"במשך שבועות לא העזנו לצאת מבית המלון. ישבנו בלובי, חלקנו אפילו לא יצאו מהחדרים. הייתי הולכת במלון טרוטת עיניים ולא מפסיקה להסתכל סביבי, מחפשת מהיכן תגיע המכה. כל רעש היה פיצוץ, כל צעקה הייתה מפגע. כל מכונית הייתה פוטנציאל לרצח, כל אדם היה חשוד. אחרי שהבלתי ייאמן קרה - את מאמינה שהכול יכול לקרות. וכשהכול אפשרי, והרע מכל כבר קרה - אין גבול לחרדות ולפחדים. אז לצאת מהמלון? בשום פנים ואופן".
במילים אלו מתארת שרה מרדכי (79) ממושב יתד שבמועצה האזורית אשכול, את השבועות הראשונים שלה במלון המפונים באילת. החשש לצאת מכותלי המלון והפחד שמא המחבלים יחזרו לסיים את מה שלא הספיקו ב-7 באוקטובר, לא היו ייחודיים רק למרדכי; עשרות מפונים בני הגיל השלישי מיישובי העוטף השוהים עמה בבית המלון, תיארו תחושות זהות לשלה.
4 צפייה בגלריה
לירז נורני. "אף אדם לא צריך להכיל כל כך הרבה מידע מטלטל ומראות זוועתיים"
(צילום: קרן רפאלי)
"במשך יותר מחודש לא יצאתי מהחדר הבית המלון. פחדתי. אני אישה מבוגרת, חוויתי דברים בחיים שלי, אבל אחרי השבת ההיא התחלתי לפחד ממפלצות בארון כמו ילדה קטנה", משחזרת חדווה עמר ממושב מבטחים. "את צריכה להבין - הם היו בבית שלי, הם נכנסו לכל החדרים וירו לי על הקירות. אנשים שאהבתי והכרתי מינקות - נרצחו כמה מטרים מהחצר שלי. הייתי בטראומה נוראית".
"עד 7 באוקטובר הייתי אישה עסוקה", מספרת טובה קדוש (74), גם היא ממושב מבטחים. "ניהלתי מרפאת שיניים, היה לי סדר יום ופתאום בור. חור שחור. הייתי יושבת אבודה מול המסך והיו עולות לי מחשבות נוראיות, אבל הייתי ממשיכה לשבת ולהתאבל על מה שקרה ועל כל מי ומה שאיבדנו כמדינה".
"זיהו את עצמן לראשונה מאז 7 באוקטובר"
בתוך המציאות המאיימת הזו, במשך ימים ארוכים המפונים המבוגרים העבירו את זמנם על הספה בלובי המלון מול מסכי הטלוויזיה, קמלים ושוקעים לתהומות של עצבות, חרדות וניתוק מהסביבה. ואז הגיעה לירז נורני, או כפי שקדוש מכנה אותה, "קרן שמש אחרי סופה. יונה צחה אחרי המבול".
נורני, עובדת סוציאלית וקצינת מבחן מטעם משרד הרווחה והביטחון החברתי, הגיעה למלון המפונים באילת מטעם המשרד ופעלה במקום כרכזת טיפול ("זו שמרכזת פניות ממפונים ודואגת לסייע להם בכל מה שהם צריכים - החל מטיפולים רגשיים, דרך חוסן פסיכיאטרי ועד לפעולות הפוגה", היא מפרטת).
לירז נורני: "הם היו מתיישבים כל בוקר בלובי, ועד שעות הלילה המאוחרות רק צופים במשדרי החדשות. ידעתי שאני חייבת לעזור להם. אף אדם, צעיר או מבוגר, לא יכול או צריך להכיל כל כך הרבה מידע מטלטל ומראות זוועתיים"
זמן קצר מהרגע שבו היא הגיעה למלון, הבחינה נורני בעשרות אזרחים ותיקים שסירבו להשתתף בפעילויות ולצאת מהמלון, ואף נמנעו מלגשת אליה ולבקש את עזרתה. "הם היו מתיישבים כל בוקר בלובי, ועד שעות הלילה המאוחרות רק צופים במשדרי החדשות", היא מספרת.
"ידעתי שאני חייבת לעזור להם. אף אדם, צעיר או מבוגר, לא יכול או צריך להכיל כל כך הרבה מידע מטלטל ומראות זוועתיים. אז התחלתי לגשת אליהם יותר, לנסות להבין מה הצרכים שלהם ולהציע להם הצעות שלהן הם לא יוכלו לסרב".
איזה הצעות, למשל?
נורני: "טיולים, סדנאות שוקולד, הידרותרפיה, מפגשי בישול, הרצאות. לאט-לאט כולם יצאו מהמלון. השיא היה כשהלכנו לאחד מסניפי הפארם בעיר, והנשים נהנו מטיפולי פנים ומפינוקים נוספים שהדיילות במקום העניקו להן.
