צפו: בן ה-26 שאימץ את ילדי מלינדי (ראיין: גלעד ילון, צילום: אריק מרמור, עריכה: אורי סתו)
רפי רייקר משנה את חיי הילדים בטנזניה
(ראיין גלעד ילון, צילם אריק מרמור)
בגיל 26, שבו רוב הצעירים עושים את צעדיהם המשמעותיים הראשונים בחיים, רפי רייקר כבר רושם לזכותו הישגים שמעטים מגיעים אליהם בחיים שלמים. הוא, באופן אישי, אחראי להקמה של תשתיות, המספקות מי שתייה ליותר מעשרת אלפים איש, לשיפוץ מבנים של בתי ספר בשלושה כפרים, ולאספקה סדירה של קבוצות מתנדבים לטובת אוכלוסיות נזקקות בטנזניה, באמצעות העמותה שהקים, אפריכאן. הוא לא רק חולם להפוך את העולם למקום טוב יותר, הוא עושה זאת בפועל.
רייקר נולד וגדל בזכרון יעקב להורים שעלו מארה"ב ומאוסטרליה. הוא אח בכור לשתי אחיות, לומד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ומשרת כקצין במילואים. לאפריקה הוא בכלל לא תכנן להגיע. "כשהשתחררתי, העולם היה סגור בגלל הקורונה. אפשר היה לטוס רק לאפריקה, ולי לא היה אכפת, רציתי לנסוע לטייל בכל מחיר. שם זה התחיל.
"ברגע שהגעתי, התאהבתי", הוא מספר. "כמעט כל דבר שם הפתיע אותי, ובדרך כלל בצורה הכי טובה. לא עבר יום שבו לא פגשתי אדם מרתק או תופעה כובשת. שמחת החיים של אנשים שם היא משהו שקשה להסביר, היא לא תלויה בדבר. הם עניים באופן אבסולוטי, ובטח בכל מה שאפשר להשוות ביחס אלינו - אבל הם מאושרים כיחידים וכחברה, באופן מעורר השתאות".
על הכפר מלינדי: "אין שם חשמל, אין מים זורמים ומערכת החינוך במצב שבעיני הוא ממש הזוי. בכל כיתה יש בין 100 ל-150 תלמידים. שולחן כתיבה שמיועד לשניים בלבד משמש בפועל לחמישה תלמידים, ומי שאין להם שולחן, נאלצים לעמוד. התלמידים לא אוכלים במהלך היום, ויש ביניהם ילדים, שהולכים ברגל מדי יום לא פחות מ-14 ק״מ כדי להגיע לבית הספר. בלתי נתפס"
המפגש עם הצ'יף הצעיר התניע תהליך
במהלך הטרק שעשה עם חבר ברכס האוסמברה בצפון טנזניה, נקלע לכפר מלינדי. "במהלך השיטוט בין כפרים פגשנו ממש במקרה את אליה, הצ'יף החדש של הכפר. הוא היה בסך הכל בן 33, ונכנס לתפקיד רק שישה חודשים לפני כן".
רייקר הופתע מהידע הרב של צ'יף אליה על ישראל, ומהמוטיבציה שלו להתחבר עם ישראלים. "לא ציפינו לשאלות כאלה במקום הכי נידח שאליו הזדמנו אי פעם, בטיול או בחיים בכלל. אלה היו שאלות עמוקות, כנות, ענייניות. שאלות של אנשים שמבינים כיצד עובד העולם הגדול, ויש להם רצון לשפר אותו. שאלות של מישהו שיש לו תקווה ואמונה שאפשר לשנות מבפנים".
"בשיחה עם אליה, שהיה בעל השכלה אקדמית, פרט מאוד חריג באזור הזה, גילינו שהוא בחר לחזור לכפר הולדתו בסוף לימודיו. הוא סיפר לנו על התנאים בכפר. הבנו שאין שם חשמל, אין מים זורמים ומערכת החינוך במצב שבעיני הוא ממש הזוי. בכל כיתה יש בין 100 ל-150 תלמידים. שולחן כתיבה שמיועד לשניים בלבד משמש בפועל לחמישה תלמידים, ומי שאין להם שולחן, נאלצים לעמוד. התלמידים לא אוכלים במהלך היום, ויש ביניהם ילדים, שהולכים ברגל מדי יום לא פחות מ-14 ק״מ כדי להגיע לבית הספר. בלתי נתפס. קשה מאוד לדמיין חוויה לימודית במצב הזה".
