"עליתי בתחנה המרכזית בירושלים על קו 18. תחנה לפני שהייתי אמורה לרדת, מחבל מתאבד הפעיל את המטען. המושב שלי, לצערי הרב, היה על מיכל הסולר של האוטובוס", משחזרת דנה פנחסוב (48). "נשאבתי לכמה שניות שבהם לא הייתי בטוחה אם אני בחלום, ושמתי לב שאני נשרפת, צרחתי שיצילו אותי אבל לא יכולתי לקום, כי מישהו ששכב לידי פשוט נפל עליי וריתק אותי למקום", היא מתארת. "אחרי כמה רגעים שאני צורחת את נשמתי, איבדתי הכרה. במצבים כאלה אתה צועק לעזרה או שאתה מת. 28 אנשים נהרגו באותו היום ורק אחרי רבע שעה שאני יושבת בתוך המדורה הזאת, ומפנים גופות, מישהו שם לב שאני עוד חיה, ואני האחרונה שמורידים בחיים מהאוטובוס".
11 צפייה בגלריה
"הייתי אחראית מרפאה במג"ב, תפקיד שמבחינתי היה חלום, וזכיתי לגייס את שני המחזורים הראשונים של הלוחמות". דנה פנחסוב
פנחסוב, ירושלמית מלידה, נשואה ואימא לשלושה בנים ובת בגילים 12-24, מגוללת את סיפור חייה לפני הפציעה ששינתה אותם. "בשירות הצבאי שלי הייתי חובשת, בסיום הקורס הציעו לי להשתתף בפרוייקט ניסיוני וראשוני של שילוב נשים במג"ב, ועל מדי צה"ל שירתתי כחובשת בבסיס ההדרכה של משמר הגבול. השתחררתי והתחלתי ללמוד כלכלה באוניברסיטה, ואז קיבלתי הצעה להצטרף ליחידת העיקוב של המשטרה. זה נראה לי מאוד מעניין, אז סיימתי את הסמסטר והתגייסתי למשטרה. מכל מיני סיבות יחידת העיקוב לא התאימה לי, ובגלל שכל כך הרבה כסף הושקע בהכשרה, קיבלתי 'עונש' להיות שוטרת תנועה. האופי שלי הוא להוציא מהלימון לימונדה, והייתי חובשת במג"ב, אז חשבתי להיות חובשת גם במשטרה. הלכתי לרופא המחוזי לריאיון מאוד קשוח והוא אמר לי: 'תקשיבי, בחיים לא הכנסתי לפה אישה. את מדהימה, אני רוצה אותך, יש לי תקן פנוי. אבל צריך לקבל אישור מסגן מפקד המחוז'. עם האופטימיות השורשית שלי עלינו יחד לסגן מפקד המחוז, שאמר לי בידיים משולבות: 'חמודה'לה אצלי במחוז לא תהיה לעולם אישה חובשת'".
פנחסוב נעלבה עד עמקי נשמתה. "התבשלתי עם עצמי כי גדלתי בבית שנורא מאמין ודוחף למעלה, והחלטתי שאם אני הולכת, אני הולכת בבום. הרמתי טלפון לאגודה לזכויות האזרח והגשתי בגץ נגד משטרת ישראל על אפליה מינית". כך היא פרצה את הדרך והפכה לחובשת הראשונה בקבע במשמר הגבול, "עד היום יש 'בגץ דנה שמשון נגד מדינת ישראל'. לומדים את זה קצת אחרי בגץ אליס מילר", היא מחייכת. "הייתי אחראית מרפאה במג"ב, תפקיד שמבחינתי היה חלום, וזכיתי לגייס את שני המחזורים הראשונים של הלוחמות. הסתובבתי בין בסיסים ושכנעתי בנות להתגייס למג"ב".
