(צפו: אלפי עבודות שיצרו נציגים מקבוצות חברתיות חלשות. וידאו: פסטיבל PHOTO IS:REAL)
9 צפייה בגלריה
"החברה שופטת אותנו לפי מה ששונה - רסטות, פירסינג וקעקועים". עבודה של ח', בת 16 תל אביב, עמותת עלם
(פסטיבל PHOTO IS:REAL)
9 צפייה בגלריה
"מי שמעלים עין מבריונות הוא בריון בעצמו", עבודה של קטיה ח'ורי, בית הספר הפטריארכלי 2020
(פסטיבל PHOTO IS:REAL)
9 צפייה בגלריה
"החיים הם מתוקים, אבל גם כואבים". עבודה של דסטה גנטך בת 28, מבקשת מקלט מאתיופיה
(פסטיבל PHOTO IS:REAL)
עשרים שנה התמחה אייל לנדסמן (52) בצילום פורטרטים, בעיקר בתיאטרון ובעולם המחול. תצלומיו התפרסמו בכתבי עת רבים, הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם והיו מועמדים לפרסים יוקרתיים, עד שבוקר אחד, לפני עשור, החליט להניח את המצלמה, לעשות שינוי חד ולהתחיל ליזום מהלכים ופעילויות לשינוי חברתי.
"עשרים שנה צילמתי, פעלתי בהמון תחומים, הצגתי במלא תערוכות, ובכל הזמן הזה הרגשתי שקיים איזה פער. אנחנו מציגים על קירות לבנים בגלריות יוקרתיות את התמונות של הקהילות החלשות, ואנשים באים לפתיחות ההדורות, מרימים כוסית, מתבוננים בתמונות ומצקצקים בלשונם - אבל דבר מזה לא מייצר באמת שינוי חברתי", מסביר לנדסמן את המניעים הרגשיים למהפך. "בצורה הזו אנו מקבעים למעשה את המעמדות – של הצלם החזק, של הקהילה שהוא מטפח, אבל מי שהיה חלש נשאר חלש. קהילה חלשה מצטלמת בדרך כלל מאוד טוב. הומלס, או קשיש שעובר בקושי רב במעבר חצייה, זה מצטלם נפלא. אבל אנחנו באים לדבר הזה עם המון דעות קדומות. עם משהו לא אובייקטיבי בגישה".
"בעשור האחרון אני לא מצלם, אבל אני מרגיש שאני הכי משפיע. הצילום החברתי, כלומר צילום שהמטרה שלו היא ליצור שינוי חברתי, עניין אותי תמיד. יש הרבה דרכים לעשות את זה; צילום דוקומנטרי, שבא לתעד קהילה מסוימת. צילום אקטיביסטי, שמנסה לעשות שינוי ביחד עם הקהילה, והז'אנר השלישי, שזה מה שבחרתי, נקרא צילום משתתף. זה צילום שמאפשר לקהילה לספר בעצמה את הקשיים שלה ולהשמיע את הקול שלה. רק כך אפשר לייצר שינוי אמיתי. לפני עשר שנים הקמנו את PHOTO IS:RAEL כי חיפשנו פלטפורמה להציג בה עבודות כאלה, ואז הקמנו גם את פסטיבל הצילום הבינלאומי. היינו יצחק גורן השותף העיקרי שהוא גם יו"ר העמותה, וקבוצה של פילנתרופים, צלמים, פעילים חברתיים, אנשים מדהימים".
פסטיבל הצילום הבינלאומי אכן מאפשר דיאלוג בין האמנות לבין הקהילות השונות בארץ. המשתתפים, רובם מקבוצות חברתיות חלשות, מצלמים בעצמם את מציאות חייהם, ובכך מספרים סיפור ישיר ובלתי אמצעי של היחיד ושל הקהילה. במסגרת הפעילות המשתתפים לומדים את שפת הצילום, ומתנסים בצילום מעשי המבטא את חייהם והחוויות שלהם. בסוף התהליך הם מציגים את היצירות שלהם בתערוכה בינלאומית. העבודות שלהם משמשות את הקהילה להמשך הפעילות ולקידום השיח, בתוכה ומחוצה לה.
"אנחנו מציינים עשור לפסטיבל הבינלאומי וגם לפעילות החברתית", אומר לנדסמן. "זה פסטיבל אמנות לכל דבר, אירוע ענק במרכז תל אביב, שמבקרים בו מדי שנה 40-50 אלף איש, והוא מציג עבודות של מאות צלמים מכל העולם. חלק דומיננטי בו הוא ההצגה של הקהילות, השמעת הקול שלהן. יצרנו פלטפורמה שבה עומדים זה לצד זה הצלם המאוד-מפורסם מארה"ב ותלמידת התיכון מהעיירה טמרה, ושניהם הולכים עם התג 'אמן'. אין הבדל. קול חייב במה, כדי שאפשר יהיה לעמוד ולהשמיע אותו. בלי במה הקול הזה נאלם - והפסטיבל נותן פלטפורמה לקולות של הקהילות המוחלשות. העובדה שזה חלק מאירוע אמנותי רק מעצימה הכל, את הקהילות וגם את הצלמים. זה יתרון ענק". עד היום הציגו במסגרת הפסטיבל כ-8,000 בני נוער ומבוגרים, וכ-400 אלף מבקרים נחשפו לעבודות.