רייקר, יחד עם רפאל חברו, עוד לא ידעו אז, אבל המפגש הזה סימן את התפנית, ובו גם נטמן הזרע להקמת העמותה ששינתה את חייהם שלהם, ושל אוכלוסיות גדולות. "הבנתי שהמצב הקיים הוא לא הגיוני. אלה אינם תנאים שמאפשרים קיום בסיסי. הצענו לאליה הצעות פשוטות לייעול ולשיפור- צביעת כיתות, זריעה ושתילה של מזון, שיאפשר להאכיל את התלמידים. אלה לא היו הצעות מופרזות מדי, רק דברים קטנים שיכולה להיות להם השפעה גדולה. אבל כאן נפרדו דרכנו".
אבל לא באמת. "אמנם עזבנו את אפריקה, אבל השיחה עם אליה המשיכה להעסיק אותנו. המשכנו לדבר על זה, להתייעץ עם משפחה וחברים. לחשוב מה אפשר לעשות אחרת, למה זה חייב להיות ככה באפריקה. למה רוב המקומיים משלימים עם המצב הזה ולא מנסים לשפר אותו. פתאום, הצרות שלנו בארץ נראו לנו שוליות. הבנתי שהעניין הזה נגע בי באופן שלא מאפשר לי לעצום עין ולהמשיך הלאה. בנקודה הזו החלטתי לחזור למלינדי".
9 צפייה בגלריה
טיוח, איטום והחלפת הגג במבני בית הספר במלינדי, שמימנה וביצעה עמותת אפריכאן
(אלבום פרטי)
9 צפייה בגלריה
מתנדבי אפריכאן עם תלמידי בית הספר היסודי בכפר מלינדי. רייקר משמאל, מאחור
(אלבום פרטי)
המטרות המרכזיות של המשלחות הן למצוא דרכים לספק מי שתייה נקיים לכפרים, כדי שאנשים שם יפסיקו למות מזיהומי בטן כתוצאה משתייה של מים מזוהמים. או להתקין נורות בכיתה, כדי שהילדים לא ילמדו בחושך. או לבנות תקרה, כדי שהילדים יישארו יבשים ויוכלו לשמוע מה אומרת המורה גם כשיורד גשם
בתי הספר שופצו וציוני התלמידים זינקו
רייקר גייס שמונה חברים, בהם קצינים משוחררים כמוהו, הציג את החזון, והם חזרו אל הכפר כקבוצה. רייקר: "באנו לעבוד ביחד עם התושבים ולהתניע תהליך של שיפור התשתיות. הפעילות של הקבוצה הייתה הצלחה מסחררת. כל מתנדב קיבל תפקיד שאותו הוביל באופן עצמאי - שיפוץ, חיבור הכפר לתשתיות מים, גיוס כסף. מה אנחנו יודעים על שיפוץ? על מערכות מים? על חקלאות ושתילת שדות? כלום. אבל אנחנו יודעים להביא אנשי מקצוע מקומיים, לארגן פועלים מבין ההורים של התלמידים, והבאנו איתנו המון המון אנרגיה. מתברר שזה כל מה שהיה צריך".
ביקור הקבוצה הראשונה סלל את הדרך להקמת אפריכאן, עמותה שתסדיר את המימון והארגון של הפעילות, ומאז כבר יצאו אל מלינדי שלוש משלחות של מתנדבים. "שיפצנו שלושה בתי ספר, ובנינו תשתיות להולכת מי שתייה למען יותר מעשרת אלפים איש", מספר רייקר. "מיפינו את התוואי, ופיזרנו את העבודה בין כל התושבים, באופן כזה שכל תושב קיבל כמה מטרים שאותם היה עליו לחפור. כך הצלחנו להתקין ביחד צנרת באורך חמישה קילומטרים, שמספקת מים לכפרים".
ובאמת, הפעולות שלכם שינו את החיים בכפר?
