מה המכנה המשותף בין "מלך סיאם" לבין "הקוסם"? ירון כפכפי, מלך מחזות הזמר של ישראל. די באזכור שמו על הפוסטר כדי לפתוח קופה. וזו הסיבה שגרמה לשני שלגי לפנות דווקא אליו. היא בעלת דוקטורט במדעי המוח שעשתה הסבה להייטק, וגם נשואה ואם לשני בנים, ובאופן כללי לא סובלת מעודף זמן פנוי, אבל שלל העיסוקים והשנים שחלפו לא ריפאו את הגעגוע להדר, אחותה.
אילולא בחרה דווקא בברצלונה כיעד לירח דבש של סופ"ש קצר, הדר שלגי־שלום הייתה חוגגת השנה את יום הולדתה ה־40. הצגת הבכורה של "גלורי", שנכתב לזכרה, תיערך ביום חמישי (מרכז רוזין, רמת אביב ג') במלאת עשר שנים לאחר הצהריים הטרגי ההוא. הדר ונדב, בעלה הטרי, יצאו ממסעדה שבה עשו סלפי אחרון והתקרבו לצומת, כשנהג שעלה על המדרכה פגע בהדר בעוצמה.
"מאז שקרה מה שקרה ידעתי שאנציח את הדר במחזמר", מספרת שני שלגי (43), שכתבה וביימה יחד עם כפכפי מחזמר נוצץ ותוסס שמכיל את מיטב להיטי הניינטיז. במרכז השואו עומדות שתי אחיות. גלורי – בת דמותה של הדר, ורובי – בת דמותה של שני, אחותה הגדולה.
שני והדר נולדו ברעננה לרותי שלגי ז"ל, שלמדה תיאטרון ופסיכודרמה, עבדה כמדריכה במוזיאון ולימדה ריקודי עם במלבורן כשבעלה, מנחם שלגי, מחלוצי אמדוקס, נשלח לאוסטרליה. "שתינו ירשנו את אמא", שני מתאמצת לחייך, "הדר לקחה את הריקוד ואני את הבימוי והמשחק. עד גיל התיכון היינו שונות מאוד זו מזו. הדר נראתה מיליון דולר ותמיד היתה בשיא האקשן, ואני הייתי הביישנית והסגורה. כשהתחתנתי ויצאתי עם בעלי לאירלנד, הדר באה כמה פעמים לבקר אותנו ורק אז התחלנו להתקרב. שתינו היינו מכורות לז'אנר של מיוזיקלז והחלטנו שמתישהו, בעתיד, נקים את 'שלגי הפקות' ונרים מחזות זמר ברמה של ברודווי".
מרוץ החיים דחה את הגשמת החלום המשותף, אבל כל אחת מהן מימשה את עצמה בקטנה. הדר רקדה והרקידה במהלך לימודי הניהול באוניברסיטת בן־גוריון, ואחרי השתלמות בבית הספר למחול בניו־יורק חזרה ארצה ועבדה בחברת הפקות. שני, במקביל לחקר המוח ("הבנתי שאנחנו אפילו לא מתקרבים לפיצוח שלו. הישועה תבוא מתחום הבינה המלאכותית") קפצה על כל הזדמנות לשחק ולביים בתיאטראות של דוברי אנגלית, שבה התמקצעה באוסטרליה.
"הדר חיפשה אהבה", מספרת שני, שבגיל 21, באוניברסיטה, הכירה את חגי בומגרטן שהפך לבעלה. "בעיניי היא הייתה כזאת מדהימה שלא הצלחתי להבין איך היא לא מוצאת. היא ממש עבדה בלצאת לדייטים, נקרעתי מצחוק כשהיא סיפרה על דייטים מזעזעים, וכשסוף־סוף הכירה את נדב שלום, שעובד במשרד ראש הממשלה, כולנו שמחנו בשבילה. הייתה חתונה גדולה, שניהם היו בעננים. היא לא יכלה לצאת לירח דבש מפני שחברת ההפקות שבה עבדה קיבלה כמה פרויקטים גדולים, כמו קבלת הפנים לאובמה וחגיגות יום הולדת 90 לפרס, אז בדקה ה־90 הם קפצו לסופ"ש בברצלונה".
נגמרו התירוצים
הטרגדיה אירעה ביום השני לחופשתם. "הם בילו בפתיחה של איזו מסעדה, הצטלמו עם עוגה, ורצו לחצות את רחוב קטלוניה שמכיל שישה נתיבים. רכב אחד, מסיבה לא ידועה, סטה מהמסלול השני ודחף את הרכב שנסע לימינו לעבר המדרכה. שלושה מתוך עשרת הפצועים לא שרדו. הדר חטפה פגיעת ראש קשה ונפטרה אחרי שבוע בבית החולים. נדב, שאפילו לא נשרט, סיפר שלא היה סיכוי להציל אותה. כשההודעה הגיעה אלינו, אבא עלה לטיסה הראשונה. גם אני רציתי לטוס, אבל אבא ביקש שאשאר עם אמא, שהתמודדה עם סרטן. לפני ארבע שנים, כשאמא נפטרה, האובדן שוב היכה בי בעוצמה. הבנתי שאני אהיה זו שתישא הכי הרבה שנים את הגעגועים להדר".