לנדסמן: "קול חייב במה, כדי שאפשר יהיה לעמוד ולהשמיע אותו. בלי במה הקול הזה נאלם - והפסטיבל נותן פלטפורמה לקולות של הקהילות המוחלשות. העובדה שזה חלק מאירוע אמנותי רק מעצימה הכל, את הקהילות וגם את הצלמים. זה יתרון ענק"
קול לכל קהילה
"היום אנו עובדים עם כ-180 קהילות. הרבה נוער בסיכון, בדגש על נערות בסיכון. נוער על הספקטרום, הלומי קרב, יוצאים בשאלה. יש לנו פרויקט ענק במרכזי החוסן בעוטף עזה, פרויקטים של דו-קיום בעיקר ביפו ובעכו, פעילות עם איל"ן ופרויקט ענק של מתמודדי נפש. בעשר שנים זה הפך לאופרציה ענקית, למרות שזה ארגון כזה קטנטן, כי זה נורא פשוט – כולם מצלמים היום, ולכולם יש מצלמה בסמארטפון".
"יש לנו קהלים מגוונים. שנים עבדנו עם הכפר השיקומי 'עלה נגב', שם המדריך מצלם בשביל החניכים, כי המוגבלות קשה. סיימנו פרויקט בן חמש שנים במחלקה הסגורה בגהה' - שם אסור להכניס טלפונים ולכן אין לילדים אפשרות לצלם, אז גייסנו למענם מצלמות. לא תמיד זה קל, ולפעמים זה מאוד מורכב, אבל המהות היא להשמיע את הקול של מי שאיש לא רוצה לשמוע".
"בשנה האחרונה התחלנו לאסוף ולנתח יותר לעומק את האימפקט. לפני שנתיים התחלנו לשתף פעולה עם אוניברסיטת הרווארד בארה"ב, שמסייעת לנו באיסוף. יש לנו עשרות אלפי תמונות וטקסטים ולכן זו עבודה רבה. לא אנחנו המצאנו את הצילום החברתי. זו מתודה מחקרית שהתחילה בלונדון ונקראת PHOTO VOICE, השמעת קול. אבל אנחנו מאוד יוצאי דופן בעולם בכל הנוגע לסדרי הגודל והידע שיצרנו, ולכן היום מתחילים לפנות אלינו ממקומות שונים ולהתעניין איך אפשר להפיץ את הגישה".
"את הפעילות מנחים מתנדבים. המספרים והמגוון גדולים. עד היום הכשרנו קרוב ל-600 מנחים – שזה מספר אדיר. אנחנו רק שבעה אנשים, זה כל הצוות, ותוך כדי הפעילות אנחנו מפיקים גם פסטיבל בינלאומי. אנחנו מנהלים מערך של כ-150 מתנדבים, שכולם עברו הכשרה של שלושה חודשים. היום אנחנו עושים הכשרה גם בערבית ובאנגלית, ועכשיו גייסנו גם דוברי רוסית, כדי להתחיל פרויקט עם בני נוער שברחו מאוקראינה".
"אחד המדדים המדהימים להצלחה בעיניי הוא שבקהילות שמקיימות את הפעילות שלנו כבר כמה שנים, יש הרבה אנשים שהופכים בעצמם למנחים. זה אומר שהם עברו ממקום של 'מתגונן' למקום של 'משמיע קול'. זה עזר לנו להכניס את המתודה למגזר הערבי, כי השמעת קול צריך לעשות בקול המתאים, ועד שלא היו לנו מספיק דוברי ערבית, לא באמת יכולנו לקדם את זה. מצד שני, לצילום אין מגבלות שפה והוא מאוד מאפשר. לכן, אנחנו מלמדים אותם קצת צילום, אבל לא מתוך מטרה שהם יהיו צלמים. הצילום הוא רק הכלי, הוא פחות המהות, ובעינינו עצם הפעילות עם המנחים זו עשייה מבורכת. אנחנו מנסים להפיץ קצת את הידע ולהיות כמה שיותר 'סוכנים של שינוי' בקהילה".