"הפרויקט השפיע מאוד, והניע תהליכים שהובילו לאספקת מים נקיים לכל תושבי האזור, כ-50 אלף איש. בתי הספר ששיפצנו הפכו למבוקשים ביותר במחוז, וממוצע הציונים של תלמידים בבחינות עלה. באחד מבתי הספר התקנו גם מערכת אנרגיה של החברה הישראלית הום-ביוגז, שפיתחה טכנולוגיה ההופכת פסולת לאנרגיה. השילוב של כל המהלכים האלה, אפשר לנו ליצור מצב חדש, שבו בית הספר מספק לתלמידים אוכל במהלך היום. בנוסף לכל אלה, סייענו להכשיר שדות לגידול חקלאי, שמספקים את המזון עצמו. המערכת שהתקנו מספקת גז טבעי לבישול, וכך יצרנו שם מעגל בר קיימא - ולילדים יש מה לאכול במהלך היום".
על אף ההישגים היפים, רייקר נשאר צנוע וריאלי: "אני יודע שלא אצליח לשנות את העולם ברגע, אבל בשביל התושבים בכפר הזה - מדובר בשינוי של החיים. בעינינו, זה בלתי סביר שבני אדם יחיו כך, ואם אנחנו יכולים לעזור - אז למה לא? מדובר בצרכים בסיסיים, מים וחשמל. המטרות המרכזיות של המשלחות שלנו הן למצוא דרכים לספק מי שתייה נקיים לתושבי הכפרים, כדי שאנשים שם יפסיקו למות מזיהומי בטן כתוצאה משתייה של מים מזוהמים. או להתקין נורות בכיתה, כדי שהילדים לא ילמדו בחושך. או לבנות תקרה, כדי שהילדים יישארו יבשים ויוכלו לשמוע מה אומרת המורה גם כשיורד גשם. לספק לתלמידים כיסא ושולחן, למרות שיש שם מאה תלמידים בכל כיתה. פשוט לייצר אורח חיים סביר וסביבת לימודים ראויה לילדים".
9 צפייה בגלריה
מתנדבי אפריכאן ותושבים מקומיים חופרים תוואי לצינור חדש להובלת מי שתייה נקיים לכפר מלינדי
(אלבום פרטי)
"בעקבות הפעילות של המשלחות שלנו, ההערכה וההערצה לישראל בקרב תושבי המחוז בצפון טנזניה היא מטורפת. אנשים פשוט מעריצים את מדינת ישראל בעקבות העשייה. מסתובבים שם עם דגלי ישראל, מתפללים בשביל המדינה שלנו"
יהיה מי שיאמר - אז למה אפריקה, בוא תעזור פה.
"הביטוי 'עניי עירך קודמים' היה אתגר משמעותי בהקמת העמותה. הרי לא חסרות צרות בישראל, וגם כאן תמיד יהיו מי שיזדקקו לעזרה ותמיד יהיה מה לעשות. כל המתנדבים שלנו תרמו למדינת ישראל לפני הצבא, אחר כך עשו שירות צבאי משמעותי, וממשיכים לתרום ולהתנדב בארץ גם היום. הקשר העמוק בינינו ובין המדינה לא פוסק ואף מתחזק, והשליחות באפריקה לא פוגעת בו. להפך, מיום ליום העבודה בכפרים רק מחזקת את ההערכה שלנו כלפי מה שיש לנו בבית.
ועדיין, אני מאמין בלב שלם שהמצב באפריקה שונה. אנשים מתים באפריקה מזיהומים, וחיים בתת תנאים. אנחנו לא מצליחים להתעלם מזה. העובדה שאפשר לחולל שינויים משמעותיים בכפרים ולהציל בפועל חיים של אנשים בעזרת סכומים קטנים מאוד של כסף - היא אחד הדברים שהכי מניע אותנו לפעול דווקא שם. הצלחנו, למשל, להוביל מים נקיים לכפר בן 5,000 תושבים. בפרויקט לבניית תשתיות שעלה בסך הכל 5,000 שקלים. המחיר הכספי הוא זניח יחסית לאפשרות להציל בעזרתו את חייהם של מאות ואולי אלפי אנשים וילדים.
"המתנדבים שמצטרפים למשלחות שלנו לא באים להתנדב באפריקה במקום להתנדב בארץ. הם מתנדבים תמיד, בכל מקום. חוויית ההתנדבות בכפרים היא חוויה מעצימה ומלמדת מבחינתם. הם חווים את הכוח העצום שיש לנו לשנות ולהוביל תהליכים, ומתחילים ליזום מהלכים בעצמם. את מיזם האוכל לתלמידים בבתי הספר יזמה והובילה שחר, מתנדבת באחת המשלחות האחרונות. המחסור באוכל נגע בנקודה רגישה אצלה, והיא החליטה שהיא לא יכולה לעמוד מנגד".
