ספא יונס, בת 44 מיפו, נשואה ואם לשלושה, היא יזמת מזן נדיר, המשלבת תפישה עסקית ריאלית עם פעילות למען החברה ואקטיביזם פמיניסטי.
בהכשרתה, ספא היא עובדת סוציאלית. היא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית במגמת לימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב, ותואר שני נוסף במינהל עסקים מהמכללה למינהל. בין לבין הוסמכה גם כיועצת ארגונית. כילדה, היא למדה בבית הספר הצרפתי ביפו, וכנערה היתה הערביה הראשונה בעיר, שעברה ללמוד בתיכון ממלכתי, כלומר "יהודי".
בסיום לימודיה השתלבה במשרד הרווחה כקצינת מבחן, שם עבדה במשך שש שנים, עד שהחליטה לשנות כיוון ולהשקיע את כל האנרגיה שלה בפעילות קהילתית ישירה. בשנותיה כעובדת סוציאלית זיהתה צורך בתמיכה קהילתית בנשות יפו, וכך היא יזמה ב-2007 את הקמתה של ערוס אלבחר, "כלת הים" בתרגום חופשי, עמותת הנשים הראשונה ביפו, ששמה הפיוטי מתאר את הרוך והקשיחות המאפיין את נשות יפו. ספא ניהלה ופיתחה את העמותה במשך תשע שנים רצופות, בהן התמקדה בקידום ובהעצמה כלכלית וקהילתית של הנשים הערביות בעיר. העמותה סיפקה לנשים מסגרת קהילתית וחברתית במטרה לטפח את עצמאותן האישית והכלכלית, בין היתר בהכשרות מקצועיות וטכנולוגיות, לימודי שפה, ניהול כספים, ועוד. פעילותה לקידום נשים במסגרת העמותה זיכתה אותה בפרס גלנטר, פרס כספי נדיב שמעניקים מדי שנה בני הזוג לינדה וסנפורד גלנטר מסן פרנסיסקו באמצעות הקרן החדשה לישראל, למנהיגים אזרחיים שיצרו שינוי משמעותי ויוצא דופן בחברה בישראל. כמה שנים מאוחר יותר בחר בה המגזין ליידי גלובס לאחת מ-30 "נשות המופת", בגין קידום יזמות חברתית.
"ערוס אלבחר" שגשגה ורשמה לעצמה הישגים בקידום יוזמות עסקיות וקהילתיות של נשים, אבל בסוף 2016 החליטה ספא לעזוב את ניהול העמותה, ולהישאר רק חברה בוועד המנהל. ב-2017 חזרה לפעול במגזר הציבורי, והשתלבה במשרד העבודה והרווחה. במשך כמה שנים היתה עמיתה במרכז מילקן לחדשנות, גוף למחקר מדיניות, שמתמקד בפיתוח פתרונות לגישור על פערים חברתיים באמצעות עידוד יצירה של מקומות עבודה והנגשה של מקורות הון. בהמשך, ניהלה את תחום התעסוקה בחברה הערבית במטה המשרד בירושלים, אבל נשארה בתפקיד זה שמונה חודשים בלבד, כי חשה שהיא לא ממצה בו את יכולותיה וחיפשה דרך לחזור ולהשפיע מעשית על חיי נשים בחברה הערבית.
אמרו לה: "הסיכון גבוה מדי"
ספא בחרה לעזוב את התפקיד הבכיר בשירות המדינה, כדי לנסות להגשים חלום ישן ולהקים מקום שישלב פעילות חברתית עם תוכן חינוכי-תיירותי וגישה עסקית. לאחר חיפוש ממושך, איתרה מבנה עות'מאני עתיק ברחוב בית אשל ביפו, בפאתי שוק הפשפשים, ששימש כחאן עד תחילת המאה הקודמת, וליתר דיוק כמעין אורוות מנוחה לסוסים ופרדות, שבתקופה ההיא היו אמצעי התחבורה והמשאות העיקרי. שם, במבנה הזה, החליטה להקים בית אוכל ייחודי, לאירוח של קבוצות ויחידים, שיבואו לשמוע על תולדות יפו ולטעום מפאר תוצרת המטבח המקומי. בסביבתה הקרובה לא גילו התלהבות גדולה במיוחד מהיוזמה. ניסו לשכנע אותה שהסיכון גבוה מדי, ובכלל, מי צריך עוד מקום לאוכל ערבי כשיש כל כך הרבה מקומות אחרים וטובים גם בשוק עצמו.
אבל ספא התעקשה שהאוכל הוא רק רכיב קטן במיזם, וכי אנשים יבואו לדה-יאפא, המקום שהקימה, בזכות המבנה היפהפה, סיפור הרקע שלו, התפריט האיכותי, והמידע על אודות תולדות העיר. נאמנה לאופטימיות הזו היא פתחה את המקום בשיא תקופת הסגרים של הקורונה, ולמעשה מראש התאימה אותו לקיים קשרים ממרחק עם קהל היעד, בין היתר בפיתוח שליחויות של ארוחות מהמטבח של דה-יאפה. כל זאת - בלי להזניח את ההיבט הפמיניסטי: לצורך הניהול, ההפעלה, הבישול וההדרכה במיזם - היא גייסה רק נשים, ורק את תושבות העיר, ובסדרת ההרצאות שמתקיימת במקום היא מארחת את הנשים המרכזיות, שמניעות את כלכלת יפו. אפילו את השליחויות מהמטבח מבצעת שליחה על אופנוע.
על הקמת דה-יאפה זכתה ספא השנה בפרס קרן שמש, מענק כספי שמחולק בידי "קבוצת עוגן" מדי שנה לבעלי עסקים קטנים, לעידוד פעילותם. ייחודו של המקום הוא בתפישת האירוח האוניברסלית, ביחד עם השיוך המקומי הבלתי מעורער שלו. מתקיימים בו מפגשי קבוצות, הרצאות, מופעי מוזיקה ומחול, ובאמצעות הפעילות שלו ספא מקדמת ומפתחת הזדמנויות תעסוקה לנשים מיפו. יחד עם זאת, ועל כך מעיד כל מי שמכיר את ספא, הכיבודים וההערכה הרבה לה היא זוכה לא שינו דבר באורחותיה ובחריצותה, והיא נותרה אחד הנשים והאנשים הצנועים בעיר.
עוד יפואיות יפות:
- ראנייה וג'ינה חורי: סינדרלה הכפולה מיפו - האחיות מהבית העני שפתחו בוטיק מצליח בכיכר