תארו לכם שאתם יוצאים לבלות עם חברים ואתם בדיוק עסוקים במשחק, רכילות או בדיחה טובה - ופתאום מתחילה המולה מסביבכם. מסתבר שנשמעה אזעקה ואתם היחידים שלא שמעתם אותה ולא הבנתם מה קורה סביבכם, ושזה הזמן לרוץ למרחב המוגן הקרוב. אבל רגע, נניח שאתם נעזרים בהליכון וישנה מדרגה בכניסה למרחב המוגן? או שאולי אתם בכלל מתניידים בכיסא גלגלים ופתח הכניסה לממ"ד צר מדי עבור הכיסא?
הסיטואציה המטרידה הזו היא לא סצנה מתוך סרט מתח, אלא מנת חלקם של אחוז גדול מתושבי המדינה המתמודדים עם מוגבלויות, שבזמן אזעקה נאלצים להתמודד עם מרחבים מוגנים שאינם נגישים עבורם.
על פי נתוני הלמ"ס שפורסמו ב-2022, אחד מכל תשעה תושבים בישראל הוכר על ידי מוסדות המדינה כאדם עם מוגבלות ובהתאם לכך, כמי שזקוק להנגשות והתאמות שונות במרחב הציבורי, על אחת כמה וכמה כשמדובר בזמן חירום.
בנוסף, כפי שנכתב במסמך שפורסם על ידי מכון "מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל" וארגון "ג'וינט ישראל" בדצמבר 2023, ישנם גם אנשים עם מוגבלות שאינם מוכרים על ידי הביטוח הלאומי בשל סיבות כאלו ואחרות (חשש מסטיגמות, הכנסה גבוהה שאינה מצריכה תמיכה כלכלית ועוד). אותם אנשים שביום-יום לא נעזרים בשירותי התמיכה שהמדינה מעניקה - עלולים בהחלט להזדקק להם בזמן חירום.
בדיקה שנערכה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, הצביעה על כך ש-18% מכלל האוכלוסייה בישראל (מוכרים ולא מוכרים) מתמודדים עם מוגבלות וזקוקים למרחבים ציבוריים מונגשים. אחוז זה טרם נבדק שוב מאז, אבל אין ספק שהוא גדל מאז אירועי 7 באוקטובר - ועמו גם הצורך בהנגשת המרחב הציבורי בכל הארץ, בפרט במרחבים המשמשים להגנה בזמן חירום.
לאף אחד לא אכפת מהביטחון שלנו?
במאי 2024, קצת יותר מחצי שנה לפרוץ המלחמה, פורסם תחקיר שערכה עמותת "נגישות ישראל" ובו נתון מטריד במיוחד: 42% מהאנשים עם מוגבלות המתגוררים בקו העימות, הצפוני או הדרומי - אינם מוגנים. בל נשכח שגם אזור המרכז ואזורים נוספים שאינם נמצאים על הגבול, סופגים ירי טילים מפעם לפעם - וגם שם ישנם אנשים עם מוגבלות, מוכרים או שאינם מוכרים, שבעת אזעקה מתקשים להגיע למרחבים המוגנים שברובם הגדול לא מונגשים.
בהמשך לעיקרי התחקיר ועל פי המידע שאספנו, נמצא כי אכן אין מספיק מרחבים מוגנים ציבוריים נגישים לא רק באזורי קו העימות, אלא בכל הארץ; מרבית המקלטים בשטחים הציבוריים בערים לא נגישים, ובקיבוצים ובכפרים אין בכלל מרחבים מוגנים המותאמים לאנשים עם מוגבלות בניידות.
ממצאים נוספים שעלו מהתחקיר מראים שמערכת ההתראות עבור אנשים חירשים וכבדי שמיעה אינה מהימנה. בנוסף, כ-50% מהמלונות בארץ שהיו אמורים לשמש אלטרנטיבה נגישה במקרה של פינוי - לא עמדו בדרישות הנגישות, וקיים מחסור בחדרי מלון נגישים עבור מפונים עם מוגבלות. ואם כל זה לא מספיק, אז הממצאים מצביעים גם על היעדר מאגר מידע על אזרחים עם מוגבלות הזקוקים לפינוי או מיגון בחירום, חסרה תוכנית מסודרת לפינוי אוכלוסיות נזקקות, אין מאגר של חדרי מלון נגישים וזמינים לאנשים עם מוגבלות ומשרד הביטחון עדיין לא השלים את תקנות החירום לאנשים עם מוגבלויות.
ממצאי התחקיר המטרידים הוצגו למשרדי הממשלה מיד עם פרסומם, אולם לא זכו להתייחסות. באותה התעלמות נתקלנו גם כשניסינו בעצמנו למפות את המצב בשטח: עיריות שאליהן פנינו לא מיהרו לתת מענה ומידע בנוגע לממצאים שעלו מהדוח, וחלקן לא חזרו אלינו עד לרגע כתיבת שורות אלו. נגישות המידע בזמן חירום אינה קיימת, ומתיש מאוד לתור אחר המידע הבסיסי הזה.