הנהג נתפס?
"נתפס ונחקר והודה באשמה, אבל מה יצא מזה? כלום ושום דבר. הוא תייר".
במהלך השנים, כל אחד מבני המשפחה מצא את הדרך שלו להנציח את הדר. "אבא הקים ברעננה את 'כיכר הדר', שבה הציב פסל ברזל גדול של אורנה בן עמי, שמשלב בין ריקוד לשורשים", מספרת שני. "הוא גם תרם לא מעט ללהקת המחול של הבינתחומי. נדב הקים ספסל לזכרה בגבעה שצופה לכנרת, במקום שבו הציע לה נישואין".
היום הוא נשוי פלוס שלושה.
"נכון", היא משחררת אנחה, "המוות של אחותי הוביל לאושרה של אישה אחרת, אבל היא זו שתומכת בנדב והיא מתלווית אליו לאזכרות. לאבא קשה מאוד לראות את נדב עם ילדיו, אמא הייתה אישה של הכלה וילדיו קראו לה 'סבתא רותי'. לי הם קוראים 'דודה שני'. החיים נמשכים".
איך את הנצחת את הדר?
"בקעקוע", היא מפשילה את שרוולה. "זה היה החלק הקל. במשך כל השנים התרוצצה בי המחשבה שאני חייבת להדר מחזמר, מפני שאנשים צריכים לדעת מי היא הייתה, אבל תמיד מצאתי תירוצים. היו לי ילדים קטנים, למדתי, עבדתי, בעיקר פחדתי. הרי אני לחלוטין לא מהתחום. אף פעם לא כתבתי. השנה, כשהחברה שבה עבדתי עמדה להיסגר, החלטתי לנצל את ההזדמנות כדי להגשים חלום אחר שהופיע ברשימה שלי – ללמוד קולנוע בלונדון. כשסיפרתי לנדב הוא שאל, 'מה עם המחזמר?' והבנתי שזהו. נגמרו התירוצים".
הרעיון הראשוני היה לעבד לבמה סרטים שהדר אהבה, כמו "ריקוד מושחת" ו"שיר אשיר בגשם", אבל בלונדון פקד את שני עוד "אירוע קשוח", כהגדרתה. "זה היה ביום האחרון שבו עמדתי להקרין את הסרט הקצר שלי והתרגשתי נורא", היא משחזרת. "קמתי מוקדם בבוקר והיו לי מלא הודעות מחגי, בעלי. 'פרצו לבית וגנבו את כל התכשיטים של הדר ושל אמא שלך'. התרסקתי. הרגשתי שגזלו ממני את שרידי הזיכרון. נאחזתי בשתי השרשראות שתמיד עליי – אחת של אמא והשנייה שהדר ענדה בחתונתה. נקברתי מתחת לשמיכה עד שמישהו כתב לי בווטסאפ 'שני, אלה רק חפצים, הן עדיין איתך', וזה היה רגע של הארה. ואז נפגשתי עם איריס רוני־ריקליס, מנכ"לית פורום מוסדות תרבות ואמנות. היא חברה שלי מהמידברן".
"איריס שירתה כמפיקה בלהקות הצבאיות, ושם הפכנו לחברים טובים", מעיד כפכפי (55), שהשתוקק לחזור לפעילות אחרי שהקורונה השביתה אותו לתקופה ממושכת, אבל התקשה לראות את הקשר בין מחזמר לאזכרה. "מבחינתי, הפקת מחזמר זה הדבר הכי מסחרי שיש. אין לו זכות קיום אם הוא לא מביא המונים. 'הקוסם' מצא את הנוסחה איך למלא אולם כמה שיותר גדול כמה שיותר פעמים, ופתאום מגיעה הצעה מכיוון שונה לחלוטין. לא דומה לשום דבר שבו הייתי מעורב. שני אמרה, 'בוא נעלה מחזמר שלוש פעמים', ונרתעתי. מה, זו הצגה לאספנים בלבד? שני הוסיפה 'בתקציב מוגבל'. זה הצריך ממני חשיבה חדשה. כשאמרתי לה 'בואי נעשה אירוע שהוא האזכרה' שאלתי את עצמי - איך אחבר בין שירי דיכאון שאמורים לאפיין אזכרה לבין המוזיקה שהדר אהבה לרקוד: ביונסה ומייקל ג'קסון ומדונה ובריטני ספירס? ולא היה לי עם מי להתייעץ, זה תקדים עולמי".
