קוראים לי שלומי זאבי, בן 44, מקריית אונו, גרוש פלוס שני בנים טבעוניים מהרחם, היום בני 11 ו-13, הייטקיסט לשעבר, היום פעיל למען שחרור בע"ח פול-טיים. אני טבעוני 16 שנה, ומאז חורף 2021 אני עומד בעקביות במחאת יחיד מול סניף מקדונלדס ברוטשילד ת"א. פעמיים-שלוש בשבוע, אני עומד למשך שעתיים בערב בפתח הסניף, עם שלט הנושא את המסר שעליו אין עוררין - שגם לחיות יש רגשות. בתמונת השלט - פרה והעגל שלה, במבט אימהי.
מה זה בכלל עוזר, אתם שואלים? הצטברו אצלי סיפורים רבים ומרגשים בתגובות שקבלתי מהעוברים והשבים, ולעתים מהסועדים עצמם. למשל שתי חברות שיצאו מהסניף אחרי שאכלו, ואחת אמרה לי שהיא הזמינה את ה-מק'ויגן (ההמבורגר הטבעוני של מקדונלדס) בעקבות השלט שלו שראתה כשנכנסה. בהזדמנות אחרת, מתוך קבוצת נערים שבילתה בסניף, יצאה אלי נערה אחת ופתחה במילים "אני מצטערת".
כששאלתי על מה, היא ענתה שרק אתמול היא עברה לצמחונות והיא מצטערת על כל השנים שהאוכל שלה היה בעצם הסבל הגדול של הפרות. היא המשיכה לספר לי על כל מה ששמעה על התעשייה בחיפושיה באינטרנט, ואז יצא החבר שלה, שסיפר שהוא צמחוני מלידה, ועבר לטבעונות לפני שנה, והוא ממש שמח שחברה שלו עשתה את הצעד הזה, כי זה פשוט רגישות בסיסית. לא ממש הייתי צורך להגיב לסיפור המרגש. פשוט שמחתי לשמוע את הצעירים עושים את הצעדים הפשוטים והטובים שמשום מה כל-כך קשים למבוגרים יותר.
"איזו מחאה גדולה"
התגובות שאני מקבל מהעוברים ושבים הן בד"כ מעודדות מאוד. הרבה אומרים שאני צודק, אבל הם עדיין לא טבעוניים. הרבה אומרים כל הכבוד. בכל פעם מצלמים אותי לפחות פעם אחת. לפעמים פעמיים.
בפייסבוק, החברים מאוד מעריכים את המחאה הזו. חלקם מביעים שזו עמידה אמיצה מאוד. הכניסה שלי לטיקטוק התחילה דווקא דרך מישהו אחר שניסה לצחוק עלי. שליח וולט צילם אותי וכתב בסרטון "איזו מחאה גדולה", כשהוא נשמע מגחך. הסרטון עבר את ה-40,000 צפיות, ודווקא הביא תגובות משבחות בעדי. מה שחשוב הוא שהמסר קיבל חשיפה עצומה ובכך למדתי את הפוטנציאל של סרטוני טיקטוק. הסרטונים שאני מעלה עם סיפורים מהמחאה והתיעודים מגיעים גם הם לכמה אלפי צפיות.
שלומי זאבי במחאת יחיד
אחרי שנים של הסברה ויצירת קשר עם האיש או האישה הממוצעים ברחוב, המחסומים האמיתיים שבמעבר לטבעונות עדיין סמויים מעיניי. התירוצים הם רבים, אבל לכול תירוץ יש תשובה סותרת או מפריכת אמונות מיושנות. שיחות הסברה רבות מגיעות למבוי סתום, לכאורה, שבו הצד שני מסיים ב"טוב, אתם צודקים אבל אין מה לעשות". אז איך אני ואקטיביסטים אחרים לא נכנעים במאבק לשחרור בעלי-חיים? אותם אנשים מתנגדים באותו רגע כי הם בתוך שיח דעתני, אבל הרעיונות שוקעים מאוחר יותר וניתן לראות מסביבנו שהחברה מתקדמת יותר ויותר לטבעונות.
זה נראה בקווי המוצרים של חברות המזון הגדולות, בהיצע המנות הטבעוניות במסעדות, וגם בשיח הציבורי בהקשר של נזקי האקלים שנגרמים בגלל תעשיית המזון מהחי. תעשיית המזון מהחי פוגעת בסביבה דרך כריתת יערות הגשם לטובת שטחי מרעה וגידול מספוא, דרך פליטת גז החממה מתאן כתוצאה מתהליך העיכול אצל הפרות, זיהום סביבתי כתוצאה מהצטברות צואתית במשקים, בבריכות דגים ועוד. בכלל, ייצור מזון מהחי צורך פי שמונה משאבי טבע יותר מייצור מזון מהצומח.