"אמרו להורים שלי שייפרדו, כי אין לי סיכוי לחיות"
באותו זמן היא התחילה לצאת עם שלומי, צעיר "נורא חמוד", בן 23, תכננה לחזור לאוניברסיטה ואז הגיע אותו הבוקר. "בדרך כלל אמא שלי לקחה אותי לבסיס, כי אני מפונקת, אבל באותו בוקר היא לא יכלה, אז עליתי על האוטובוס", היא מספרת. פנחסוב הייתה הפצועה האחרונה שהגיעה לבית החולים. "הגעתי אלמונית כי התיק היה על האוטובוס ואת המדים והתג הורידו ממני, ולקח כמה שעות לזהות אותי. וכשכבר זיהו אמרו להורים שלי שייפרדו, כי אין לי סיכוי לחיות. התעוררתי שבוע אחר כך ללבן של בית החולים, בלי מושג איך הגעתי לשם, בערב הקודם יצאתי עם החבר שלי לסרט, נהגתי עייפה והייתי בטוחה שעשיתי תאונה והרסתי לאמא שלי את האוטו. כששאלתי מה עשיתי וסיפרו לי, אמרתי בלב 'יש! זה לא אשמתי, אני בסדר'".
11 צפייה בגלריה
"התעוררתי שבוע אחר כך ללבן של בית החולים, בלי מושג איך הגעתי לשם". דנה פנחסוב לפני הפציעה
פנחסוב בת ה-21 חוותה אשפוז ארוך מאוד, 17 ניתוחים והשתלות עור. "זו אחת הפציעות הכי קשות וכואבות שיש. כוויות על חצי מהגוף כשבעצם כל השכבות של העור שרופות ויש רק בשר. החלפת תחבושות נוראית פעמיים ביום, כשאני גוש בשר ששוכב במיטה, לא מסוגל ללכת או לעשות שום דבר". אחרי שלמדה במחלקת השיקום להתנהל מחדש, היא מסרבת להתאשפז שוב ודורשת בתוקף לחזור לעבודה במג"ב.
"חשבו שהתחרפנתי לגמרי, אבל חודש-חודשיים וכבר חזרתי למתכונת חלקית. כמה שעות ביום להתעסק בבעיות של טירונים, 'כואבת לי הרגל', 'צריך ב', 'כואבת לי הבטן', וזה מסיח את דעתי מהכאב הפרטי שלי, ונותן לי להתמודד עם דברים אחרים".
את החבר שיצאה איתו לפני הפציעה היא הודפת: "אני מרגישה שהוא נשאר איתי כי הוא מרחם עליי, ואני לא רוצה רחמים כי זו לא תשתית למערכת יחסים. אני מנסה לדחוף אותו והקרצייה נשאר. מתעקש. עד שבשלב כלשהו הוא אומר לי 'תקשיבי, התאהבתי בך ואת עדיין שם, ואני לא הולך'".
פנחסוב מוגדרת כהלומת קרב ונכת צה"ל קשה (למעלה מ-% 80 נכות). ושלומי נשאר איתה. "הוא לא הלך לשום מקום. הוא היה העוגן הכי גדול בחיים שלי לאורך כל השנים, זה שנתן לי את הכוחות, דחף אותי והאמין בי". לפני כחודש הם חגגו חצי יובל לנישואיהם.
היא פרשה לגמלאות ממג"ב, והפכה לפנסיונרית בגיל 27. מאז, אין לה רגע דל. "אני מייצרת עוד שעות ביום, מנסה לפחות". קחו נשימה, זה ארוך: "אני מתנדבת בארגון נכי צה"ל, הייתי האישה הראשונה בדירקטוריון שלו, ואני מנהלת בו כבר עשור תוכניות בהתנדבות, ביניהן: 'ילדי האומץ' שמוציאה ילדים של נכי צה"ל קשים לחודש מחנה קיץ בקנדה כדי לתת להם אפשרות לא להיות המבוגר האחראי בבית, ו'אחיעד' תוכנית חברתית לפוסט טראומטיים. אני מנהלת שותפה של תוכנית הנשים הראשונה והחדשנית בארגון לפצועות צה"ל - את המעטפת, החיבוק והכלים שלנו לא היו כנשים בארגון מאוד גברי, אנחנו מנסות לתת לפצועות הצעירות. חוץ מזה אני מנהלת את מסע האופניים הקנדי עם נכי צה"ל בארץ, ויושבת ארבע שעות ביום במשרדי הארגון בירושלים ומסייעת בהתנדבות לנכים בבעיות מול אגף השיקום. זאת השליחות שלי", היא חורצת. "להפוך את המקומות שהיו קשים לי, לקלים יותר לאנשים אחרים".