השגחה עליונה
במפגשים יום־יומיים שלגי וכפכפי הגדירו את הנושא – "קשר שממשיך להתקיים בין שתי אחיות אחרי שאחת מהן כבר לא בין החיים", והבטיחו זה לזה שהמחזמר לא יעסוק רק בכאב ובאומללות, הוא חייב לעורר גם תקווה. בשיחות אינסופיות נרקמה דרמה מז'אנר הפנטזיה, שפועל על פי כללים משלו. לדוגמה, בני אדם שהופכים למלאכים עוברים גם תהליך של מחיקת כרטיסי הזיכרון. הדר, שהפכה לגלורי, שומרת מלמעלה, מהשמיים, על אחותה רובי, אבל ההשגחה פועלת רק בתנאי שהמלאכית לא יודעת על מי היא משגיחה. אם הממונים יגלו שהן אחיות שוב יפרידו ביניהן. גלורי, שזכרונה נמחק, לא מזהה את אחותה, ואילו רובי, שעל האדמה, מרגישה בכל מיני רגעים שגלורי נוכחת בחייה, אך מתקשה לעכל שהיא באמת איתה.
"היא רצתה שלגיבורות המחזמר יקראו כמו בחיים, שני והדר", מגלה כפכפי, "ושיכנעתי אותה ליצור ריחוק באמצעות תרגום השמות לאנגלית. הבטחתי לה שהריחוק הזה יקל עליה, היא לא תרגיש שכל דקה על הבמה היא בגדר חשיפה".
הקאסט מונה עשרה שחקנים ושלושה רקדנים. הם שלחו אודישנים מצולמים אחרי שכפכפי הבהיר להם שמדובר בהרפתקה – הפקה מקצועית ומושקעת שמאחוריה אפס שיקול מסחרי. הוא מדגיש את עניין האודישנים גם כדי להקדים תרופה למכה: את גלורי מגלמת האחיינית שלו, קרן כפכפי (28, בוגרת יורם לוינשטיין שמזכירה לו את ג'וליה רוברטס), את רובי מגלמת דניאלה מילוא (יוצאת דה וויס), ואילו לתפקיד אחד ממחזריה של רובי נכנס עופר רגירר, בן־זוגו של כפכפי. לפני 22 שנה הם ענדו טבעת זה לזה, והיום הם הורים לארבעה.
"רובי היא זמרת מצליחה שמדוכאת מהחיים", מתארת שלגי. "למרות שיש לה הרבה מעריצים ומחזרים היא נופלת לאלכוהול ולסמים, מכיוון שהיא לא מצליחה להשלים עם הפרידה מאחותה. רובי לא יודעת את מה שהקהל יודע – שאחותה גלורי איתה ולידה".
פתאום, מתוך האופטימיות השברירית, מגיחות הדמעות. "אחרי שאמא שלי נפטרה שקעתי בדיכאון", היא מספרת. "המשכתי לתפקד כרגיל, עם הילדים וגם בעבודה, אבל לא מצאתי שום שמחה. הכל נראה לי תפל. מאז שהתחלתי לעבוד עם ירון אני מאושרת ברמות שלא ידעתי בעשר השנים האחרונות, מאז שאחותי נהרגה. הבן אדם הזה הוא פשוט השראה".
ואת מאמינה שבפרמיירה של גלורי הדר תשב בשורה הראשונה?
"כשהדר נהרגה, אמא האמינה שהיא ממשיכה להיות איתנו, והשיחות האלה תמיד הסתיימו בוויכוחים. אני לא מאמינה באלוהים ולא במלאכים ולא בגלגולים ולא בעולם הבא. 'זה בולשיט', הייתי תוקפת את אמא שלי. עכשיו, הכי עצוב לי שאמא לא כאן כדי לחוות את גלורי, שמנציח את הדר שלנו. בתקווה שהיא גם תשמח.
"הדר ואני כבר לא נפתח את 'שלגי הפקות', אבל יש משהו מנחם בזה שאני מפיקה את ההצגה לזכרה", מסכמת האחות הבכורה. "אמא הורישה לי 150 אלף שקל, איריס טענה שנגיע ל־200 אלף, ועכשיו אני כבר עומדת על 400 אלף שקל. הבאתי מהבית, מכיסי. מכיוון שזו הפקה עצמאית, עיריית תל־אביב נתנה לי הנחה משמעותית במחיר האולם. גלורי יוצג במרתון של שלושה ימים רצופים מפני שזה עולה הרבה כסף לפרק ולהקים. אם זה יהיה טוב ויהיה ביקוש, נשמח להמשיך. בא לי שעוד אנשים יכירו את הדר, שממשיכה לרקוד את החיים גם אחרי הסוף".