על מחאת היחיד
מחאת יחיד נראית אולי מאתגרת, מפחידה אולי משעממת, אבל אני רואה לנגד עיניו רק את קורבנות תעשיית המזון. אחרי שנים של תיעודים ומפגש עם בעלי-החיים בתעשייה, מכל ליבי אני רק רוצה לשפר את מצבם ולהביא לשחרורם בהקדם האפשרי.
העצב בעיניים של בעלי-החיים שכל חייהם כלואים במכלאות, במקום לחיות בטבע כראוי להם, תנאי הזוהמה הקשים, העיוותים הגופניים כתוצאה מהורמוני גדילה והשבחות גנטיות, ובכלל, היחס מצד עובדי המקום הנוקטים לא אחת ביד קשה, מכאיבה ופוגענית ביצורים עדינים וחפים מכל פשע.
בעצם התעשייה מתייחסת אליהם כמשאב, כחומר גלם ולא כאל יצור בעל רגשות. הם הרי יונקים כמותנו. בביולוגיה עצם הינקות כרוך בקשר אימהי בין היולדת לצאצא, והקשר הזה כרוך במגע ושמירה על קשר. אך בתעשיית הפרות, למשל, העגל מופרד מאימו עם היוולדו, והיא אינה זוכה להניק אותו או אפילו ללקק אותו. כל זאת בשביל לשאוב ממנה את החלב שלה, שכמו אישה אנושית, היא מייצרת חלב עקב הריון ובשביל להזין את הצאצא שלה. זאת הסיבה שבחרתי בתמונה הזאת של פרה ועגל שבמציאות האכזרית של המשקים המתועשים אינם נשארים כלל יחד.
מחאה לא אלימה
אני פועל ככל האפשר למען שחרור בעלי-חיים, ומחאת היחיד היא רק דרך אחת. שאר הפעילויות כוללות מחאות רחוב בקבוצה, מיצגי רחוב, דוכני טעימות מזון מהצומח ועוד. אני גם פעיל, כחלק מקבוצה נהדרת ומגוונת מאוד של חברים, בתנועת מיט דה ויקטמס ישראל (meat the victims IL), שמבצעת פעולות ישירות בלתי-אלימות מרובות משתתפים בעיקר במשקים המתועשים.
3 צפייה בגלריה
תיעוד של פעילי מיט זה ויקטם בתעשיית החלב. רחוק מאוד מפרה מחייכת מאוירת
(MEAT THE VICTIMS IL)
מדובר בתנועת שטח שמטרתה להעלות על סדר היום את סבלם של בעלי החיים בתעשיות המזון. חברי ואני נכנסים למשקים ומעבירים בשידור חי ברשתות החברתיות תיעוד של המתרחש במקום, כשאנחנו משתפים את רגשותינו לנוכח סבלם של בעלי החיים, ולאינטראקציה האישית איתם.
התנועה פועלת באמצעים של אי-ציות אזרחי, בצד המנעות מוחלטת מאלימות, ושיח מקרב. באמצעות גישה זו הצלחנו להביא לשחרור בהסכמה לחוות הצלה של תרנגולי הודו, אפרוחים מתעשיית העוף וחזירות. עד כה, ביצענו בסניף הישראלי של התנועה הבינלאומית הזאת שמונה פעולות. התיעודים מהן נצפו על ידי מאות אלפי אנשים בארץ ובעולם דרך הרשתות החברתיות, ועוררו גם עניין תקשורתי רב.
צפו בכתבה המתעדת את הפעולה השישית של "מיט זה ויקטמס" בישראל:
כתבתה של שלומית שרביט ברזילי
(צילום: חגי דקל | עריכת וידאו: רותם שבתאי)
הפעולות של "מיט דה ויקטימס" דורשות תכנון מוקדם ממושך ומורכב והיערכות לוגיסטית. אנחנו עוברים הדרכות מקיפות, מעשיות ורגשיות, כדי להיערך לתרחישים אפשריים ולפעול באופן המיטבי. בפעולה האחרונה והשמינית השתתפו 130 פעילים בשטח ו-80 פעילים בתפקידי מעטפת. הפעולות וההכשרות דורשות משאבים כספיים רבים.
ברור לי שלא כל אחד יבחר לעמוד לבד ברחוב עם שלט. גם להיות חלק מקבוצה פעילה לא בהכרח מתאים לכולם. לקראת הפעולה התשיעית, שמיועדת להיות הגדולה ביותר אי פעם, אנחנו פונים לציבור בבקשה לסייע באמצעות קמפיין מימון המונים, זאת דרך נהדרת לקחת חלק. דרך נוספת, טובה לא פחות, היא פשוט לצמצם את צריכת המוצרים המגיעים מבעלי חיים. תודה.