"ויש אולי גם ממד לאומי בפעילות הזו. בעקבות הפעילות של המשלחות שלנו, ההערכה וההערצה לישראל בקרב תושבי המחוז בצפון טנזניה היא מטורפת. אנשים פשוט מעריצים את מדינת ישראל בעקבות העשייה, מסתובבים שם עם דגלי ישראל, מתפללים בשביל המדינה שלנו".
9 צפייה בגלריה
המתנדבים הניחו תשתיות, והמים התחילו לזרום בכפר. הילדים עומדים בתור למלא מים מהברז
(אלבום פרטי)
9 צפייה בגלריה
תמותת ילדים היא עניין שגרתי, בעיקר בגלל בעיות תקציב. רייקר עם פעוט בכפר מלינדי
(אלבום פרטי)
כשיש מים ואוכל אפשר לחלום בגדול
רייקר וחבריו לא עוצרים. "היום, העמותה מנוסה יותר, אנחנו יודעים שאפשר להגיע רחוק יותר, ואנחנו יכולים לחלום יותר בגדול. כשהגענו לטנזניה, האנשים חיו בתנאים לא ראויים, אבל כיום יש הכרה בכך שאפשר לשפר את חייהם משמעותית במאמץ משותף. כשהם פנויים מהצורך להשיג מי שתייה או אוכל לילדים בבית הספר, הם גם מעזים לחלום גדול יותר. וזה משתלב עם אחת המטרות המרכזיות שלנו, לתת כלים שיאפשרו להם להמשיך את היוזמה והעשייה בעצמם גם אחרי שהמשלחת עוזבת", הוא מסביר.
באמת מדובר בשינוי מחלחל או שהוא נקודתי בלבד?
"אנחנו רוצים להוביל תהליך של הצמחת מנהיגות ומצוינות. הקמנו פרויקט שמאתר תלמידים מצטיינים, ושולח אותם לבתי ספר איכותיים. עצם הנוכחות שלנו והשיפוץ שביצענו במבנים העלה את אחוזי העלייה של ילדים מבית הספר היסודי לחטיבה במאות אחוזים. עד היום ההורים לא רצו שהילדים יעברו לחטיבה, אלא שיחזרו הביתה, לעבוד בשדות. השיפוץ תרם להבנת החשיבות של החינוך וההשקעה לטווח ארוך. ורואים גם תוצאות מיידיות בשטח: בהשראת אפריכאן שופצו כבר באופן מלא שני בתי ספר בידי התושבים עצמם. זה בדיוק מה שחלמנו שיקרה. כמו כן, הכפר הקים קבוצת חשיבה המורכבת מבעלי תפקידים, שיפעלו לפיתוח הקהילתי ולמציאת פתרונות לבעיות שצצות".
מה אנחנו יכולים ללמוד מהם?
"אנחנו לא מפסיקים ללמוד על פשטות, אהבה ושמחה. כולם שם מאושרים, כולם מחייכים וכולם חברים. כל אחד ברחוב יגיד לך בוקר טוב בחיוך. מוסלמים ונוצרים חיים זה בצד זה, חוגגים את השמחות ביחד, לומדים בבתי ספר משותפים ומכבדים זה את זה. הייתי בהלם כשפגשתי את ההתנהלות הזו לראשונה. כששאלתי את אליה על השותפות בין הדתות הוא לא הבין בכלל את השאלה. ככה זה פה, זה עד כדי כך פשוט".
האופטימיות מניעה את רייקר וכובשת את בני שיחו. הוא מתכוון ושואף לבצע עוד מהלכים גדולים, אבל מהלכים גדולים דורשים מימון. "כדי לגרום לתהליך הזה להיות משמעותי ויציב, לאפשר לאנשים שם בטנזניה להאמין שאפשר לחלום ואפשר גם להגשים חלומות, אנחנו נדרשים להשיג תרומות, וזה אתגר בפני עצמו. כל תרומה, כל סכום הכי קטן יכול לשנות חיים".
עוד ישראלים שמפיצים טוב בעולם:
- נבחרת הישראלים הטובים של 2021
- נבחרת הישראלים הטובים של 2022
