זה קרה ב-20 במרץ 1999, מדינה שלמה הזדעזעה אז מתאונת דרכים קטלנית שאירעה בכביש המפותל באזור פוריה בואכה הכינרת, וגבתה מחיר כבד מנשוא. ברכב ההסעות ישבו מוטי קפלון (אז שמו היה ואדים) בן ה-12, אחותו אביגל שהייתה אז רק בת שלושה חודשים, סבו וסבתו, אנטולי ומריה פלדמן, אימו סבטלנה ואביו מיכאל, שהיה גם זה שנהג ברכב בעת התאונה. המשפחה עשתה את דרכה לכינרת כדי לחגוג את יום הולדתה ה-62 של סבתא מריה.
מזג האוויר באותו יום לא שיחק לטובתם, ובפיתול השלישי של הכביש הרכב החליק, התהפך ונפל אל התהום שבצד הדרך. העובדה שהמעקה היה נמוך ב-40 ס"מ מהתקן רק הפכה את התאונה לקשה וקטלנית יותר.
5 צפייה בגלריה
מוטי קפלון. "הבטחתי לעצמי שאף נער לא ירגיש בודד כמו שאני הרגשתי"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"כל מי שהיה ברכב אחז במשהו כדי להציל את עצמו", מספר מוטי. "סבתא שלי החזיקה את אחותי וספגה מכות רבות בגופה. בשלב מסוים היא עפה מהרכב לבדה, ונפגעה אנושות לאחר שהרכב נחת עליה", הוא ממשיך לשחזר באומץ את אותם רגעים מצמררים ששינו את חייו ואת חיי משפחתו לעד.
"הרגשתי שאין מי שידאג לי יותר"
הפגיעות שספג אמנם היו קלות באופן יחסי, אבל המראות היו קשים מנשוא. "עברו כמה שעות מרגע התאונה ועד שכוחות החילוץ וההצלה הגיעו אלינו", הוא מספר. "אחותי ואני נפגענו באופן קל יחסית, אבל סבתי נהרגה במקום. אף פעם לא אשכח את תחושת חוסר האונים שאחזה בי כשהבטתי בה, מוטלת על האדמה ללא דופק ונשימה".
הוריו וסבו פונו לבית החולים פוריה עם פציעות קשות בכל חלקי גופם, שם הם שהו עד שבשלב מסוים מצבם הצריך טיפול מורכב יותר, והם הועברו לבית החולים רמב"ם בחיפה. וכך, לפני שחגג אפילו בר מצווה, מצא את עצמו מוטי עומד לבדו בהלוויה של סבתו, ששימשה עבורו דמות אם.
5 צפייה בגלריה
הידיעה על התאונה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-21 במרץ 1999
(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
"עלינו מבלארוס לנוף הגליל (נצרת עילית דאז - י"י) כשהייתי בן שלושה חודשים. הוריי עבדו מהבוקר עד הלילה, ולכן סבתי הייתה עבורי ממש כמו אמא", הוא נזכר. "היא טיפלה בי, בישלה עבורי, לקחה אותי לבית הספר והחזירה אותי ממנו, הכינה איתי שיעורי בית ועשתה כל שנדרש כדי שלא יחסר לי דבר".
מיד לאחר התאונה, מוטי ואחותו עברו להיות תחת חסותה של דודתו, אחות אימו, שטיפלה בהם וסיפקה עבורם קורת גג. מדי יום, במקום ללכת לבית הספר, הוא נהג לנסוע באוטובוסים מנוף הגליל לבית החולים בחיפה, כדי לבקר את הוריו וסבו שעדיין היו מאושפזים. בשלב מסוים סבו ואביו שוחררו, ואילו אימו נותרה מאושפזת זמן רב, ובהמשך אף הועברה לשיקום בבית החולים השיקומי אלישע, שאף הוא נמצא בחיפה.
