אחרי 12 שנות לימוד, ו-18 שנות חיים, החלטתי לדחות שירות וחיפשתי אופציות לשנה שאחרי כיתה י"ב. האפשרויות היו מאוד אינטרסנטיות: משהו שיעצים אותי, אולי עוד שנה של ללמוד, לשפר את עצמי, להתפתח ולגדול. באופן טבעי, האפשרויות שהעמדתי בפני עצמי נגעו כמובן רק אליי, להתפתחות האישית שלי ולעצמי. ואז, בהחלטה של רגע, החלטתי לחפש משהו שונה. אמרתי לעצמי שבמשך 18 שנים מדינת ישראל נתנה לי, הגנה עליי ואפשרה לי, ולכן עכשיו הגיע הזמן להחזיר לה בחזרה.
האמת, תמיד קסמה לי עבודת האדמה. הבעיה התעוררה כשהבנתי שאני ירושלמית מלידה, כך שאת עבודת האדמה - אצלי בעיר - קשה קצת למצוא. ומתוך ההבנה שלא אמצא את זה כאן אצלי בבית, התחלתי לחפש מסגרת שתאפשר לי למלא את הערכים שאני מחפשת.
4 צפייה בגלריה
"התיישבות בגבולות, חקלאות, התנדבות בקהילה - כל אלה נמצאים על אותה האלונקה שבחרתי לשאת". הדס קראוס
במסע החיפושים שיצאתי אליו אחר המסגרת המתאימה עבורי, תהיתי לעצמי מה זה אומר להיות ציונית ופטריוטית במדינה שהיא כבר מזמן מפותחת. המחשבה הראשונה, וכנראה גם הטבעית ביותר, שעלתה לי לראש היא שהציוניות והפטריוטיות הם מושגים שמתאימים לדור המייסדים של מדינת ישראל ופחות לדור שלי. "אלה מושגים ארכאיים" עניתי לעצמי, תוך כדי שיטוט בגוגל, "המשימות האלו נגמרו לפני עשרות שנים. הרי מדינת ישראל קיימת ועומדת, עמוסה ביישובים ובתוצרת, חמושה בצבא חזק לאורך הגבולות. בוודאי שצריך לעבור הלאה".
לאחר שיטוטים באינטרנט וברשתות גיליתי שהמשימות האלו לא באמת נגמרו. התיישבות, חלוציות, פטריוטיות, הם מושגים נצחיים מסתבר. ואני, עם הכתפיים הצרות בנות ה-18 שלי, הבנתי פתאום שגם אני צריכה עכשיו לשאת את האלונקה הזו על עליהן.
התיישבות בגבולות, חקלאות, התנדבות בקהילה - כל אלה נמצאים על אותה האלונקה שבחרתי לשאת יחד עם חברים נוספים. וכך, מירושלים הבירה, הגעתי ישירות לקומונת בית הערבה של "קדמה - התיישבות צעירים".
4 צפייה בגלריה
"מחפשים לבנות ולעשות, למלא את משימת החלוציות העכשווית, לעבוד מבוקר עד ערב, להזיע ולקרוע את עצמך מבלי לראות תועלת מיידית". חברי קומונת בית הערבה.
לבנות קומה נוספת באישיות
רגילים לדבר על דור הטיקטוק והאינסטגרם, דור ה-Z, עלינו, אלה שלכאורה חיים בתחושה שכולם חייבים להם אבל הם - לא חייבים כלום בחזרה. זה כמובן לא נכון, ואולי אפילו קצת פוגע. אני רוצה לספר לכם על צעירים שחיים בתחושה אחרת: אלה שמחפשים לבנות ולעשות, למלא את משימת החלוציות העכשווית, לעבוד מבוקר עד ערב, להזיע ולקרוע את עצמך מבלי לראות תועלת מיידית - ויחד עם זה, אני לא רואה בזה ויתור על עצמי, להפך, זה החיבור הטוב ביותר בעיניי למדינת ישראל שלי.
כבר תקופה ארוכה שמסגרות שנות השירות (ש"ש), שהן למעשה שנת התנדבות בקהילה לבוגרי ובוגרות כיתה י"ב, מאפשרות לצעירים וצעירות כמוני לתרום במגוון תחומים: מעבודה בקיבוצים ויישובים עד לעבודה עם נוער קצה ועוד מגוון ענק של אפשרויות. לשמחתי, הרבה מאוד תוכניות נותנות אפשרות גם לפיתוח וקידום עצמי מלבד הערך המוסף שבעבודה שבחרנו.
הסיבה הנוספת שבגללה בחרתי להעביר את השנה שאחרי כיתה י"ב בשנת שירות לקהילה הייתה מעצם ההבנה שבמשך 12 שנים הייתי שייכת ומשויכת למסגרת מאוד מוגדרת וחונקת, שלא נותנת מקום להביע את עצמי. מערכת החינוך, עם כל הרצון הטוב, לא באמת מאפשרת לבני הנוער לבטא את עצמם כמו שהם היו רוצים. ולכן בער בי להגיע לשנת השירות בה ישנם חיים משמעותיים שלא כוללים ישיבה על כיסא במשך שמונה שעות ביום. דווקא עבודת הכפיים היא זו שמאפשרת לי מיצוי של כל היכולות והכוחות שבי וניתוב שלהם למקום הטוב ביותר.
בדור שלי יש מגוון רחב של בני נוער, צעירים וצעירות. חלקנו מחפשים להתנדב ולתרום, וחלקנו פחות. כמובן שאת תחושת המחויבות שלי למדינת ישראל אף אחד לא כפה עליי לחוש. היא הגיעה מתוך התבוננות עצמית ורצון אישי שלי לקום ולתרום. אני שמחה שהמסגרת שבה אני חברה כיום, הקומונה המרגשת והמיוחדת שלנו, מאפשרת לי לא רק להגיע למיצוי עצמי אלא גם לתרום למדינת ישראל.
4 צפייה בגלריה
"הקומונה המרגשת והמיוחדת שלנו, מאפשרת לי לא רק להגיע למיצוי עצמי אלא גם לתרום למדינת ישראל".
אם אתם צעירות וצעירים שנמצאים כיום בכיתה י"ב וחושבים לדחות גיוס, אני ממליצה לא להישאב אוטומטית לרצון הטבעי של לדאוג לעצמכם, אלא לצאת ולחפש מסגרות שיאפשרו לכם לבנות קומה נוספת באישיות, ואם זה יכול לבוא גם כתרומה למדינת ישראל – הרווח הוא כפול.
