לפני כמה שנים, סביב המאבק על השחיתות המכונה ״הגדלת הרמטכ״ל״, הגיעו בכירי צה״ל ומשרד הביטחון לירושלים, להבהיר כמה קריטי לשלם מיליוני שקלים לשנה מתקציב המדינה לטובת הפנסיונרים הלא כל כך מסכנים של צה״ל. השחיתות הוכשרה, והמיליונים הועברו. לאחרונה תהיתי מדוע הם לא טרחו לעלות לירושלים כדי לדאוג שלצה״ל יהיו אפודים קרמיים, ביגוד המתאים לעונות השנה, אוכל וציוד חורפי. מצאתי לבדי את התשובה – אין צורך שצה״ל יטרח במקום שבו אזרחים טובים מכניסים את היד לכיס. אף אחד מאיתנו לא היה מוסיף עוד כמה אחוזים לפנסיות התפוחות של הפנסיונרים מצבא הקבע, אבל מול חיילים רטובים בגשם אנחנו לא מסוגלים לעמוד.
ד"ר רבקה נריה-בן שחרצילום דני לוימי שחיים בישראל בחמישים הימים האחרונים לא יכולים להתעלם מעשרות או מאות ההודעות העוברות ברשתות החברתיות. המכנה המשותף לכל ההודעות – הן מתחננות ומשנוררות. התחנונים עוסקים בתרומות של בגדים, ציוד וכסף – למפונים, לחיילים, למילואימניקים, ולכל אלה שהמדינה היתה אמורה להיות אחראית עליהם, היא רק שכחה לעשות את זה. היינו אמורים להיפטר מתרבות השנור הזו ברגע שיצאנו מהגלות והקמנו מדינה ריבונית, אבל כנראה משהו עמוק מהתרבות הגלותית נשאר לנו בגנים.
4 צפייה בגלריה
בתמונות: כיכר דיזנגוף בתל אביב, בימים הראשונים ללחימה ולגיוס המילואים - אזרחים אוספים תרומות ציוד ומזון למען הלוחמים
(צילום: מוטי קמחי)
לוחמים במילואים באזור מסוים בארץ ביקשו: תנורים, מפזרי חום, חליפות סערה, פנסי ראש, אוהלים עמידים לגשם ושקי שינה. הם אפשרו לנו לתרום את החפצים עצמם, או לתרום כסף לקופה ייעודית. כדי להבהיר את מצבם, הם שלחו סרטון מפחיד של אוהלים קורסים בגשם שוטף
בין מגוון הבקשות שראיתי, החיילים מבקשים מטענים ניידים, שמפו וסבון, סיגריות (סליחה?), קבנוסים, מנות חמות, מזון טבעוני, עוגות ועוגיות, גופיות חמות, סופטשלים, גרביים, וכפפות טקטיות. אחת ההודעות קורעות הלב הגיעה מאחד החמ״לים. לדברי הכותבת, הפרטים אומתו בשיחה מול החיילים. לוחמים במילואים באזור מסוים בארץ ביקשו: תנורים, מפזרי חום, חליפות סערה, פנסי ראש, אוהלים עמידים לגשם ושקי שינה. הם אפשרו לנו לתרום את החפצים עצמם, או לתרום כסף לקופה ייעודית. כדי להבהיר את מצבם, הם שלחו סרטון מפחיד של אוהלים קורסים בגשם שוטף.
כדי לעשות סדר, אני מבקשת להציע כמה הבהרות:
1. יש הבדל בין המפונים מהדרום ומהצפון, לבין חיילי צה״ל. מפונים רבים מהדרום הגיעו למלונות כשרק בגדיהם לעורם. מעבר לחוסר התפקוד הכללי של המדינה, הגיוני שלוקח זמן לדאוג לציוד בסיסי לאנשים כה רבים. זה מסביר את השקיות והארגזים העצומים שאנשים טובים תרמו לטובת המפונים. התרומות האלה מוצדקות לחלוטין. אלה אזרחים שהופקרו בכל הרמות, ועד שהמדינה תיכנס לתמונה (אם היא תיכנס), כולנו נעשה בשבילם הכל.
הסיפור של החיילים שונה לחלוטין. חיילי צה״ל והמילואימניקים אולי הגיעו לבסיס בבגדי שבת וחג תוך כדי שמחת תורה – בכל זאת, צו 8, אבל ניתן היה לצפות שבבסיסים יחכה להם ציוד מסודר. אף מלון, למיטב ידיעתי, לא מחזיק מחסני ציוד חירום למען אזרחים מפונים (האם זה ישתנה עכשיו?) אבל האם צה״ל לא אמור להחזיק ציוד חירום בבסיסים?
אני שואלת בכנות – מה עשיתם עם כספי המיסים שלי? בשלב מסוים תהיתי אם צה״ל מעוניין אולי שאצא לקנות טנקים או רובים (יש בארה״ב, ראיתי במו עיני בשוק באוהיו)?