"רוב הפרויקטים של הנערות התעסקו באלימות – אלימות מינית, אלימות במשפחה, אלימות בכפרים, או שמכריחים אותן להתחתן בגיל צעיר. זה אומץ מטורף. כשבאנו להציג אמרנו 'רגע, אולי אנחנו מסבכים אותן? שלא חלילה ייקרה להן משהו', אבל הן התעקשו"
9 צפייה בגלריה
"האם הקשר הזה מותר? מנצל את המילה 'אהבה' כאישור להרביץ ולהשתלט עליה כי הוא חושב שהיא שלו". עבודה של מרים שלבאנה, בית חם לנערות, יעדים לצפון
(פסטיבל PHOTO IS:REAL)
9 צפייה בגלריה
"השרשרת סביבי לא עשויה מפרחים אלא מרעל שחונק אותי". עבודה של סגא שחאדה, חניכת בית חם לנערות, יעדים לצפון, כפר קנה
(פסטיבל PHOTO IS:REAL)
"הפסקתי לחתוך את עצמי"
"רק הם יכולים לספר את הסיפור שלהם. רק הם יכולים להגיד מה קשה להם, מה מציק להם, ורק ביחד איתם אפשר לעשות שינוי. כל מהלך אחר בעיניי הוא, מקטין. לא באמת מייצר שינוי. שנים צילמתי והאמנתי שאולי אני משנה דברים, אבל הבנתי שבעצם זה שמשתנה, וכדי לעשות שינוי אמיתי צריך ללכת צעד אחורה".
לנדסמן מספר על אחת העבודות המרגשות שנוצרו בפעילות עם יוצאים בשאלה, דרך עמותת "הלל". "זו היתה תמונה של מישהי שכולה חתכים. היוצרת הסכימה לדבר באירוע שערכנו בפסטיבל, וסיפרה ששנים היא הייתה חותכת את עצמה והיה לה קשה לשים חולצה קצרה. הפרויקט הזה הביא איתו שחרור. היא אמרה 'מאז שהתחלתי לצלם הפסקתי לחתוך את עצמי'. מבחינתי, לא הייתי צריך יותר, פה יצאתי לפנסיה".
והיה הפרויקט עם עמותת 'יעדים לצפון'. לנדסמן: "מדובר בבתים חמים לנערות ערביות מצפון הארץ. עשינו איתן פרויקט ענק בשנה שעברה. לפסטיבל הגיעו אוטובוסים עם 250 נערות שהתרגשו בטירוף. זו היתה הפעם הראשונה שלהן בתל-אביב. הן עמדו ליד התמונות שלהן בבכי ובהתרגשות, דיברו עם המבקרים מהקהל על העבודות שלהן, ונוצר דיאלוג. זו המהות של 'פעילות חברתית', בעיניי".
"רוב העבודות של הנערות עסקו באלימות. אלימות מינית, אלימות במשפחה, אלימות בכפרים. או העובדה שמכריחים אותן להתחתן בגיל צעיר. זה אומץ מטורף". לנדסמן ער להשלכות שעלולות להיות לחשיפה של העבודות של הבנות. "כשבאנו להציג חשבנו רגע, אולי אנחנו מסבכים אותן? שלא ייקרה להן משהו, חלילה. אבל הן התעקשו. הבנות האלה והמדריכות שלהן התעקשו שנציג את התמונות. הן עמדו לצדן בגאווה בפסטיבל. עמדה שם נערה לצד התמונה שלה, שמתעדת נישואים בגיל צעיר, ואמרה: 'אנחנו לא מוכנות לשתוק יותר'. משתתפת אחרת הסבירה 'תמונה אחת שווה אלף צעקות'. זו המטרה. לתת להן מרחב להביע דעה ביקורתית. זה כל כך לא מובן מאליו במקומות כאלה".
9 צפייה בגלריה
נערות ערביות מציגות את העבודות שיצרו באירועי פסטיבל PHOTO IS:REAL
(צילום: דינה פיינברג)
9 צפייה בגלריה
נערות ערביות מציגות את עבודותיהן לקהל המבקרים בפסטיבל PHOTO IS:REAL
(צילום: דינה פיינברג)
פריפריה במקום מרכז תל אביב
"הפניות אלינו הן אינסופיות היום. כולם פונים אלינו ומבקשים שיתוף פעולה. אנחנו עמותה עצמאית, לא נתמכים בידי משרדי ממשלה, ולכן זה מאוד מאתגר. הייחוד שלנו הוא המשימה שלקחנו על עצמנו להפיץ את הידע. לזרוע זרעים ולאפשר להם לגדול, במטרה לשבור את ההיררכיה של חזק וחלש". אחת הדרכים של לנדסמן לשנות את יחסי הכוח, ולשבור את ההפרדה בין הצלם "החזק" לבין מושא הצילום "החלש" היא לשמור את זכויות היוצרים לשימוש בתמונות בידי הצלמים המקומיים.
הפסטיבל PHOTO IS:REAL לא יצא להפסקה גם בשנות הקורונה. במקום אירוע אחד גדול ורב משתתפים, לנדסמן ושותפיו הפכו את הפסטיבל לתערוכה נודדת. "בכל שנה הוא התקיים במרכז תל אביב, אבל התחלנו לנדוד איתו. עכשיו הוא היה בנהריה, בחודש הבא עובר לטמרה. זה מנגיש את הפסטיבל לפריפריה. הרשויות המקומיות בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים תומכות, אבל מדובר באתגר לממן את זה. בגלל זה אנחנו מקיימים את ערב ההתרמה השנה".