ממצאי התחקיר הוצגו למשרדי הממשלה מיד עם פרסומם, אולם לא זכו להתייחסות. באותה התעלמות נתקלנו גם כשניסינו בעצמנו למפות את המצב בשטח: עיריות שאליהן פנינו לא מיהרו לתת מענה ומידע בנוגע לממצאים שעלו מהדוח, וחלקן לא חזרו אלינו עד לרגע כתיבת שורות אלו. נגישות המידע בזמן חירום אינה קיימת, ומתיש מאוד לתור אחר המידע הבסיסי הזה
האמנה הבין-לאומית לזכויות אנשים עם מוגבלות כוללת סעיף המדגיש את המחויבות של המדינות החתומות עליה, ביניהן גם מדינת ישראל, להבטחת הגנה ובטיחות לאנשים עם מוגבלות במצבי סיכון. מכאן עולה השאלה איך הגענו למצב הזה שבו אנחנו, אנשים עם מוגבלות המהווים חלק גדול מכלל האוכלוסייה בישראל, נשארים מחוץ למרחב המוגן ולא נלקחים בחשבון כשמדובר בהצלת חיים בזמן חירום?
לא מספיק שבשגרה אנחנו נאלצים להתמודד עם חסמים רבים, נראה שבזמן חירום ניצבים בפנינו אתגרים נוספים. לא רק שאנחנו נאלצים להתמודד עם אתגרי התקופה הנוראית הזאת כמו כל אזרחי ישראל, אנחנו צריכים גם להתמודד עם ההרגשה שמשאירים אותנו בחוץ, תרתי משמע.
זכות בסיסית להיות מוגנים
מאז פרוץ המלחמה, התחדדה ההבנה שלנו עד כמה חשוב להיות מוכנים למצבי חירום. כנוער עם מוגבלות, אנחנו מבינים שיש לנו צרכים ייחודיים גם בכל מה שנוגע למוגנות במרחב - צרכים שחייבים לקבל מענה בזמנים כאלה.
כדי להבטיח שנקבל את העזרה המתאימה, אנחנו מאמינים שצריך לערוך מחקר מעמיק על אודות הצרכים והאתגרים הספציפיים שלנו במצבי חירום, להכין מראש תוכניות והנחיות ברורות שמותאמות אלינו, להכין אותנו ואת הסביבה הקרובה שלנו להתמודדות עם מצבי חירום, להכשיר ספקי שירותים ואנשי מקצוע לתת מענה מותאם לצרכים שלנו ולוודא שמשרדי הממשלה והשירותים החיוניים ערוכים לספק לנו תמיכה מתאימה.
אין לנו ספק שמדובר באתגר מורכב, אבל זו חובתה של החברה לדאוג לכל חבריה. אנחנו קוראים ליצירת מערכת מסודרת שתיקח בחשבון את הצרכים של כל קבוצות האוכלוסייה ובהן גם בוגרים, צעירים ונוער עם מוגבלות. לא מדובר בדרישה שנובעת מ"פינוק" - זו הזכות הבסיסית שלנו להיות מוגנים, בדיוק כמו כל אחד אחר. אנחנו לא מבקשים טובות אלא דורשים שוויון והגנה, כי גם אנחנו רוצים להרגיש בטוחים כשהדברים מסביב הופכים להיות כל-כך לא בטוחים.
והאמת היא שזוהי לא רק זכות הבסיסית, אלא גם הדרך להבטיח חברה חזקה ומלוכדת יותר בזמני משבר. כל אזרח יכול לעשות את המוטל עליו במקרה כזה - אתם יכולים לפנות למועצות המקומיות, ולוודא איתן שהמרחבים המוגנים הציבוריים נגישים, ואת אלו שלא - דרשו להנגיש.
אם אתם בעצמכם בעלי עסק עם מרחב מוגן - פנו לאנשי מקצוע והתחילו תהליך הנגשה עוד היום. ואם אתם אנשים עם מוגבלות ואתם מוצאים את הנחיות הביטחון לא מובנות או לא מותאמות - אל תהססו ופנו לפיקוד העורף ודרשו הנחיות מונגשות, ברורות ומותאמות עבורכם.
המאמר נכתב על ידי חברי קבוצת מנהיגות נוער עם מוגבלות הפועלת בבית "איזי שפירא": עומר אורבך, גדי רוטשילד, יעלה מסוורי, אביטל גרונברג, יוני איליבסקי, יניב פרלמן, אביתר בוסנק, אילי סמילא.
פורסם לראשונה: 17:38, 03.09.24
