כבר במדרגות הראשונות של הבניין במרכז תל אביב מתחילות להישמע מהקומה השנייה נביחות נלהבות של כלב שלהוט לפגוש את מי שעומדת להגיע. את הדלת פותחת קלודין יהודית גרציאני בת ה-70 ולצדה הכלבה באני, ששמחה לגלות שההתרגשות הייתה מוצדקת: זו שעת הטיול שלה עם רבקה. רבקה בניסטי (24), סטודנטית לרפואת שיניים, מגיעה מדי שבוע לעזור לקלודין שמתקשה ללכת, ומוציאה את באני בת השמונה לסיבוב בחוץ.
"בילדות בצרפת תמיד היו לי חיות", מספרת קלודין. "לפני שנה אימצתי את באני. החלטתי שיש לה יום הולדת ב-11 באוגוסט, כמו לי, כי אני באמת מרגישה שאנחנו נפשות תאומות. אז עשינו יום הולדת, קניתי עוגה וחגגנו ביחד". קלודין עלתה מצרפת בשנת 1974, ומאז היא חיה ללא משפחה. "הייתי מורה וגננת, עבדתי במוסדות חינוך, ואז פיטרו אותי. חיפשתי עבודה, רציתי להישאר בישראל, אבל לא מצאתי וחזרתי לצרפת לעשרים שנה. התחתנתי, לא הבאתי ילדים, התגרשתי וחזרתי לארץ ב-2012. אין לי פה אף אחד חוץ מבאני".
מה הספקת ללמוד עליה?
"אימצתי אותה ממשפחה שלא רצתה אותה יותר. הם אימצו אותה כשעבדו מהבית בגלל הקורונה, אבל כשחזרו לעבודה לא רצו אותה יותר. היא כנראה עברה משהו קשה כשהייתה קטנה. היא די פחדנית ויש לה חרדת נטישה, אני לא יכולה לעזוב אותה לבד לשנייה. הווטרינרית אפילו נתנה לי כדורי הרגעה בשבילה כי לפעמים אני הולכת לטיפולים להרבה שעות והיא לא יודעת להסתדר לבד.
"בגלל הבעיות הבריאותיות שלי וכאבי הגב אני כבר לא יכולה לטייל עם באני, זה קשה לי מאוד. רציתי מישהי שלפחות תוריד אותה פעם ביום, ואני אסתדר עם שאר הטיולים. הכי קשה זה בשישי שבת. אני לבד וכואב לי הלב כי אני לא יכולה ללכת איתה. אני מנסה והולכת לאט אבל אופי של כלב זה לרוץ, לשחק, ואני לא יכולה לזוז מהר. וכשכואב לי היא מרגישה את זה ונהיית עצובה".
דרך עובדת סוציאלית של עיריית תל אביב קלודין הגיעה לפרויקט "חברים לעת זקנה", ומתוך המתנדבים היה לה ברור במי היא בוחרת. "רבקה היא ילדה מהממת, צרפתייה כמוני, ועוד מהעיר שלי, ליון", אומרת קלודין. "ההתנדבות הזו כל כך ייחודית. רבקה נותנת מכל הלב. הכלבה רוצה אהבה, אני רוצה אהבה, וזה מה שהיא מספקת לנו. כל הכבוד לה. אם לא הייתה לי בעיה ללכת, אני בעצמי הייתי מתנדבת".
תרופה לבדידות
אחרי שהיא מסיימת להתרגש, באני מובילה בביטחון את הטיול במסלול הקבוע שלה ושל רבקה - עד הים ובחזרה. "עליתי לפני שש שנים מצרפת", מספרת רבקה. "בהתחלה לבד, והמשפחה הצטרפה. כדי לממן את לימודי רפואת השיניים באוניברסיטה ביררתי על עמותות שאני יכולה להתנדב בהן ולקבל מלגה, וככה הגעתי לקלודין. קודם כל אני מאוד אוהבת כלבים, אבל אף פעם לא היה לי אחד כי ההורים שלי לא הרשו.