מה זה בעצם אומר 'פוסט טראומה' מבחינתך, איפה פתאום זה מתעורר, תני דוגמא לטריגר שמחזיר אותך לשם?
"אני גרה בירושלים שזו תכל'ס העיר הכי טריגרית בעולם, בטח בשבילי. אבל במקומות הקטנים יותר בחיי היומיום - לעשות על האש עושה לי בחילה, הריח - ריח של כנפיים שרופות, זה ריח של בשר שרוף, זה טריגר מטורף. רעש - אני גרה בקרית יובל שהיא שכונה יחסית מתחרדת, וסביב פורים כמות הנפצים שמתפוצצים לי מחוץ לחלון היא עצומה, ואני לא יכולה להסביר למה נורא קשה לי עם זה ולמה עולה לי הדופק, אבל הימים האלה יותר קשים".
את נותנת לילדים לעלות על אוטובוס?
"כשהם היו קטנים הם למדו קרוב לבית ומבחינתם נסיעה באוטובוס הייתה כמו ללכת ללונה פארק. אבא שלי, זכרונו לברכה, עלה איתם ואני נהגתי במרחק בטוח 2-3 תחנות. אבל הם גדלו, וגם המרחקים לחטיבה ולתיכון. בעלי ואני הסענו המון, ואחרי הרבה שיחות עם הפסיכולוגית הבנתי שאני לא יכולה לגדל אותם בצל החרדות שלי. אני יכולה לפחד, אבל צריכה לשחרר. יש לי הסכם עם הילדים ששולחים הודעה 'יצאתי', 'הגעתי'. כשהגדול שלי נסע לטיול אחרי הצבא, הוא ידע פעם ביום לכתוב 'אימא אני בסדר', לשלוח תמונה מחייכת, אלו המקומות שמרגיעים. וכן, הם נוסעים באוטובוסים ואני מקווה שהתפילות שלי ישמרו עליהם".
11 צפייה בגלריה
"הבנתי שאני לא יכולה לגדל אותם בצל החרדות שלי. אני יכולה לפחד, אבל צריכה לשחרר". משפחת פנחסוב
"לראות אותו מתפרק היה משהו אחר"
שלומי, בעלה של דנה, שירת כלוחם וחובש במג"ב בעזה, בשנים 91-'92', נלחם ונפצע שם כמה פעמים. "אלו חוויות קשות שהוא הצליח איכשהו לחיות לצידן לאורך השנים", היא מסבירה. "הרבה זמן אמרתי שאני חושבת שהוא צריך לקבל טיפול, אבל הדרך שלו להתמודד הייתה בעיקר להיות מאוד-מאוד-מאוד בכושר. הוא הלך 5-4 פעמים בשבוע לחדר כושר ויצא לריצות. לפני שלוש שנים, בתחילת הגל השני, הוא חלה והקורונה פירקה לו כל שריר בגוף. דרך ההתמודדות שלו בעצם נעלמה, והתפרצה כל הפוסט-טראומה בבת אחת, במצב מאוד-מאוד-מאוד קשה. הוא כמעט לא יוצא מהבית, לא מסוגל לצאת מהמיטה, לא יכול ללכת 100 מטרים. הסיוטים רודפים אותו. כל פעולה קטנה שעושים בבית היא טריגר. הילדים שלי למדו לחיות איתי כאימא הלומה, הם נולדו לתוך הפציעה שלי, והיא הייתה מאוד נוכחת, אבל לראות אותו מתפרק היה משהו אחר, חדש ולא צפוי להם בכלל. לראות את הרגעים הקשים שלו ואת הבכי, חוסר השליטה והתקפי החרדה שהוא עובר".
