"לא השיח הוא שיקבע את עתידה של מדינת ישראל, אלא אופן השיח", זה המוטו שמניע כיום את ניצן ליפשיץ (53) נשוי לשלומית ואב לארבעה. בנו השני, לביא, נהרג בקרבות בכניסה הקרקעית לעזה ומאז הוא שינה את מסלול חייו ויצא למסע שיש לו מטרה אחת: לצמצם פה את הקיטוב ברחובות.
לביא, בנו של ניצן, שירת כקמב"ץ של פלוגת עורב גבעתי. אביו מספר על ילד יוצא דופן שפיתח תחביבים לא שגרתיים. כשלמד בחטיבת הביניים "אמית" במודיעין נחשף לעולם הצילום והתאהב. בגיל 16 כבר עבר לתיכון יאסא למדעים ואמנויות כדי להתמקצע בצילום בפילם. הוא בנה חדר חושך ופיתח את התמונות בעצמו והחזיק גם עמוד אינסטגרם בו העלה מדי יום תמונה מחיי השגרה בצבא. את התמונה האחרונה העלה ב-6 באוקטובר.
לביא היה מודע לכל הסיכונים בשירותו כלוחם, וחודשיים לפני מותו וכתב טקסט שביטא את חששותיו ממלחמה שקרבה לבוא. שם בצורה מעט צינית נתן הוראות כיצד להספיד אותו: "אני מבקש לא לשקוע באבל. הוא עשוי להיות יומיומי ומתיש, אך העשייה שיכולה לצמוח ממנו – אין היא מתישה - אלא בונה".
את צוואתו הפך ניצן לדרך חיים. מאז נפילת בנו הוא עסוק בעשייה – כזו שמנסחת דרכים לצמצום הקיטוב החברתי ובליבה: שינוי השיח. "הקיטוב החברתי קיים בכל העולם", הוא מסביר, "אבל להבדיל מהעולם, לנו יש איום חיצוני מובהק על הקיום שלנו במדינה מכל הכיוונים, ולכן אין לנו את הפריווילגיה שלא להיות מאוחדים".
המפגש עם ניצן מלמד אותי מאיפה הגיעו כל התכונות הטובות שהוא מתאר בבנו לביא. אני פוגש אדם שונה, פתוח מאוד, אינטליגנטי שחושב שאפשר אחרת. "בעבר הייתי צופה מתוסכל מהשיח החברתי", הוא משתף, "אבל עכשיו החלטתי שאני רוצה להיות שחקן, נמאס לי לשבת בשילוב ידיים על הטריבונה".
ליפשיץ מציין שאמנם המילה "אחדות" היא פשוטה להגייה, אבל קשה ליישום. "לכן יש צורך לרדת לשורש הדבר לפני שבכלל מדברים על אחדות", הוא אומר ומפרק את המשמעות שמאחורי המילה בתפיסתו: "קודם כל זו לכידות - הרצון והיכולת שלנו בזמן אמת להתחבר יחד ולהתגונן בפני איום גדול, אחר כך - חיים משותפים: כיצד חיים ביחד גם אם לא מסכימים האחד עם השני. אם לא נחייה חיים משותפים לא נוכל להשיג את הלכידות הנדרשת".
כדי לא רק לדבר אלא גם להגשים לקח האב השכול הפסקה מעבודתו ובימים אלה הוא עסוק בהקמתו של גוף בשם: "אופן השיח -ארגון ישראלי לצמצום קיטוב". מטרתו היא לנסות וליצור שינוי בצורת השיח בחברה הישראלית, מתוך מבט על פתרון שבו שותפים כל המגזרים בחברה: מפוליטיקאים, דרך תקשורת, אקדמיה, מעסיקים, חינוך ועוד. השאיפה שלו היא קודם להוביל ללקיחת אחריות של השותפים בכל תחום - ומתוכה לבנות ביחד איתם כלים ומנגנונים שישפיעו על אופן השיח ופעולות האזרחים במרחב הציבורי.
במה תהיה שונה הפעולה של הגוף שאתה מקים משאר הגופים שכבר קיימים היום?
"גופים רבים שמים את הדגש על השיח עצמו, בעיקר סביב דיון עמוק על הפערים ואיך מגשרים עליהם. אנחנו ממוקדים יותר בתהליכים וכלים, שבמוקד שלהם נמצא: 'אופן השיח'. הכלים האלה יאפשרו לאותם גופים לנהל שיח שיביא לתוצאות טובות יותר ובכך להתמודד עם גורמי הקיטוב לאורך זמן".
מייסד הארגון מספר כי הוא משקיע מאוד בלמידה ממחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית וההתנהגות הארגונית. "חשוב לי להבין מהם הגורמים שמושכים אותנו כאזרחים לתפיסה והתנהגות שלילית כלפי האחר", הוא מספר. "לאחר מכן אנו מנסים בארגון לבנות טכניקות לגיבוש דעות, עמדות, ולניהול הקשבה ושיח, שבעזרתן לכל אזרח יהיו כלים לשמר את דעתו האישית מחד, ולהקשיב ולהעריך את דעת האחר מבלי לפחד ממנו - וכך לצמצם את השפעת הגורמים המקטבים".
ליפשיץ מודע לכך כי הדרך עוד ארוכה אבל הוא אופטימי: "הפתרון מורכב ויידרש זמן ליישם אותו, אבל אם הוא ינוהל בצורה סדורה, כפי שמנוהלת חברה בעולם האזרחי - נשיג תוצאות".
