בשנים האחרונות, עם הקורונה וגם בלעדיה, אנו עדים לעלייה ניכרת במספר האנשים שחשים בדידות, סובלים ממנה ואף מגיעים לכדי אובדנות בעקבותיה. מחקרים הוכיחו כי אנשים עם צרכים מיוחדים סובלים מבדידות יותר מכל קבוצה אחרת באוכלוסייה.
"לפעמים, כדי להפיג את הבדידות, יש צורך באדם אחד נוסף בלבד - שיקשיב. שיחבק. שיפגין קצת אהבה", זו הייתה הנחת היסוד של לאה גלעד (92), שלפני 34 שנים, בעודה מתמודדת עם השלכות הבדידות שחש בנה שנולד עם פגיעה מוחית קלה, החליטה לעשות מעשה. גלעד הקימה ביחד עם חברותיה, רבקה פלאטו, מלכה רייפן ז"ל וגילה מאור ז"ל, קבוצת חברים עבור מבוגרים עם צרכים מיוחדים, שהמשותף לכולם הוא נושא הבדידות. לימים הפכה הקבוצה למועדון חברתי, עד שבשנת 2019 הוקמה עמותת "לבב". בסניף התל-אביבי שלה מונה העמותה כבר תריסר קבוצות, בנוסף לקבוצות בסניפים בראשון לציון, רחובות, שדרות, קריית גת, רעננה, חדרה ובמועצה מקומית גליל תחתון.
לאחר שסללה בהצלחה מרובה את הדרך, פורשת גלעד מניהול עמותת "לבב" ומציינת, במעמד נשיא המדינה, את הזוג ה-100 שהכיר דרכה והתמסד. את דרכה של גלעד ממשיכה כיום חני רייפן (68), ביתה של מלכה רייפן ז"ל, שנכנסה אל נעליה של אימה לפני כעשרים שנה, עם פטירתה.
"כשאמא שלי נפטרה, ראיתי את המשך הפעילות של 'לבב' כצוואה שלה. תמיד הייתי בתוך זה – הייתי מודעת ושומעת סיפורים ואת הדברים שקרו במסיבות ובאירועים, וכשהיא נפטרה היה לי ברור שאני הולכת להמשיך את מפעל החיים שלה", משתפת רייפן, שכבר עשרים שנה מנהלת את הארגון בסיועה של קתי סמואל, יד ימינה, מנהלת ההדרכה והשיווק של העמותה ומדריכת סניף רעננה.
שמים את ה'לב' ב'לבב'
"הכול התחיל מהסיפור האישי של לאה גלעד", מספרת רייפן. "נולד לה בן, אריק ז"ל, עם נזק מוחי מזערי, וכשהוא סיים את הצבא, בהתנדבות, עלתה השאלה – חֶבְרָה? חֲבֵרָה?" אז התאגדו להן ארבע חברות הילדות והקימו את "לבב". זה קרה כבר בשנת 1989, אך מהר מאוד, ובעקבות בקשות חוזרות מצד הורי החברים במועדון, התרחבה הפעילות למועדון חברים של ממש, שנפגש פעם בשבוע בקונספט שנשמר עד היום.
"כשהקמנו את 'לבב' הוא היה ארגון חלוצי", מתגאה רייפן. "היו אז ארגונים גדולים כמו 'בית אקשטיין', 'ניצן' ו'בית איזי שפירא', שעסקו יותר בשיקום, בתעסוקה ובדיור, ואנחנו ראינו את הצורך בקטע החברתי". מלבד התחום החברתי והזוגי, מקדם הארגון גם ערכים בסיסיים שמדברים אל כולם – ערכים של שוויון, שייכות, שיתוף, ביטחון עצמי, העצמה ותחושת ה"ביחד".
"כולם יכולים להיות אוהבים ונאהבים", מדגישה רייפן, "ובקבוצות אנשים יכולים לשתף ולהגיב, גם בשמחות וגם בקשיים. הביטחון העצמי שלהם עולה והדבר החשוב ביותר זה שאצלנו אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". למעשה, הארגון מספק לחברים שבו מעגל חברתי תומך שעוזר להם, מכיל אותם ועושה להם טוב, מה שעם הזמן הופך עבורם למשפחה של ממש. לבית.
"מגיעים אלינו אנשים מיוחדים - על הרצף, מתמודדי נפש, חרדה חברתית, לקויות למידה, הפרעות קשב וריכוז ונכות פיזית בגילי 60 -18. הם נפגשים פעם בשבוע, בהדרכת מדריך או מדריכה, לומדים ומתרגלים מיומנויות חברתיות ומרחיבים את מעגל החברים. זה יכול להיות באמצעות שיחה, יציאה לבית קפה, נסיעה לטיולים בארץ או בחו"ל, הליכה להצגות, הרצאות או מסיבות. יש לנו גם חוגים כמו תיאטרון, קולנוע, טאי צ'י, כושר גופני וסדנת תעסוקה. כל מפגש אורך שעה וחצי ומעבר לסניפים שכבר קיימים אנחנו מתכוונים לפתוח עוד".