"אני מוציאה את באני לטייל, אנחנו עושות סיבוב לים, חוזרות, ואז אני וקלודין יושבות ומפטפטות בצרפתית. כשהגעתי לא ידעתי שהיא צרפתייה כמוני. דיברנו בעברית אבל שמעתי מבטא, שאלתי אותה אם היא מצרפת וגילינו שאנחנו מאותה עיר. היא הראתה לי תמונות של אמא שלה שהייתה בבית אבות בליון שסבא שלי היה בו, ונזכרתי שראיתי אותה שם. זה היה ממש מרגש. אפילו אחותי הקטנה מגיעה איתי לפעמים לבקר את באני".
איך נוצר החיבור ביניכן?
"בהתחלה באני חששה, אז לא הכרחתי אותה לעשות שום דבר. כשאנחנו עושות סיבוב היא מנווטת, אני נותנת לה ללכת ולא מנהלת אותה. עכשיו כשרכשתי את אמונה היא שמחה יותר ואפילו מתגעגעת אלי ומתרגשת כשאני מגיעה. בדרך כלל קלודין מחכה בדלת כדי שבאני תראה שהיא לא הולכת לשום מקום, ואז היא מרשה לעצמה לרדת. מדי פעם אנחנו אפילו יורדות יחד עם קלודין, אני עוזרת לה לרדת ואנחנו הולכות לקניות, שותות קפה. זה כבר הפך לחברות של ממש".
מה זו ההתנדבות הזו בשבילך?
"עכשיו אני לא יכולה לגדל כלב כי אני סטודנטית ואין לי זמן ואני גרה עם שותפים, אבל אני ממש אוהבת חיות ובמיוחד כלבים. אז אני מקבלת המון כי באני גם קצת הכלבה שלי וזה כיף גדול להיות איתה, וגם קיבלתי חברה חדשה - קלודין. לעשות משהו טוב למישהו אחר נותן לך המון, וזה שווה הכל".
במסגרת פרויקט "חברים לעת זקנה", שיזמה עמותת מטב, מגיעים מתדבים מכל הארץ פעם בשבוע או יותר לבתים של קשישים שיש להם כלבים והם מתקשים לטפל בהם - מתוך הבנה שהכלבים הם החברים הכי קרובים של הקשישים ועוזרים להפיג את הבדידות, וכדי שלא יצטרכו לוותר עליהם בגלל הקושי לצאת איתם לטיולים ארוכים. כיום יש בפרויקט כ-600 קשישים ו-400 מתנדבים ברחבי הארץ.
"הבדידות היא לפעמים האויב מספר אחת בזקנה", מספיר ליאור שטרסברג, מנכ"ל עמותת מטב. "זה לא רק עצוב, אלא גם מסוכן לבריאות. מחקרים מראים את הקשר בין בדידות לבין מחלות ומצב רגשי ירוד. עבור אזרחים ותיקים רבים גידול של כלב או חתול בבית הוא מזור לשעות רבות שעות של בדידות, ומטרת הפרויקט היא לסייע לאלה שרוצים להמשיך לגדל את בעל החיים האהוב באמצעות קבלת עזרה ממתנדבים שמגיעים אליהם הביתה באופן קבוע. הדבר היפה הוא שבמהלך הזמן נוצרים גם קשרים אישיים קרובים ומשמעותיים בין המתנדבים, שהופכים להיות בני בית, לבין האזרחים הוותיקים, והקשרים האלה מסייעים גם הם בהפגת הבדידות".