2. אחרי שהפרדנו בין תרומות למפונים ולחיילים, אבקש לערוך אבחנה בתוך התרומות לחיילים. כאן יש להבדיל בין צורך לבין פינוק. החיילים צריכים אוכל, תנאי שינה סבירים, מדים מותאמים לעונה ולמקום, אפודים קרמיים ופנסים. אפשר לפנק אותם עם ממתקים, עוגות טריות ואוכל ביתי. אבל כאן, לדעתי, עובר הגבול בין התפקיד של צה״ל לבין התפקיד של האזרחים הטובים – צה״ל יספק את הצורך, ואנחנו את הפינוק.
ברגע שעברנו את הגבול, ואנו נדרשים לספק לחיילים אפודים ותנורים, אני שואלת בכנות – מה עשיתם עם כספי המיסים שלי? בשלב מסוים תהיתי אם צה״ל מעוניין אולי שאצא לקנות טנקים או רובים (יש בארה״ב, ראיתי במו עיני בשוק באוהיו)? שקלתי גם לתרום לקניית F-35, או אפילו לעזור לרכוש צוללות, ואז נזכרתי שכספי המיסים שלי סייעו לא רק לקניית המטוסים והצוללות, אלא גם לריבית על ההלוואה שמשרד הביטחון לקח בשוק הפרטי, בתרגיל חשבונאי מרשים ולא כל כך כשר.
אם חייל מבית מבוסס יקבל שוקולד שוויצרי, בעוד חברו יסתפק בסנדוויץ' עם חומוס מקופסת שימורים, זה מעצבן אבל לא נורא. אבל - האם אנו רוצים ליצור צבא שבו חיילים מבתים מבוססים יקבלו אפוד קרמי, והאחרים לא?
3. יש להבחין בין פתרון מסודר לטווח רחוק לבין פתרון מהיר וקצר מועד - בכמה מקרים, בירור קצר העלה שהחיילים פנו מייד, כברירת מחדל, אל ההורים ולרשתות החברתיות, במקום ״להציף״ את הבעיה בדרגים שמעליהם. נראה שהרס״פים גם שמחו על ההזדמנות לאגור ציוד לשעת הצורך. המחשבה שמדובר באזרחים, שגם כך משלמים מס מהגבוהים בעולם בדיוק כדי לקנות את הציוד הזה, כנראה לא עלתה במחשבתם. יתכן גם שהחיילים הקפואים ניסו לבקש, אך הדרגים הבכירים, במעמקי הכורסאות, בחדרים המחוממים ומול מסכי הפלזמה, פשוט נפנפו אותם. אז האם מדובר במחסור אמיתי, בחוסר תקשורת, בהתעלמות מבקשות, או בחיפוש הפתרון הקל ביותר?
4. סוגיה חשובה נוספת היא הפער החברתי שנוצר בתוך הצבא. או השאלה לאיזה קבוצת ווטסאפ הגיעו הקריאות שוברות הלב? כאן האבחנה היא כלכלית. הורים מבוססים מתארגנים וקונים לילדים שלהם גם פינוקים וגם צרכים, ומה קורה עם הורים לא מבוססים כלכלית? אם חייל מבית מבוסס יקבל שוקולד שוויצרי, בעוד חברו יסתפק בסנדוויץ' עם חומוס מקופסת שימורים, זה מעצבן אבל לא נורא. אבל - האם אנו רוצים ליצור צבא שבו חיילים מבתים מבוססים יקבלו אפוד קרמי, והאחרים לא? או אפילו צבא שבו חיילים מבתים עשירים יזכו לשק שינה חם באוהל יבש, בעוד חבריהם נרטבים בגשם?
אני מוכנה בשמחה לשלוח לחיילים דברים שצה״ל לא יכול או לא אמור לספק – מעוגות ועוגיות ועד אוכל טבעוני ביתי (כמה אנשים מסוגלים לאכול שניצל סויה?). אך אם יורשה לי לבקש בנימוס, אהיה אסירת תודה אם צה״ל ידאג לקנות לחייליו את מה שהם צריכים – מאפודים קרמיים ועד מטוסים
בקיצור, אני מוכנה בשמחה לשלוח לחיילים דברים שצה״ל לא יכול או לא אמור לספק – מעוגות ועוגיות ועד אוכל טבעוני ביתי (כמה אנשים מסוגלים לאכול שניצל סויה?). אך אם יורשה לי לבקש בנימוס, אהיה אסירת תודה אם צה״ל ידאג לקנות לחייליו את מה שהם צריכים – מאפודים קרמיים ועד מטוסים.
ועוד שאלה קטנה, לוועדת החקירה שתקום פה אחרי המלחמה: אחרי חרפת הימ״חים ממלחמת לבנון השנייה, והזעקות של האלוף בריק, מה עשיתם כדי לצייד את צה״ל בכל מה שהוא צריך? אני מקווה שזו אכן תהיה המלחמה האחרונה, אבל אם לא, במלחמה הבאה יהיו פה אזרחים רבים שיאמרו בנחרצות: ״אני כבר תרמתי במשרד״.
ד״ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, חוקרת אורחת במכון הדסה ברנדייס, וחוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.
