"התקשרתי לסבא, והוא ענה לי: 'חייל אמר שאני לא יכול לדבר אבל מפנים אותי'. כששאלתי על סבתא הוא בישר לי שהיא לא שרדה. סבתא היתה חלק גדול מהחיים שלי, וחיזקה את הזהות הישראלית שלי. כואב לי שהכל נקטע ככה בכזאת אכזריות". כך מספרת אילונה חולתי, תושבת נחל עוז בעוטף עזה. היא - גדלה במקביל בישראל ובשבדיה, ולאחר המכה הקשה שספגה ב-7 באוקטובר נאלצת לבנות מחדש את חייה ואת זהותה.
"נולדתי בארץ לאבא בן משק ואמא מתנדבת משבדיה", היא משתפת. ההורים שלי גרו בשבדיה כי היה להם נוח מהרבה סיבות אבל הם מאוד אוהבים את הארץ. לאורך הילדות הייתי מגיעה לקיבוץ בעיקר בחופשות וחגים, אפילו את כל כיתה ב' למדתי בבית הספר ניצני אשכול".
כשאילונה הייתה קטנה, היא לא הבינה שהיא מתגוררת במקום מסוכן: "דמיינתי שבכל מקום בארץ יש בסיס צבאי ליד הבית". כשגדלה ראתה חיילים וגם אז נאמר לה שהם מגינים עליה: "גם אבא היה חייל, ושכנים וחברים היו חיילים אז היה לי מובן מאליו שאני גם אהיה חיילת, זה תהליך שכולם עוברים".
"לאורך השנים בכל פעם כשטסתי לשבדיה חזרתי לשינוי בקיבוץ: "היתה את ההתנתקות ופינוי גוש קטיף , ובגיל 9-8 הגענו לביקור בקיבוץ בקיץ ושמעתי פעם ראשונה אזעקה". המצב השתנה בהדרגה ולכן לא היה שלב שבו אילונה הרגישה שזה "יותר מידי".
במבצע "עופרת יצוקה" הבית של סבתא של אילונה נפגע מטיל. קצת לפני המבצע רק התחילו לבנות ממ"דים בקיבוץ. "אצל סבתא שלי בדיוק הספיקו להעמיד את הקיר הראשון של הממ"ד וזה מה שהציל אותה." משתפת אילונה.
הממ"דים נתנו לתושבים תחושת ביטחון עד ששוב הגזרה התחממה ופגע טיל בקצה הממ"ד של הבית השכן, הקיר עדיין היה בשלבי בניה ולכן ניזוק. "היו שאלות שעלו", היא מספרת, "אבל תמיד ניתנו לתושבים כל מיני תשובות, וגם כשכיפת ברזל הגיעה הם הרגישו בטוחים יותר לתקופה, עד ששוב הגזרה התחממה והוכח שהמענה של כיפת ברזל גם הוא מוגבל".
2 צפייה בגלריה
ההרס בקיבוץ כיסופים. "סבתי חיזקה את הזהות הישראלית שלי. הכל נקטע באכזריות"
(צילום: Alexi J. Rosenfeld / Getty Images)
בכל אותן שנים, אילונה המשיכה להיות על קו שבדיה-עוטף והפערים העצומים בין המדינות התבטאו קודם כל בחוויה שלה בהבדלי מזג האוויר. בשביל חולתי החום הישראלי הלוהט היה דווקא יתרון. "בשבדיה מזג האוויר הפוך מהארץ. החורף ארוך חשוך וקר, השמש זורחת שעתיים ביום, ובקיץ הכול מתהפך - ביום הכי בהיר אפשר לצאת החוצה באמצע הלילה וזה כאילו אחרי הצהריים".
למרות החיבור לאקלים הים תיכוני זו לא היתה הסיבה המרכזית שבגללה החליטה לבסוף לשוב לישראל, אלא היה זה חיבור עמוק שנטווה למקום. "בגיל 18 עליתי לבד לארץ, התגייסתי ועברתי להתגורר עם סבא וסבתא בכיסופים", היא משחזרת. משפחתה קיבלה את ההחלטה בהבנה: "הם ידעו שאני מאוד מחוברת לארץ ולקיבוץ. סבא וסבתא היו צעירים אז תמיד כשהגעתי לקיבוץ הייתי אצלם, בגלל זה המעבר לארץ לא היה כזה מוזר בהמשך."