נותנים חום ואהבה
לליזיה נתי גואטה בת ה-78 יש שני כלבים מקסימים, שון ולוסי, שגרים איתה ברמלה ונחשבים ממש לילדים שלה. כשבעלה נפטר היא אימצה את שון, ובלוסי התאהבה ממבט ראשון בחצר של השכנים, וכשאלה לא רצו אותה, ליזיה קפצה על המציאה. עם הזמן היא התחילה להתקשות לרדת איתם במדרגות הבניין, במיוחד עם לוסי בת השנתיים שכל הזמן רוצה לשחק ולרוץ. המפגש עם הסטודנטית סול שושה (20) היה בשבילה ממש מתנה משמיים.
"שון בן השמונה הוא כלב מעורב, ולוסי בת השנתיים היא לברדור", מספרת ליזיה על רקע הנביחות של הכלבים שכנראה יודעים שמדברים עליהם. "שון גר אצל משפחה מתעללת בראשון לציון, ושכן שלי ששמע על הכלב המסכן שאל אם אני רוצה אותו. זה היה כמה חודשים אחרי שבעלי נפטר, לפני שבע שנים, ולקחתי אותו. לוסי הייתה גורה שגרה אצל השכנים, והתאהבתי בה מיד כשפגשתי אותה. אחרי חודש השכנה התקשרה ואמרה שהיא מוכנה לתת לי את הכלבה כי היא מלכלכת לה את הבית. כמובן שהסכמתי.
"אני אוהבת אותם מאוד. הם הילדים שלי כי אין לי ילדים. הם לא עושים לי צרות, נותנים לי חום ואהבה. עד לפני שנה וחצי הייתה לי מטפלת שעזרה לי להוציא את הכלבים, אבל היא עזבה ועד עכשיו לא קיבלתי מישהי אחרת. ואז מישהי שעבדה איתי שמתנדבת בעמותה סיפרה לי על 'חברים לעת זקנה' ואמרה לי שזה 'בול' בשבילי. פניתי לעמותה והם הביאו לי את סול. כפרה עליה, כמה אני אוהבת אותה. הזמנתי אותה לעשות איתי חג".
סול, סטודנטית מראשון לציון, לומדת לתואר ראשון בפסיכולוגיה, וגם אחרי שסיימה את שעות ההתנדבות בשביל המלגה המשיכה לבוא לליזיה כמעט כל יום. "התואר שלי עולה המון כסף וחיפשתי איך לממן אותו", היא מספרת. "ראיתי את המלגה מעמותת 'חברים לעת זקנה' שבמסגרתה צריך לבוא לאוכלוסיה ותיקה, לארח להם חברה ולהוציא את הכלבים שלהם לטיול, לעזור לטפל בהם. התאהבתי ברעיון וישר נרשמתי.
"לידיה לא יכולה להוציא את לוסי כי היא לברדור ענקית, היא רצה ומושכת ומפילה אותה. אני חזקה ומצליחה להסתדר איתה ממש טוב. עם שון הרבה יותר קל. אנחנו יוצאים לטייל, משחקים בחוץ, יוצאים לסיבוב גם עם לידיה. ממש משפחה. לפני חודשיים נגמרו השעות שאני חייבת לתת, ואני עדיין ממשיכה לבוא ארבע פעמים בשבוע לפחות כי חשוב לי שהכלבים האלה ישארו שמחים. כל מה שאני יכולה אני עושה. לפעמים אני הולכת לקניון עם לידיה, בחג היא קנתה לי בגדים מתנה. וכל הזמן אני אוכלת אצלה אוכל טעים".
סול מבקשת להעביר מסר לצעירים שמחפשים מקום להתנדב בו. "אסור לדלג על התנדבות. זה חייב להיות חלק מהשגרה. זה עושה טוב לאזרחים הוותיקים במדינה ומשנה להם את החיים, וגם אני קיבלתי מלידיה המון. בזכותה אני מסתכלת על העולם בצורה שונה. התחלתי להעריך יותר את החיים, זה משמח לקום בבוקר ולשמח אותה ואת הכלבים שלה. זה כיף לעשות טוב לעולם".
