"בבוקר 7 באוקטובר, כשהחלו האזעקות בגבעת שמואל, התחלתי להתארגן להקפצה - למרות שכבר הייתי משוחרר. הבנתי שמשהו קורה, רק לא ידעתי כמה זה חמור. כשקיבלתי הודעה מהמפקד יצאתי לבסיס בתחושה שלא ברור אם אחזור".
אלעד אקרמן התגייס במרץ 2022 כלוחם בגדוד "שקד" של חטיבת גבעתי, כחלק ממסלול ה"הסדר" המשלב בין לימודים בישיבה לשירות בצה"ל. אחרי שנה וחצי של לימודים בישיבת ההסדר בירוחם, הוא התגייס לצה"ל ושבועיים בלבד לפני פרוץ המלחמה - הוא יצא לחופשת שחרור. אולם בעקבות המצב, השירות הסדיר של אלעד התארך והוא נכנס ללחימה ברצועת עזה.
"הפרידה מההורים הייתה דרמטית מאוד - חייכתי לאמא שלי וחיבקתי אותה, וכשנסגרה הדלת פרצתי בבכי", נזכר אקרמן. "כשהגעתי ליחידה ופגשתי את החברים היה מורל גבוה כולם ציפו מאיתנו, ה'ביינישים', להרים את מצב הרוח - וזה מה שעשינו".
באותה השבת איבדה הפלוגה את מפקדה, רס"ן בן ברונשטיין ז"ל. "הוא היה דמות להערצה", הוא מוסיף. "מעבר לזה שהיה הכי מקצועי שפגשתי, הוא היה בן אדם שראה את החיילים שלו ודאג לכולם".
"המשפחות השכולות היו הנחמה שלי"
כחודש אחרי שנכנסו לרצועה, אלעד נפצע ונזקק לטיפול רפואי. "השתחררתי בעקבות הפציעה ולא הצלחתי לחזור להילחם", הוא מספר. "בזמן השיקום נודע לי על נפילתו של סמ"ר איתן רוזנצוויג ז"ל, חבר קרוב מאוד מהפלוגה שאיתו הייתי חולק קופסאות שימורים וחטיפי אנרגיה, והיינו ישנים ראש אל ראש ב'נמר' בעזה.
"אחרי ששמעתי שאיתן נהרג, לא הצלחתי להירדם במשך הרבה מאוד זמן. גם, ואולי בעיקר, בגלל הידיעה שהחברים שלי ממשיכים להילחם ולסכן את החיים שלהם, ואני לא לצידם".
שישה לוחמים ומפקדים בפלוגה נהרגו במלחמה: סמ"ר אפרים יכמן, סמ"ר איתן רוזנצוויג, סמ"ר איתי בוטון, סרן ירון צ'יטיז, סרן אדיר פורטוגל ורס"ן בן ברונשטיין. גם הישיבה שבה למד אקרמן ספגה אבדות קשות, כשתשעה מבוגריה נהרגו.
לאורך כל התקופה הזאת, אקרמן מצא משמעות ושליחות בניחום המשפחות השכולות. "התחלתי להיפגש עם הורים של חברים שאיבדתי, ולצערי היו לא מעט כאלו. עבורם לשמוע סיפור שאני משתף על הבן שלהם, זה כמו אוצר".
"בסביבה שעלולה לדרדר אותם לפשע ושימוש בסמים - הקשר עם המדריכים חושף את בני הנוער לעולם חדש ומציע להם אלטרנטיבה לחיים כאזרחים טובים, כאלה שתורמים לחברה ומתגייסים לשירות צבאי משמעותי"
אחרי שסיים את תקופת השיקום וזמן קצר לפני ששובץ שוב לשירות מילואים ("שיבצו אותי כלוחם בגדוד 8717 בבה"ד 1", הוא מספר. "אני שמח על השירות שעשיתי. לפני הגיוס החלטתי שאני רוצה לתת את כל כולי למען המדינה, וזה מה שאני משתדל לעשות"), אקרמן החל להתמקד בעשייה בתחום החינוך. "אני מאמין בעשייה למען אוכלוסיות שאינן בעלות הזדמנויות שוות, שאין להן כוח פוליטי לדרוש את מה שמגיע להן".
כשהיה תלמיד כיתה י', הוא היה שותף להקמת תנוער הנוער "עזרא" בשכונה ד' בעיר יפו, שכוללת היום למעלה מ-120 חניכים. "המדריכים בתנועה נמצאים בקשר אישי, רציף ומתמשך עם בני ובנות נוער - זה יחס מציל חיים", הוא מספר. "בסביבה שעלולה לדרדר אותם לפשע ושימוש בסמים - הקשר עם המדריכים חושף אותם לעולם חדש ומציע להם אלטרנטיבה לחיים כאזרחים טובים, כאלה שתורמים לחברה ומתגייסים לשירות צבאי משמעותי".
כמו מילואימניק שעזב את העסק
בעקבות ההצלחה, לפני שנתיים וחצי, בעודו לוחם בשירות סדיר - החליט אקרמן להעתיק את המודל ולהקים תנועה נוספת בשכונת שרת בעיר לוד.
התנועה, שנקראת על שם השכונה, פועלת בעיר כשנתיים, ויש בה כיום כ-50 חניכים קבועים. "נתקלתי בסיפורים אישיים לא פשוטים בכלל, דברים כמו הורה מכה או מצוקה כלכלית. הליווי שלנו באמת יכול להיות גלגל הצלה עבורם".
בזמן שאקרמן לחם ברצועה, התנועה המשיכה לפעול. "כשלחמתי בעזה, הרגשתי כמו המילואימניקים שעזבו את העסק שלהם והפסידו משאבים ומומנטום חשוב", הוא משתף. "לשמחתי, הצוות בהובלת סיוון ברק וישי פינקלר החזיקו את הסניף עם הראש מעל המים ובזכותם הצלחנו לשרוד. גם עכשיו, המסירות וההשקעה שלהם היא מעוררת השראה. הם עושים עבודת קודש והם עושים אותה בצורה מצוינת".
מה החזון שלכם בנוגע לתנועה?
"החזון הוא שבכל מקום, גם בלוד וגם מחוצה לה - יהיה בית לכל נער ונערה. השאיפה שלי עכשיו היא להצליח לקבע את תנועת הנוער בלוד, להעלות את המודעות לשכונה עצמה ולחשיבות במתן יחס ראוי, הוגן ושוויוני לנוער שחי פה, מצד כל הגורמים ובראשם עיריית לוד. אני גם קורא לתנועת הנוער 'בני עקיבא' הפועלת בעיר, להשקיע את המשאבים הראויים על מנת שהפרויקט המדהים הזה ימשיך להצליח ולפרוח".
את שמה של תנועת הנוער בלוד, מתכנן אקרמן לשנות כך שתיקרא לזכרם של החברים שאיבד במלחמה. "ביום הזכרון האחרון עשינו חדר עם תמונות החללים ולצידם הסיפור האישי של כל אחד מהם - שהילדים ומי שמגיע מהסביבה יוכלו להכיר אותם".