11 צפייה בגלריה
"אני מרגישה שהוא נשאר איתי כי הוא מרחם עליי, ואני לא רוצה רחמים כי זו לא תשתית למערכת יחסים. אני מנסה לדחוף אותו והקרצייה נשאר. מתעקש". דנה פנחסוב ביום חתונתה
"הכלים והכוחות שצברתי לאורך הדרך נותנים לי את הכוח להיות היום בשבילו כמו שהוא היה בשבילי כל השנים. אני מנסה בכל דרך לעזור לו למצוא סיבה לקום בבוקר ולא ליפול ולא להשתבלל לתוך איזו תהום".
שלומי ששימש כקצין מיחשוב של אגף משאבי אנוש במשטרה, עבר לתפקיד פקידותי. "הוא עובד ארבע שעות ביום וגם זה בקושי. אני ממש מאלצת אותו לצאת לעבודה בשביל שלא יאבד את המטרה".
פנחסוב מסבירה שהיא וילדיה מסייעים לשלומי, ושדווקא הניסיון שצברה בעבר בא לעזרתה בהתמודדות הזאת. "המצב הקשה שלו ממש החזיר אותי לימים שהוא היה שם בשבילי, להאמין, לדחוף, לתמוך. אני פשוט עושה את זה היום בשבילו. הכלים והכוחות שצברתי לאורך הדרך נותנים לי את הכוח להיות היום בשבילו כמו שהוא היה בשבילי כל השנים. אני יודעת שאת מה שעשיתי בגיל 21 הרבה יותר מורכב לעשות בגיל 50. אני מנסה בכל דרך לעזור לו למצוא סיבה לקום בבוקר ולא ליפול ולא להשתבלל לתוך איזו תהום. הוא צריך שאחרים יעשו בשבילו, כי כשאתה מאבד את החלק בך שעדיין מרגיש חיוני, התהום רק הופכת לעמוקה יותר".
מי עוזר לכם? יש גופים שאתם פונים אליהם לעזרה?
"הוא היה בטיפול ארוך ב'יחידה לתגובות קרב' שמטפלת באנשי כוחות הביטחון. הם מוצפים, יש המתנה של יותר מחצי שנה. אבל בגלל שהם ראו שהמצב שלו כל כך אקוטי וקריטי, הוא קיבל טיפול פרטני למעלה משנתיים. עכשיו אחרי שהוא סיים את שלב ההכרה מול אגף השיקום, הוא עובר לטיפול באגף".
11 צפייה בגלריה
"אני גוש בשר ששוכב במיטה, לא מסוגל ללכת או לעשות שום דבר". דנה פנחסוב עם רמי וריטה בזמן האישפוז בבית החולים
ומי עוזר לך לעזור לו?
"זה חלק רגיש וקשה. תודה לאל שהילדים שלי גדולים, המשפחה מאוד-מאוד תומכת ואני כבר למעלה מ-24 שנים בטיפול אצל אותה פסיכולוגית מאגף השיקום. אני מאוד מעריכה את העבודה של האגף במחוז ירושלים, והעובדות שם עושות עבודת קודש, אבל לאורך השנים לא פעם הרגשתי שהפניות שלי די מתמוססות, כי על פניו אני נראית בן אדם חזק ומתמודד, בלי להבין את המסכה שעומדת מאחורי הדברים. אחרי ששלומי הוכר, עובדת בשיקום שלו התקשרה ואמרה 'אנחנו מבינים שהמצב בבית מורכב ורוצים לעשות ביקור בית בשביל לראות איך אפשר לעזור', וזה אוטומטית הכניס אותי לכעס מאוד גדול, כאילו, ראבאק, 27 שנים המצב היה תותים ופתאום כששלומי קורס, אז עכשיו צריך עזרה? איפה הייתם בשביל שלומי כל השנים שהוא תמך בי? והתשובה הייתה 'כל עוד שלומי מתפקד אז אתם בסדר ועכשיו ששלומי לא מתפקד, אז אתם צריכים', ויש בזה משהו מאוד מקומם. אני חושבת שבני זוג של פצועי צה"ל מתמודדים עם דברים קשים, ואני לא חושבת שהמערכת רואה את בני הזוג מספיק בשביל לסייע, להבין את הנקודות הקטנות שבהן צריך עזרה".