"את יודעת איזו תחושה זאת להסתכל במראה, ולזהות את עצמך מחדש? היו שם נשים שאמרו שבאותו בוקר, כשהן עמדו מאופרות ומבושמות מול המראה, הן סוף-סוף הצליחו לזהות את עצמן שוב לראשונה מאז 7 באוקטובר. רובן לא משחו אודם ולא התיזו בושם מאז אותה שבת ארורה. זה נשמע אולי מאוד נישתי ולא משמעותי, אבל זה סימל כל כך הרבה עבורן וגם עבורי. זאת הייתה בחירה לראות את היופי על פני החרדות והאימה".
"לירז הצליחה להוציא אותנו מתוך החדשות והמחשבות המכאיבות, וגרמה לנו לצאת החוצה ולנשום אוויר נקי, להשתתף בסדנאות ואפילו לחזוק לבשל לעצמנו אוכל של בית", אומרת קדוש. "פתאום מצאתי סיבות לקום בבוקר ולהתלבש. פתאום הופיע חיוך פה וצחוק שם. פתאום התחילו להישמע קולות של צחוק במסדרונות, ולא דממה של מוות כמו קודם. חזרנו לחיים".
"לירז הסיחה את דעתנו בעזרת פעילויות, טיפולים וחוגים ועזרה לנו לא לשקוע באירוע שחווינו", מצטרפת עמר. "וזה לא דבר של מה בכך, הרי איך אפשר לסמוך על מישהו אחרי מה שעברנו?".
"הייחוד שלה בא לידי ביטוי בזה שהיא ראתה גם אותנו, את אלה שלא באו לבקש עזרה אבל היו זקוקים לה לא פחות מאחרים". מוסיפה קדוש. "ואת זה לא נשכח לה. לא אנחנו, לא הילדים שלנו ולא הנכדים. היא ממש הצילה אותנו".
"העזרה למפונים החזירה לי את האוויר"
בדומה למפונים ולמפונות שלהם היא מסייעת, נורני מכירה היטב את החיים בצל אזעקות "צבע אדום" ומבצעים צבאיים. בספטמבר האחרון, חודש לפני הטבח, היא ושני בניה עזבו את מושב נתיב העשרה אחרי 12 שנה. "כשעזבנו את המושב, חשבתי שאני מתרחקת מחרדות של 'צבע אדום', לרגע לא האמנתי שאני מתחמקת מיריות מחבלים וטבח", היא אומרת.
ב-7 באוקטובר גם היא, כמו רוב אזרחי המדינה, מצאה את עצמה במציאות מחרידה של חוסר ודאות. "הגיעו שמועות, ואז סרטונים ואז חדשות נוראיות", היא משחזרת. "שלושה חברים של הבן שלי נרצחו, ועוד אבא של חבר טוב שלו. את כולם כמובן הכרתי. זה שברון לב שאף אחד לא הכיר לפני כן, ולרובנו אין את הכלים להתמודד עם אירוע בסדר גודל כזה".
4 צפייה בגלריה
נתיב העשרה ב-7 באוקטובר. "שברון לב שאף אחד לא הכיר לפני"
(צילום: Amir Levy/Getty Images)
4 צפייה בגלריה
"חשבתי שאני מתרחקת מחרדות של 'צבע אדום', לרגע לא האמנתי שאני מתחמקת מיריות מחבלים וטבח". נתיב העשרה ביום הטבח
(צילום: Amir Levy/Getty Images)
לדבריה, בימים הראשונים שלאחר מתקפת הטרור היא הרגישה שהיא נלחמת על חייה. לא מצליחה לנשום, לא מצליחה לתפקד, ממשיכה לקום בבוקר רק בשביל שלבנים שלה יהיה אוכל על השולחן ואמא לפנות אליה, אבל בפנים היא הייתה ממוטטת.
"12 שנים גרתי שם. זה הבית של הבנים שלי כמעט מאז שהם נולדו. הייתה תחושה אדירה של חוסר אונים מוחלט", היא מספרת וקולה רועד. "ימים ספורים אחרי הטבח פנו אלינו ממשרד הרווחה ושאלו מי מוכן לעבור לאילת כדי לעזור למפונים מהעוטף. מיד התנדבתי. ידעתי שאם אני רוצה לחזור לנשום, אני חייבת לצאת מהבית ולהגיע לאילת".
וכך, פעם שנייה בתוך חודש, היא מצאה את עצמה אורזת מזוודות ושני בנים ועוברת דירה, הפעם לדירת סטודיו קטנה באילת. "היה לי ברור שהמעבר שלי לשם יימשך תקופה ארוכה. הבנתי שיש פה משבר שלא ייגמר כל כך מהר, אז קניתי כל מה שיכולתי כדי להעניק לעצמנו תחושת בית בדירה הקטנה שאליה עברנו", היא משתפת. "ב-12 באוקטובר כבר התחלתי לעבוד מול אוכלוסייה של מפונים ממועצה אזורית אשכול, וכמו שקיוויתי שיקרה - חזר לי האוויר לריאות".
