויות אלא להקה שמבוססת על החיבור החברתי הזה. המסה של האנשים עם וללא מוגבלות היא הכרחית לשינוי התפיסה. מקהלה של עשרים זמרים ואחד עם מוגבלות, הוא יכול לקחת בה חלק, אבל החוויה כולה לא מתאפיינת במאפיינים שלו. לעומת זאת, כשלוקחים מספר פחות או יותר שווה של אנשים עם וללא מוגבלויות, החוויה מתאפיינת במאפיינים של שתי הקבוצות ונוצר משהו חדש באמצע, ולמשהו החדש הזה חתרתי. זה מה שרציתי לעשות. יש הרבה מקהלות שעושות שיתופי פעולה עם אנשים עם מוגבלות, או מצרפות אדם אחד או שניים עם מוגבלות, אבל אין מקהלה שעושה את זה ככה, והכלים והיכולות המקצועיות לעשות את זה לא מוכרים. אין בזה ניסיון, גם בארץ ולדעתי גם בעולם, לכן הרבה אנשים לא מצליחים להתקבל למקהלות רגילות והן לא מצליחות לצרף אליהן אדם עם מוגבלות לאורך זמן".
"זו מקהלה רגילה לגמרי, מקצועית לכל דבר, שפועלת בפורמט מקצועי לגמרי. המוגבלות מלווה אותנו ומשנה את הפעילות בצורה מסוימת, אבל כל הפעילות היא מקצועית לכל דבר, כי כשהם שרים המוגבלות שלהם לא באה לידי ביטוי"
שם את האדם בחזית, לא את המגבלה שלו
"התחלתי את הפרויקט לפני עשר שנים. בניתי מודל, כתבתי אותו, פירסמתי אותו ולימדתי אותו בבר אילן וגם במשרד החינוך. פניתי לכל העולם ואשתו, שיעזרו לי להקים את המקהלה הראשונה, ואף אחד לא רצה לשתף פעולה. 'קרן שלם' הייתה האחרונה שפניתי אליה. זאת קרן שפועלת מטעם השלטון המקומי לרווחת אנשים עם מוגבלות שכלית, והתחלנו פיילוט של מקהלה אחת בכפר-סבא. עלו שם הרבה חששות – למה שאנשים ללא מוגבלות ירצו לשיר עם אנשים עם מוגבלות, למשל, ואני גם דרשתי מכולם שישלמו והתעקשתי לעשות אודישן לכל זמר, עם וללא מוגבלות. רציתי לבדוק את החוזקות ולעשות מקהלה שמבוססת עליהן. מקהלה רגילה לגמרי, מקצועית לכל דבר, שפועלת בפורמט מקצועי לגמרי. המוגבלות מלווה אותנו ומשנה את הפעילות בצורה מסוימת, אבל כל הפעילות היא מקצועית לכל דבר, כי כשהם שרים המוגבלות שלהם לא באה לידי ביטוי".
"אני מקפיד תמיד לקרוא לכולם זמרים. בהתחלה זה נשמע מוזר למשתתפים, כי הלקות נמצאת שם - היא כל הזמן בחדר ומשפיעה על היכולות המוזיקליות ועל האינטראקציה החברתית, אבל כשאנשים פותחים את הפה ושרים – זאת שירה, לכן צריכים לכתוב מודל שידע להתמודד עם הדברים האלה. שנתיים אחרי שהקמנו את המקהלה הראשונה היא כל כך הצליחה שהקמנו עוד שתי מקהלות, בעכו ובאשדוד. היו עוד מקהלות של ארגונים שפנו אליי, והקמתי או נתתי את הייעוץ המקצועי הנדרש, אבל אז באה הקורונה ונתנה לנו מכה מאוד חזקה והפעילות הופסקה לשנתיים. היה קשה לצאת לפעילויות ולהיפגש, וגם התקציבים הופסקו. עד אז זו הייתה יזמות פרטית שלי, לפני שהקמתי את העמותה".
"עד שתקפה הקורונה, זאת הייתה המקהלה הכי גדולה בכפר-סבא. משהו מטורף. מבחינתי זה היה פרויקט חיים – עבדתי בזה כל יום. נסעתי בכל הארץ עם צוות שלם והחזקנו יחד יותר מ-120 זמרים ואנשי צוות. עשינו עבודה מדהימה עם קליפים והופעות והקלטות, אבל עם הקורונה הייתי חייב לקחת פסק זמן. לא יכולתי להמשיך. זה היה בשבילי סוג של מוות, עד שלפני שנה, בלחץ של הזמרים מהמקהלה הראשונה שהקמתי, החלטתי להמשיך את הפעילות, למרות שלא ידעתי איך. הייתי רגיל לתקציב של מאתיים אלף שקל לשנה למקהלה, פחות או יותר, אבל עכשיו לא היה לי כלום. הזמרים שילמו מאה שקלים לחודש, אבל אין מקהלה בסדר גודל של העשייה הזה שיכולה להחזיק את עצמה מסכומים כאלה".
"הפרויקט של החיים שלי"
"לא ידעתי איך אני עושה את זה, אבל זה הפרויקט של החיים שלי, אז החלטתי שאני עושה את זה. התאוששתי והמשכנו עם שמונה זמרים. אז קם גם הרעיון להקים עמותה, כדי שנוכל לשרוד, שיהיה קל יותר לגייס תורמים ושנוכל גם לייצר הכנסות מהעשייה. את העמותה הקמנו לפני כשנה, ביחד עם הזמרים, ואנחנו עמותה קטנה מאוד. המקהלה של כפר-סבא המשיכה לעבוד, ושתי המקהלות האחרות הוטמעו ברשויות המקומיות. הרעיון היה לפתוח עוד מקהלות, ואז להטמיע גם אותן ולהעבירן לידי הרשות. מאוד קשה להתניע משהו חדש ברשויות – כל הנושא של התפיסה והחשיבה על שילוב על בסיס חוזקות, והפורמט שמבטל את הכלים הכביכול לגיטימיים, כמו התנדבות, הוא לא דבר מובן גם לאנשי המקצוע. קשה להם להבין את זה. כאילו אני מדבר איתם בשפה אחרת, לא מוכרת".