צפו בסרטון בו גלעד ויטל מספר על ההתמודדות עם הלם הקרב:
גלעד ויטל, יהלום קרב
(קרדיט: הופק ע"י תלמידי מגמת ניו מדיה ופרסום בתיכון אורט שפירא כפר סבא.)
הופק ע"י תלמידי מגמת ניו מדיה ופרסום בתיכון אורט שפירא כפר סבא.
ואז הגיעה ג'ולי
בשנתיים האחרונות אגף השיקום הכניס לסל טיפול בכלבי שירות, ויש רשימה ארוכה מאוד של חולי סוכרת, אפילפסיה, נרקולפסיה ואחרים שממתינים לכלב. "הכלב מסוגל לזהות את ההתקף עוד לפני שבן אדם חש בו ולספק את העזרה הדרושה", מסבירה פנחסוב שהייתה בין הראשונים שקיבלו כלבה, ג'ולי.
"כמה שאני חושבת שהצלחתי לשים דברים בצד ואני חיה באופטימיות, בחיוך ובביטחון, כשהכנסתי את ג'ולי לחיים הבנתי מכמה דברים נמנעתי", היא מודה. "בזכותה אחרי 20 ומשהו שנים, ביקרתי לראשונה בשוק מחנה יהודה. הריח, הצעקות, זה לא בשבילי, אבל בזכותה הלכתי. כל כך הרבה שנים לא הייתי בהופעות והשנה הלכתי לכמה, כי כשהדברים מתחילים לעלות ג'ולי יודעת להרחיק אותי, לעשות נקודות לחיצה ולהוריד אצלי את הדופק".
11 צפייה בגלריה
דנה פנחסוב וג'ולי, כלבת השירות. "היא אולפה להיות יד ימיני, להנגיש לי את העולם". צילום: ויקה גורשטיין בביוב.
ג'ולי עובדת קשה מאוד כמי שחיה בבית עם שני מתמודדים עם פוסט- טראומה, אבל מראש היא הותאמה להקל על הצרכים הספציפיים של דנה. "אני כמעט חירשת והיא אומנה לשמוע את מה שאני לא יכולה, אז היא מתריעה כשיש צלצול בטלפון או בדלת. היא עוזרת לחלוץ נעליים, להרים דברים מהרצפה, למלא את מכונת הכביסה, במקומות שקצת יותר קשים לי ג'ולי אולפה להיות יד ימיני, להנגיש לי את העולם".
יש פסיכולוג או מישהו מאגף השיקום, שמטפל בילדים?
"עד לפני שנה ילדים של פוסט טראומטים לא קיבלו שום מענה, זה חדש יחסית. השניים הגדולים לא מעוניינים, ואני חושבת לתת לצעירים ליווי רגשי שהם מאוד צריכים".
פנחסוב מבהירה שמבחינתה ארגון נכי צה"ל בראשות עו"ד עידן קלינמן, הוא הארגון היציג היחיד עבור פצועי צה"ל שדואג לרווחת הפצועים ובני משפחותיהם, ודרכו ניתן לקבל סיוע ומימוש לזכויות, והיא מזמינה אותם לפנות למוסדות הארגון בערים השונות.