"אחרי התאונה הייתי 'מתנחם' בישיבה ברחוב עם אנשים מפוקפקים. הייתי זקוק לחיבוק של אדם קרוב, הרגשתי שאין מי שידאג לי יותר בעולם הזה והייתי פוקד את הקבר של סבתא כמעט מדי יום. התגעגעתי אליה ולאמא, שאמנם הייתה בחיים אבל לא חזרה להיות מי שהיא הייתה לפני"
בכל פעם שהיה רעב הוא אכל שאריות שנותרו במקרר בית החולים, ופעמים רבות אף נשאר לישון לצד מיטת אימו. בזמנים שבהם לא הצליח להגיע לבית החולים מדי יום, הוא החל להידרדר ו"לעשות שטויות": "בתקופות שבהן לא ראיתי את אמא מספיק, הייתי 'מתנחם' בישיבה ברחוב עם אנשים מפוקפקים בניסיון לזכות במעט חום ותשומת לב, שאבדו לי מאז התאונה הקטלנית", הוא מספר בכאב.
"הייתי זקוק לחיבוק של אדם קרוב, הרגשתי שאין מי שידאג לי יותר בעולם הזה והייתי פוקד את הקבר של סבתא כמעט מדי יום. התגעגעתי אליה ולאמא, שאמנם הייתה בחיים אבל לא חזרה להיות מי שהיא הייתה לפני".
"במשך שנים האשמתי את אבא"
מיום התאונה ועד ליום הולדתו ה-16, מוטי סירב לדבר עם אביו: "האשמתי אותו בכל מה שקרה, ובמיוחד במותה של סבתא. לא הצלחתי לעשות את ההפרדה בין טוב לרע, עד שבסופו של דבר, כשבגרתי והבנתי מה קרה שם באותו יום, ועד כמה פגעתי בו לאורך כל השנים שבהן החרמתי אותו - כאב לי מאוד, וביקשתי לכפר עליהן".
וכך, בגיל 16 וקצת, אחרי מעבר בין שלושה בתי ספר שונים, הוא הגיע לתיכון "עמל" ברמת דוד, שם החליט להפסיק עם ההיעדרויות, לסיים את הלימודים עם בגרות מלאה ולרכוש מקצוע. "בבית הספר ברמת דוד הפכו אותי לבן אדם והטמיעו בי ערכים. הייתה שם משמעת שלא נתקלתי בה בשום מקום אחר עד אז", הוא אומר. "התחלתי לחשוב על העתיד, ובעיקר, רציתי שאבא ואמא יהיו גאים בי סוף-סוף".
כשהיה בן 18, אחרי שסיים את לימודיו עם בגרות מלאה, מוטי התגייס לשירות צבאי בחיל האוויר ברמת דוד, שאותו סיים בהצלחה כעבור שלוש שנים. במהלך השירות, כדי לפרנס את הוריו, סבו ואחותו שסבלו ממצב כלכלי קשה בשל היעדר כושר עבודה כתוצאה מהתאונה הקשה, הוא עבד בשתי עבודות במקביל - בפיצרייה ובשטיפת כלים במסעדה.
עם סיום השירות הצבאי הוא העתיק את מגוריו לראשון לציון - וכעת כבר עבד בשלוש עבודות במקביל. "בבוקר עבדתי בחנות נעליים, בערב באולם אירועים ובלילה בשטיפת כלים. שנתיים עבדתי ככה, כדי להצליח לשרוד ולכלכל את המשפחה. בכל סוף שבוע חזרתי צפונה, ונתתי להם את רוב הכסף שהרווחתי כדי שיצליחו להתקיים", הוא נזכר בעצב.
"אחרי שנתיים קיבלתי עבודה כמוכר עיתונים בדוכן עיתונים, שם גם פגשתי בחור בשם שי קרן, שעבד אז כמנהל מחלקת מכירה ישירה בחברת סלולר. זמן קצר אחרי שנפגשנו, הוא אמר שהוא רוצה שאעבוד אצלו בתור מוכר שעובר מבית לבית".
המפגש עם אותו מנהל שינה את חייו של מוטי, שמצא עצמו מתקדם בתפקידי שיווק ומכירות, משלים תואר ראשון בתקשורת וניהול, ומיד אחריו תואר שני במנהל עסקים (MBA) עם התמחות בשיווק, פרסום ודיגיטל, מצליח לקנות דירה ורכב, מתחתן עם יוליה, וכעבור כמה שנים השניים הופכים להורים לליאם בן החמש ולמיאל בת השלוש.
