עד 7 באוקטובר, רומי שחורי נהגה לשבת מדי יום במרפסת שבביתה בקיבוץ ארז, כשמסרגות בידיה ומסביבה עשרות תמנונים מצמר מעשה ידיה. מאותה מרפסת, המשקיפה על הנוף הפסטורלי של העוטף, שחורי (43 ואם לשתי בנות), ניהלה את עמותת "לה"ב (למען הפגים בישראל), אותה הקימה לאחר לידת בתה הבכורה, ליה, בשבוע ה-29 להריונה, שנולדה במשקל של 768 גרם בלבד.
"לה"ב היא העמותה היחידה בארץ הפועלת בנושא פגים. המטרה שלנו היא לייצר שיפור מתמיד באיכות הטיפול בפגים, ולצמצם למינימום את ההשלכות ארוכות הטווח של הפגות על הילדים ועל המשפחות שלהם בעתיד", אומרת שחורי.
אחד מהפרויקטים שמפעילה העמותה, ובו שחורי גאה במיוחד, הוא "תמנונים לפגים" שהחל בדנמרק על ידי אב לתינוקת שנולדה טרם זמנה, ותוך זמן קצר התרחב למדינות רבות בעולם. אותו אב החליט לסרוג לבתו בובת תמנון שתלווה ותנחם אותה. הוא קיווה שהתמנון ישמש סוג של תקשורת ראשונית, כזו שתייצר עבורה תחושה של ביטחון.
תוך זמן קצר הצוות הרפואי הבחין כי יש שיפור במדדים הרפואיים של התינוקת. הם "חשדו" בתמנון כגורם לשיפורים הללו, והחליטו לעשות מעין ניסוי והכניסו תמנונים זהים לאינקובטור של פגים נוספים. באופן מדהים גם אצל אותם הפגים חלו שיפורים משמעותיים במדדים, ההתפתחות שלהם הושפעה לטובה והם התחזקו. מכאן, נפוצה הידיעה בדבר התמנונים הללו למקומות נוספים, וכיום פועל מיזם התמנונים לפגים בעשרות מדינות בעולם, בהן גם בישראל שבה נולדים 15 אלף פגים בשנה.
"סריגה זו פעולה טיפולית"
מיזם "תמנונים לפגים" הפך לפרויקט הדגל של עמותת "לה"ב", ולאורך השנים הצטרפו אליו מתנדבות ומתנדבים רבים מכל הארץ. בעקבות המלחמה הוא אף התרחב, והפך לפעילות מנחמת עבור מאות מפונות ומפונים מהדרום ומהצפון.
"עם פרוץ הלחימה קיבלנו המון בקשות לערכות סריגה מצד עמותות ומתנדבים שסייעו למפונים, וחיפשו פעילות מרגיעה ויצירתית עבור המבוגרים שבהם", מספרת מנהלת המיזם, מיכל ארן - אמא לשני פגים ומתנדבת בעמותה.
"פתחנו בגיוס כספים לתרומת ערכות סריגה עבור מפונים, שלחנו מאות מהן למרכזים ולמלונות המפונים בכל הארץ - וצירפנו אותם למיזם התמנונים", מוסיפה ארן. "המטרה שלי היא, בין היתר, להצליח להקים קבוצות סריגה משותפות של בני נוער ובני הגיל השלישי".
שחורי, שבתחילת המלחמה פונתה יחד עם משפחתה למצפה רמון וכעבור ארבעה חודשים הועברו ללהבים, שם הם מתגוררים גם בימים אלו, מוסיפה כי, "כמי שבעצמה פונתה מביתה, זיהיתי את הפוטנציאל שבסריגה בתקופה מורכבת כל כך.
"להבדיל מיצירה שמניחים על מדף, יש פה גם ערך של הפעילות עצמה - היא מרגיעה, נחשבת טיפולית ומדיטטיבית, ובעיקר מאפשרת לנו, כמי שכעת נמצאים בצד ה'נזקק' ומתקשים להתמודד עם הסיטואציה המורכבת הזאת - אפשרות לתרום למען אחרים".
סדנאות הסריגה של סבתא שולה
לאורך כל המלחמה, וביתר שאת בחודשים האחרונים, שחורי ממשיכה לסייע בתפעול הפרויקט מביתה הזמני, זאת במקביל לסדנאות שהיא עורכת במלונות המפונים, בהן היא מלמדת את מלאכת סריגת התמנונים. את התמנונים המוכנים היא משנעת לפגיות הפזורות ברחבי הדרום.
במקביל, בקצה הצפוני של המדינה אורית מלאכי, מנהלת תחום ההתנדבות בעמותה המפונה מביתה שבמושב לימן, דואגת אף היא להעביר את התמנונים שנסרגו על ידי מפונים מאזור הצפון לפגיות הצפוניות.