"הנפגעים השקופים שהמערכת לא ראתה שנים"
לאחרונה נערך יום מיוחד לציון הקמת השדולה למען פצועי צה"ל, הלומי הקרב ובני משפחותיהם, שכלל דיונים בוועדות רבות בכנסת. "ישבתי בוועדת הכנסת לקידום מעמד האישה בראשות פנינה תמנו שטה, שדנה במצבן של הלומות הקרב, לא היה דיון כזה מעולם, והיה דיון חשוב. בוועדה למען הילד שתי נשים של הלומי קרב אמהות לשישה ילדים דיברו, והלומי קרב בעצמם דנו במצב הילדים שלהם. הטקס המרכזי עסק בפצועי צה"ל והייתה תערוכה מדהימה של יוצרים הלומי קרב", מסכמת פנחסוב.
11 צפייה בגלריה
תמרה לילך מזומן, בת לאבא הלום קרב הציגה בתערוכה בכנסת את הגרפיטי שציירה על קיר, בו היא מתארת את החיים בצל הלום קרב. צילום: ישראל מזרחי
"השדולה קמה מתוך צורך אמיתי של להזיז דברים בממשלה, בכנסת שלנו, כי לשבת בדיונים ולהגיד 'אוי איזה מסכנים, מה שהם עוברים', בלי לעשות שינוי אמיתי בחוקים ובתקנות של אגף שיקום, לא עוזר לאף אחד. אני חיה בין גיבורים שעשו פעולות הירואיות מאוד, שצריך להכיר ולהוקיר ולעשות למענם, בלי להתחשבן איתם. בנוסף, חשוב לתת זרקור לנשים של הלומי הקרב שהכאב שלהן הוא חזק והמשקל על הכתפיים שלהן הוא עצום ודורש הכרה".
אחת הנשים שדיברו בוועדה למען הילד אליהן התייחסה פנחסוב, היא אלזה ביסמוט אם לשישה ונשואה להלום קרב, שהקימה את עמותת צהלי - הבית למשפחות נפגעי תגובת קרב, העמותה היחידה בישראל המייצגת את משפחות נפגעי הלם קרב. "אם הלומי הקרב שקופים, המשפחות נמצאות בתחתית סדר העדיפויות וההתייחסות של הממסד", אומרת ביסמוט. צהלי הוקמה על ידי נשות, בנות זוג וילדי הלומי קרב, במטרה להיות בית מכיל, תומך, מצמיח ומעצים למשפחות, נשים ובנות זוג, וגם להורי הנפגעים ולילדים שהם דור שני לפגיעה.
11 צפייה בגלריה
שיעור יוגה שהתקיים בכנסת בהנחיית עמותת "אחים ליוגה" שמסייעת לחיילים וחיילות משוחררים הסובלים מפוסט טראומה להתמודד עם אתגרי הלם הקרב ולהגיע לריפוי באמצעות יוגה. צילום: ישראל מזרחי
"אלה הם הנפגעים השקופים שהמערכת לא ראתה שנים", מוסיפה ביסמוט ומסבירה "יש כ-8,500 לוחמים ולוחמות נפגעי תגובת קרב, מאחורי כל נכה יש משפחה פגועה ושקופה. את הלומי הקרב קשה להציל מגורלם המר, אך את המשפחות אפשרי - ילדים שגדלים ויורשים את כישורי הטראומה ונשים ובנות זוג שנשחקות ועוברות טראומטיזציה משנית ומעמדן נפגע אנושות בכל תחומי החיים", מפרטת ביסמוט.
"במשפחות נפגעי תגובת קרב, נטל גידול הילדים והחיים מונחים על כתפי האם באופן בלעדי. היא הגורם המטפל במצוקות הילדים ובצרכיהם השונים, במצוקות הבעל, בתשלומים שוטפים, קניות ואחזקת הבית והיא זאת שניצבת בחזית אל מול מוסדות וגופים שונים במימוש זכויות שונות", מסכמת ביסמוט. "נדרשת התאמה של החוק למציאות המורכבת של משפחות נפגעי הלם קרב".