"הייתי בטוחה שצה"ל בקיבוץ ונלחם, אז לא רציתי לעשות נזק"
כשאילונה השתחררה מהצבא היא קיבלה מלגה בקיבוץ נחל עוז, המקום היחיד מלבד כיסופים שבו הסכימה לגור כיוון ששניהם צמודים לבסיס צבאי. ואז הגיע ה-7 באוקטובר. "ב-6.10 עוד הייתי בכיסופים, עשיתי ריצה מסביב לקיבוץ. טיול של אחה"צ עם סבא וסבתא שלי כשעזה ברקע. בערב הלכנו לפאב של הקיבוץ עם חברים, כמו בכל שישי ושם נשארנו עד 3 לפנות בוקר. ברגע האחרון החלטנו לחזור לישון בבית בנחל עוז".
בבוקר למחרת אילונה הייתה בבית, לבד. עם סכין: "לקח לי זמן לעכל את מה שקורה. שמעתי בומים אבל רק כשהגיעו הצילומים של הג'יפים בשדרות הבנתי שזה רציני. בטלפון ניסיתי להסביר לסבא וסבתא איך לסגור את הממ"ד. לסבתא שלי היה קשה, היו לה בעיות במפרקים, ואת סבא הייתי צריכה לשכנע להיכנס לממ"ד , פגע לו טיל בדוד מים והוא היה עסוק בלסדר את זה".
2 צפייה בגלריה
"הרגשתי בטוחה. דמיינתי שבכל מקום בארץ יש בסיס צבאי ליד הבית". ההרס בכיסופים
(צילום: Menahem KAHANA / AFP)
אילונה שמעה שיש קרבות אבל לא חשבה שזה קרוב אליה. "עברתי מחלון לחלון וניסיתי להבין את המרחק ממני", היא נזכרת ברגעים הקשים, "הייתי בטוחה שכל צה"ל נמצא אצלי בקיבוץ ונלחם, אז לא רציתי לעשות נזק. בחצות חולצתי, אחרי כמה שעות פוניתי לצפון, דאגתי לסבא וסבתא. קיוויתי שהם יהיו מתים ולא בעזה".
רק אחרי מספר שעות של בירורים וחיפושים קיבלה אילונה טלפון מסבה שאמר לה שמפנים אותו והוא לא יכול לדבר. בדיעבד מסתבר שהורידו לו את הבית בזמן שהיה בפנים.
אילונה מספרת בעצב שעד היום לא ברור כיצד נרצחה סבתה: "לא הייתה נתיחה שלאחר המוות קשה להגיד מה באמת קרה שם". מה שכן ברור זה הגעגוע: "סבתא הייתה חלק גדול מהחיים שלי, עזרה לגדל ולחנך אותי ובתור מורה לספרות היא גם במשך השנים חיזקה מאוד את הזהות הישראלית שלי בדרך משלה. חשבתי הרבה על זה שאם היא הייתה הולכת בדרך טבעית זה כמובן לא היה פשוט, אבל לפחות זה היה שלם".
הטבח הנורא רק חידד עבור חולתי את הפערים בין שני העולמות שלה. בניגוד למשפחה בשבדיה שהביעה צער ותמיכה, החברים שנותרו מאחור לא הביעו עמדות פרו ישראליות. "מאז פרוץ המלחמה הם גם לא ממש התעניינו בשלומי", היא אומרת בצער.
אילונה מדגישה שלמרות הכל, ישראל עדיין מרגישה בית עבורה. אין לה תשובה ברורה לשאלה האם תחזור לגור בעוטף – והאם גם הפעם היא תתעקש על יישוב שצמוד לבסיס צבאי. תחושת הביטחון האישי שהתערערה אצלה עדיין מורגשת היטב בתשובתה. "זה מתקשר לשאלה האם אני בכלל סומכת על המדינה", היא אומרת, "אם אני לא סומכת על המדינה זה לא משנה". כשאני שואלת אותה האם היא בכלל מרגישה עדיין ישראלית אין לה ספקות והיא משיבה: "לגמרי, מאז ומתמיד".