"מכיוון שהכול היה מאוד חדש, צריך היה לחשוב איך משיגים מימון לדבר הזה. צריכים לשכור חדר חזרות, ביטוח, פרסום ושיווק, צריך אנשי צוות וצריך גם להרוויח - זה המקצוע שלי, ואני צריך להרוויח כדי שאוכל להמשיך את זה. זה לא פשוט, אבל אנחנו עושים את זה כי אנחנו לא יכולים לוותר על הדבר הזה. נגה וחבר'ה כמוה צריכים גם פעילות מקצועית. מקהלה משולבת היא לא אדפטציה של מקהלה שאינה משולבת. המטרות והמדדים שלה להצלחה שונים, לא בגלל שהזמרים שבה לא יכולים להגיע להישגים מוסיקליים, אלא בגלל שיש בה תוכן נוסף, חברתי, שמקדם שילוב והיכרות. יש לה זהות עצמית משלה שתורמת לחוויית פעילות ייחודית. מקהלה משולבת מציעה מוצר פנאי חברתי - פעילות פנאי שמקדמת היכרות בין אנשים עם מאפיינים חברתיים שונים. זוהי פעילות שאינה מקדשת הישגיות כמדד עיקרי להצלחה אלא עוסקת בחיבור הטבעי בין בני האדם, על בסיס החוזקות והיכולות שלהם".
"זה לא פשוט לגייס זמרים להרכב כזה, וכשאתה מדבר על זמרים שהם בני נוער ללא מוגבלויות – זה מורכב עוד יותר. בתפיסה שלהם זה פורמט התנדבותי, ובמקהלה הזאת הם יצטרכו לשלם. צריך למצוא את הדרך לדבר הזה, ואני מאמין שיש לקהילה צורך בו, מעבר לזה שהוא חשוב גם בהיבטים החברתיים. זה חיבור טבעי וזה קו המחשבה שמנחה אותי", מסכם שחר. "מבחינתי, יש לפרויקט שתי מטרות: האחת היא לתת 'אינפוט' שישנה את החשיבה והתפיסה לגבי כל הנושא של האינטראקציות שמבוססות על חוזקות ולא על מוגבלויות, והדבר השני – לגייס הון. אני לא מתבייש בזה. כמובן שנשמח גם לרשויות שרוצות לעשות דבר כזה, שיפנו אלינו ונקים אצלן עוד מקהלות, אבל המסר העיקרי שלנו הוא שלא כל אינטראקציה היא שילוב, וצריכים ללמוד איך לעשות את זה ולדעת איך עושים את זה".
"המקהלה היא לנוער עם ובלי מוגבלויות והיא מאוד מקצועית", מסכמת ליפן. "לא מרחמים על אף אחד וצריך לעבור אודישן כדי להתקבל. המפגשים ממש כיפיים, כי באים ילדים מכל השרון ולומדים שירים חדשים ביחד. המנצח ממש חמוד ומוציא מאיתנו את הכי טוב שלנו, ואני מקווה שבהמשך יצטרפו עוד המון ילדים ונהפוך להיות מקהלה גדולה עם המון חברים", היא צוחקת.
"העבודה עם אורי ממש כיפית ומה שאני אוהבת אצלו זה שהוא מנחה אותנו איך לשיר טוב ובצורה מקצועית. השירים גם מותאמים לזמרים והוא מדגיש את החוזקות של כל אחד. מעבר לשירה, שהיא ברמה המקצועית ביותר שיש, עושים שם חיבורים בין נוער עם ובלי מוגבלויות וכולם בה זמרים טובים. למי שיש חששות – שיבוא וינסה ויראה שכולנו אותו הדבר".
לפני חודשיים התחילה המקהלה הצעירה לעשות חזרות. למרות שאין תקציב לפרסום הבשורה, שחר מקווה שבהמשך יצטרפו עוד זמרים למקהלת הנוער והיא תמשיך לגדול. "הצלחתי לשכנע את עמותת 'סביון', שממנה אנחנו שוכרים את חדר החזרות שלנו, שכל עוד ההרכב הצעיר לא גדל, אנחנו לא משלמים על החדר, אז אנחנו עושים חזרות ואנחנו רוצים לגייס עוד".
"העבודה עם אורי מעולה, אני אוהב לשיר איתו הרבה מאוד שירים והוא נחמד", מוסיף גם איתמר כץ (14), נער על הספקטרום שהצטרף לחבורה. "אני שר מגיל שלוש, ואמא אומרת שהתחלתי לשיר לפני שדיברתי. כשאהיה מבוגר אני אכבוש את קיסריה", הוא מכריז בגאון. כיום הם ממתינים שיצטרפו אליהם עוד חברים למקהלה, "כדי שנהיה להקה, כי זה כיף לשיר עם עוד ילדים במקהלה המשולבת", מסכם כץ, "וזה כיף להכיר ילדים מכל מיני סוגים".
- המקהלה הצעירה בכפר-סבא מזמינה זמרים וזמרות, בני נוער מאזור השרון בגילי 18- 13, שמעוניינים להצטרף, ליצור קשר באתר.