5 צפייה בגלריה
"אנחנו ראינו את הצורך בקטע החברתי". חני רייפן (מימין) ולאה גלעד
(צילום: באדיבות "לבב")
"אין אחד שרוצה להצטרף ל'לבב' ולא יכול"
"אנחנו מחלקים את האנשים לקבוצות וכל אחד נכנס לקבוצה שהכי מתאימה לו", מתארת רייפן את תהליך הקבלה לעמותה. "החלוקה היא לפי גיל, רמת תפקוד וגם רמת השכלה. בכל קבוצה עד 15 חברים, במיוחד כדי שהקבוצה לא תהיה גדולה וכדי שלמדריך ולחברים יהיה מקום בקבוצה – גם לדבר וגם לקבל התייחסות", היא מדגישה.
"אנחנו מאוד מקפידים על ה'סֵטינג' של הקבוצה – יום ושעה קבועים, מדריך קבוע ומקום קבוע. לאנשים מאוד חשוב לדעת מתי ואיך, ולאנשים האלה על אחת כמה וכמה. אנחנו מדברים על אנשים מיוחדים, כי כשמדברים על צרכים מיוחדים זה מאוד מרתיע – יש להם כבר את הלקויות ואת הבעיות, אז גם להשתייך לארגון כזה של 'צרכים מיוחדים' – זה מרתיע", היא מסייגת.
כיוון שמדובר בעמותה קטנה יחסית, החברים הם אלה שמממנים את הפעילות, אך יחד עם זאת, הם עדיין זקוקים לתרומות כדי לסבסד את הפעילות עבור חלק מהחברים. "את הפעילויות והחוגים אנחנו מסבסדים, ואנשים שידם אינה משגת ורוצים להצטרף לפעילות – יש להם סבסוד, ככה שאין אחד שרוצה להצטרף ל'לבב' ולא יכול מבחינה כספית. לשם כך אנחנו באמת צריכים תרומות". עלות החברות החודשית, אגב, נעה בין 190 ל-250 שקלים לחודש.
ניתן להגיע לעמותה עצמאית או דרך הביטוח הלאומי, משרדי הרווחה המקומיים, העובדים הסוציאליים, הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שמפנים אליה, וגם מפה לאוזן. "כולם יודעים עלינו", מתגאה שוב רייפן, ובצדק.
"האנשים, ההורים או הפסיכולוגים – הם מתקשרים אליי ואני יוצרת קשר עם הבחור או הבחורה הפוטנציאליים. אני מקפידה לראיין כל חבר חדש שמצטרף באופן אישי בפגישת היכרות בה אני לוקחת את הפרטים החשובים כדי להתאים אותם לקבוצה המתאימה. כל מי שמתאים לאוכלוסייה – מאנשים עם פיגור קל ועד אנשים עם תואר ראשון או שני באוניברסיטה, יכול להצטרף. המינימום אצלנו זה פיגור קל", היא מדגישה ובאותה נשימה גם פותחת צוהר להרחבת הפעילות בהמשך - "אנשים עם פיגור בינוני או קשה או אוטיסטים שלא יכולים לדבר או אין להם תקשורת – קבוצות כאלה עדיין אין לנו".
לאחר השיחה הראשונית, מי שנמצא מתאים יכול להגיע לשני מפגשי ניסיון ללא עלות ורק אז "להתחייב" לתהליך. "לא מחתימים אותם על שום מסמך התחייבות", מציינת רייפן ומוסיפה שמדובר בחברות חודשית מתחדשת. "כל זמן שטוב להם וכיף להם ונעים להם והם רואים שהם מרוויחים מהעניין, אז הם נשארים", היא מחייכת בסיפוק. "זה הרבה הרבה עבודה, והמון המון סיפוק".
מבין אלפי החברים שכבר לקחו חלק בפעילויות העמותה בכל שנות קיומה, מספקת רייפן סיפורי הצלחה רבים שמחממים את הלב – כאלו שמצאו זוגיות והתחתנו או מצאו חברים חדשים. "יש גם הרבה מהחברים שלא התחתנו והם חיים יחד ללא נישואים ומבחינתי זה אותו הדבר", היא מרחיבה. "יש קבוצה אחת שהיו בה ארבע בנות שהיו אצלנו במשך שנתיים בערך. לפני שלושה חודשים הן הגיעו למסקנה שהן מצאו את החבורה שלהן – הן חבורה של בנות והן למדו מיומנויות חברתיות, והן בעצם קיבלו בקבוצה את הכלים שהן חיפשו ואז פרשו. אנחנו קוראים להן 'בוגרות לבב'", היא מחייכת שוב בנחת.