סגירת מעגל
ואם נדמה לכם שסיפור הסינדרלה של הנער שחייו התהפכו ביום אחד בהיר מסתיים פה, אז תתפלאו לקרוא כי מכאן והלאה לא רק שהחיים המשיכו לחייך אליו, אלא שהם אפילו הלכו והשתפרו ככל שחלף הזמן: לפני כשנתיים, כשהוקם בית החולים השיקומי "מדיקל קר" בבת ים, מוטי הגיש מועמדות והגיע לריאיון עבודה אצל מנכ"ל בית החולים, שאולי הרציק פז. מהרגע הראשון שבו התיישבו זה מול זה, היה ברור לשניהם שלא מדובר בריאיון עבודה שגרתי.
"הריאיון התגלגל בצורה כזאת שמהר מאוד הרגשתי בנוח לספר לשאולי את הסיפור שלי", הוא משתף, "וכשהוא הדגיש בפניי את הצורך לטפל בטראומה שאדם סוחב איתו כדי שיוכל לחזור לעצמו - פרצתי בבכי. התרגשתי מאוד מהמטרה שהוא הציב לעצמו - להקים מרכז רפואי שלצד הטיפול הפיזי בגוף, יטפל גם ברוח ובנפש".
באופן מצמרר, את סגירת המעגל קיבל מוטי כשהבחין בנער בן 14 שישן ליד מיטת אימו המונשמת בבית החולים. המראה החזיר אותו בבת-אחת לילדותו, והוא החליט כי לא ייתן לאף נער לחוש נטוש ובודד כפי שהוא הרגיש אחרי התאונה
אף שהמנכ"ל הבין שמולו ניצב אדם שמעולם לא עסק בשיקום באופן מקצועי, בנוסף לטראומה והאובדן שהוא עצמו חווה, אך לא עיבד עם אנשי מקצוע - הוא החליט לקבלו לעבודה כסמנכ"ל שיווק, מכירות ושירות בבית החולים החדש.
"התפקיד שלי הוא לדאוג למשפחה ולצוותים המטפלים", מסביר מוטי. "אני דואג לכך שלא יחסר להם דבר מבחינה חומרית, כשלמעשה מדובר עבורי בהרבה יותר מזה - לתחושתי, דרך המפגש והסיוע לאנשים שמתמודדים עם אירוע כואב ולעיתים גם בלתי נתפס, כזה שמשנה חיים, אני מצליח להגשים את הייעוד שלי בחיים".
באופן מצמרר שלא היה מבייש אף סרט הוליוודי סוחט דמעות, את סגירת המעגל קיבל מוטי כשהבחין בנער בן 14 שישן ליד מיטת אימו המונשמת בבית החולים. המראה הזה החזיר אותו בבת-אחת לילדותו, ובאותו רגע הוא החליט כי לא ייתן לאף נער לעבור את מה שהוא עצמו עבר, ולאף משפחה לסבול כפי שמשפחתו סבלה.
"יש סיפוק אדיר ביכולת לעזור לאנשים לעמוד בחזרה על הרגליים", הוא אומר. "אני מאוהב וגאה בעבודתי, ועושה מעל ומעבר כדי להעניק מעטפת תומכת וחמה למטופלים ולמשפחותיהם. זו השליחות שלי".
"לא עושה את זה בשביל הכסף"
מאז 7 באוקטובר הפך תפקידו למורכב ומשמעותי עוד יותר, נוכח מספרם הרב של הנפגעים בגוף ובנפש. אחד המקרים המורכבים שבהם נתקל לאחרונה היה של אב ובן שביקשו לשהות לצד אם המשפחה המאושפזת, שהגיעה לבית החולים השיקומי בעקבות פגיעה שספגה במהלך הטבח. באופן חריג הורה מוטי להקצות לשלושתם מלונית ולספק להם שלוש ארוחות ביום, כדי שלא יופרדו ויעברו יחד את תקופת השיקום לאחר אותו בוקר איום שממנו ניצלו בנס.
"אני לא עושה את זה בשביל כסף, אלא כי אני באמת מאמין שזה הייעוד שלי בחיים", הוא מוסיף בכנות. "זכיתי להצליח לעשות טוב עבור אחרים ולנסות לרכך, ולו במקצת, את הקשיים שנכפו עליהם בעל כורחם".