7 צפייה בגלריה
בן שמואל יחד עם מתנדבת מהעמותה. "הפרויקט מאפשר לי להתרחק קצת מכל הכאב"
(צילום: רון כהן)
לאחרונה הצטרפו לפרויקט גם מספר בתי ספר, עובדי חברות הייטק ודיירי "אחוזת ראשונים", בהם גם הדיירת שולה בן שמואל שמתנדבת להעביר לקהילת המפונים סדנאות לסריגת תמנונים. בן שמואל בת ה-88 התגייסה כל כולה למיזם, ובמשך זמן קצר הספיקה לסרוג עשרות תמנונים.
"מדובר בפעילות לא פשוטה שמחייבת סבלנות, דיוק ומיומנות", אומרת בן שמואל, שמעידה על עצמה כי מאז ומתמיד היא אהבה להתנדב ולסייע למען אחרים. סריגה הוא תחביב נוסף שלה, וכשהבינה שהיא יכולה לשלב אותו עם עזרה למען תינוקות קטנטנים - היא מיד קפצה על ההזדמנות, והתנדבה לעזור.
"הפעילות הזו תורמת לי לא פחות מאשר למפונים ולמפונות שמגיעים לסדנאות, במיוחד בתקופה הנוכחית כשהכול מסביב כל כך עצוב ומתסכל", מוסיפה בן שמואל. "הסדנאות והסריגה מאפשרות לי, גם אם רק לכמה שעות, להתעסק בדברים אחרים ולא במלחמה הקשה והמכאיבה".
"חיפשתי פעילות שתעזור לי להתגבר על הגעגועים"
"בזכות הסריגה הצלחתי קצת לרפא את הנפש", אומרת שרון (54), שפונתה עם בעלה ושלושת ילדיה מקיבוץ כרם שלום שבעוטף, ולוקחת חלק בפרויקט. "חיפשתי לעשות טוב למישהו אחר, ודרך כך להתעסק פחות בעצב ובפחדים שלי".
ב-8 באוקטובר בשעות הערב פונתה המשפחה על ידי הצבא למלון באילת, בזמן שבקיבוץ עוד הסתובבו מחבלים שטרם נתפסו. שלושה חודשים לאחר מכן, הם עברו יחד עם קהילת הקיבוץ לכפר הסטודנטים של עמותת "איילים" ביישוב אשלים.
"להיות מפונה זאת תחושה הזויה, במיוחד כשאין צפי לחזרה ואין ביטחון בכלום. החרדות מלוות אותנו כל יום, כל היום, והחיים נמצאים על 'הולד' לזמן בלתי ידוע מבלי שיש לנו יכולת לשלוט על משהו. להיות מפונה זה למצוא את עצמך במצב שבו אין לך תקווה והחלומות נעלמו", מוסיפה שרון, "בעצם חוץ מחלום אחד - שהחטופים ישובו הביתה. רק אז ארשה לעצמי לחזור לסוג של שגרה".
איך נחשפת לפרויקט התמנונים?
"דרך הפייסבוק. אחת מבנות העמותה המקסימות פרסמה פוסט, וציינה שהיא תגיע לאילת עם ערכות סריגה למפונות. קפצתי מיד על ההזדמנות להשקיע את עצמי במשהו יצירתי שיוציא אותי מהדיכאון וינטרל טיפה את החרדות שהשתלטו עליי מאז 7 באוקטובר. מאז רכשתי חוטים נוספים בצבעים שונים, ואני ממשיכה לסרוג תמנונים ועוזרת גם לעצמי וגם לפגים".
בדומה לשרון, גם נילי כצמן (80) פונתה מביתה שבקיבוץ ארז זמן קצר לאחר מתקפת הטרור הרצחנית. תחילה היא פונתה למצפה רמון, וכעבור חודשיים התפנתה לדיור מוגן ברמת אפעל.
"אני מרגישה כמו פליטה בארצי", היא אומרת. "ההשתתפות בפרויקט עושה לי טוב על הלב מכל הכיוונים - גם בתחושה שאני תורמת לאחרים, וגם משום שפעולת הסריגה מרגיעה אותי ועוזרת לי להעביר את הזמן הפנוי הרב שיש לי, שעד אז התמלא בעיקר במחשבות קשות ובגעגועים עזים הביתה".
יהודית, שפונתה מביתה שבשלומי לפני כחצי שנה לחיפה, נחשפה למיזם דרך מדריכות העמותה שהגיעו למלון בו היא שוהה ולימדו אותה את מלאכת סריגת התמנונים. "אני עושה זאת בכיף גדול ובשמחה. אמנם לי עצמי אין ילדים, אבל יש לי אחיינים שממלאים לי את עולם ההורות, וכעת יש לי גם את הפגים שאני סורגת להם את התמנונים באהבה גדולה".
הסריגה מקלה עלייך בתקופה הזו?
"בהחלט. להיות מפונה מהבית זה קשה מאוד. נתלשנו מחלקת האלוהים הקטנה שלנו, ולמרות המאמצים האדירים של עובדי המלון ושל המתנדבים והמתנדבות הרבים שמגיעים כדי לערוך לנו פעילויות - זה לא הבית. בתי מלון טובים לסופי שבוע או לחופשות, אבל לא לזמן רב כל כך שאיש לא יודע מתי הוא יסתיים ונוכל לשוב הביתה".