לצד מפגשי החברים השבועיים והפעילויות הקבועות מקיימת העמותה גם סדנאות רבות שתורמות לפיתוח הכישורים החברתיים של החברים. "יש לנו סדנת זוגיות שמכינה לזוגיות טובה", מציינת רייפן. "בסדנה הזאת לומדים את הדברים הטריוויאליים ביותר – מה היא זוגיות, מה היא זוגיות טובה, ומה ההבדל בין חברות לזוגיות. יש גם הרצאות בנושא מיניות, כי זה מאוד חשוב לחברים. בנוסף, יש לנו גם קבוצה פרטית בפייסבוק שנקראת 'לבב באהבה'. זאת קבוצה סגורה שהיא קצת כמו אתר היכרויות", היא מתארת ומדגישה שהמטרה מאחורי הקבוצה הווירטואלית היא לאפשר מרחב בטוח עבור החברים ולכן ההצטרפות לקבוצה גם היא כרוכה בראיון אישי עימה.
לנסות מכול הלב
אחד הזוגות האחרונים שהכירו ב'לבב', וגם השידוך המאה של העמותה, הם נועה ורועי, שהתחתנו לפני כשנה וכיום גרים יחד בחולון. רועי מתמודד עם תסמונת טורט ונועה עם הפרעת קשב וריכוז, אך על הזוגיות לא הסכימו לוותר מעולם. "הבדידות זה מה שהביא אותי ל'לבב'", מתוודה נועה מוטעי שרף (33). "לא היו לי חברים כל-כך וכשבאתי ל'לבב' הכרתי עוד מלא מלא חברים וככה התחברתי לעוד אנשים", היא מוסיפה.
"הגעתי לעמותה לפני יותר מעשור", משתף רועי מוטעי (34). בהתחלה הוא לא כל-כך מצא את עצמו בקבוצה אליה צורף, ולכן היה מגיע לסירוגין, אך הנחישות שהפגין בדרך סייעה לו להתמיד וגם להתאהב. "כרגע אני כמעט שש שנים רצוף שם", הוא מחייך. "היו לי קצת בעיות חברתיות בשנים האחרונות ורציתי להרחיב את מעגל החברים. אמרתי שאם אמצא זוגיות על הדרך, אז אדרבא ואדרבא". ואכן, לא עבר זמן רב ומוטעי הכיר את אשתו לעתיד, התאהב והיום הוא נמצא ב"זוגיות נפלאה", לדבריו.
"הכרתי אותה דרך הקבוצה שבה אנחנו נמצאים. זאת הייתה ממש אהבה ממבט ראשון", הוא משתף בפתיחות. "זה התפתח לאט, בשיחות, ואז התחלנו לצאת. הכרתי את ההורים שלה והיא הכירה את ההורים שלי ובאיזה שהוא שלב החלטנו לעבור לגור ביחד. אחרי כמעט שלוש שנים הצעתי לה נישואין".
"בהתחלה פחדתי", חושפת בפתיחות לב מוטעי שרף, "הייתי יותר ביישנית והיה לי קשה להיפתח", היא מוסיפה. כיום היא חברה בעמותה כבר קרוב לשמונה שנים. "לכולם שם יש קשיים חברתיים כאלה ואחרים, ולכן הם נורא פתוחים לקבל אנשים חדשים", היא מסבירה.
"לא נשארה עין אחת יבשה בחתונה הזאת"
ב-23 בינואר ביקרו חברי 'לבב' בבית הנשיא בירושלים. גם כדי להודות ללאה גלעד על תרומתה לחברה וגם בשביל לציין את הזוג המאה שהכיר באמצעות העמותה. בטקס בירך הנשיא הרצוג את העשייה החברתית של גלעד והודה לה בשם אלפי החברים שיצאו מבדידות בזכות פועלה, ושעבורם הפכה העמותה לבית של ממש. "אנחנו מאוד מאושרים מזה", מסכמת רייפן, שגם נכחה בחתונתם של נועה ורועי בשנה שעברה. "לא נשארה עין אחת יבשה בחתונה הזאת", הוסיפה.
"הרבה אנשים מפחדים להגיע למועדון חברתי, או ל'לבב' במקרה הזה – הם לא יודעים למה לצפות", מסכם מוטעי. "אבל אני חושב שצריכים לנסות ולא לפחד. ואם קבוצה אחת לא מתאימה, אז לנסות קבוצה אחרת. ולא רק פגישה אחת – לנסות שתיים, שלוש וארבע, ואם מתאים – מתאים, ואם לא אז לא. אני לא חושב שצריך לפחד מהדברים האלה".
