ועידת הבריאות: פאנל החוסן האזרחי ומיזמים שנותנים תקווה
(צילום: אורי דוידוביץ, ירון ברנר, אלכס בוטרמו)
מתקפת הטרור הרצחנית שביצע ארגון חמאס ב-7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת, הותירו עשרות אלפי אזרחים ישראלים עם צלקות נפשיות ופוסט-טראומה - ולמרבה הצער, המדינה מתקשה לספק עבור כולם את המענה הטיפולי הראוי.
לוואקום הזה נכנסו מאות מיזמים מרגשים שהוקמו על ידי אנשים פרטיים עם הרבה רצון טוב לסייע, ביניהם גם ארבעה שבחרו להתמודד עם האובדן והטראומה באמצעות עזרה לאחרים. בפאנל שהתקיים בוועידת ynet ו-קבוצת "ידיעות אחרונות" ונערך אתמול (ב'), הם שיתפו על הפעילות המרגשת שלהם, שלצד הכאב העצום יש בה גם הרבה אור ותקווה.
אחד מהם הוא אמיר זיני, שאיבד את בנו ניראל ז"ל ואת כלתו לעתיד ניב רביב ז"ל, בטבח האכזרי בכפר עזה, שבמקום לשקוע באבל - בחר להפוך את הכאב למיזם שיסייע לאחרים: זמן קצר לאחר השבעה, האב השכול חבר למשפחתה של ניב - ויחד הם עמלו על הקמת מרכז "ניב ניראל", המעניק מעטפת שיקומית וטיפולית לאנשים המתמודדים עם טראומה.
"הבנו שהצורך המרכזי עכשיו הוא לטפל בנושא הטראומה שמלווה כל-כך הרבה אנשים במדינה מאז 7 באוקטובר", הוא מסביר ומדגיש כי המרכז, שהוקם בפנימיית "הדסה נעורים" בבית ינאי, ממש מול הים, הוא לא עוד מרכז טיפולי. "זו סביבה שמחזירה לחיים," הוא מבהיר, "כאן, אנחנו לא מטפלים במחלה. אנחנו מטפחים חיים".
למה בחרתם להקים דווקא מרכז טיפולי לנפגעי טראומה?
"יש כמה סיבות; הראשונה, בגלל ניראל שהוא עצמו התמודד עם טראומה לאחר שנפצע באופן אנוש ב-2015, כשהיה בצבא. מחבל דקר אותו וניראל עבר החייאה במשך יותר מחמש דקות. הוא ניצל ואחרי תקופת שיקום ארוכה, הוא חזר לצבא והשתחרר כעבור עשור בדרגת רב-סרן. למרות שהוא חזר לתפקוד מלא, כביכול, הפציעה המשיכה לרחף מעל ראשו, והוא סבל מטראומה.
"ניב, שגם היא הייתה בקבע ובתפקידה האחרון שימשה כקצינת מבצעים מיוחדים באוגדת עזה, הייתה מאוד טיפולית באופייה. אחרי השחרור היא התחילה ללמוד תואר בפסיכולוגיה קלינית, שאותו הייתה אמורה לסיים שלושה ימים אחרי שנרצחה והתכנון שלה היה להתחיל מיד תואר שני", מוסיף אמיר בכאב. "ניב הכילה את הטראומה של ניראל באופן מעורר השראה, והיה לנו ולמשפחה שלה ברור ששיקום וטיפל למתמודדים עם טראומה - זו הדרך הטובה והראויה ביותר להנציח את הזוג המדהים שהם היו".
"הסיבה השנייה היא העובדה שאחרי שהתחלנו לחקור את הנושא, גילינו שיש מקומות לטיפול בטראומה בארץ, ויש גם שיטות טיפול ומטפלים - אבל חסר מקום שיתכלל את הכול ביחד, מה שמוביל לכך שהרבה אנשים מבזבזים כמה שנים טובות מחייהם על מעבר בין סוגים שונים של טיפולים שלא רק שלא מועילים להם, אלא לפעמים אפילו עלולים להזיק".
מסיבה שהפכה לקהילה
עבור ריף פרץ, מפיק מסיבות ה"נובה", ה-7 באוקטובר היה אמור להיות עוד יום של חגיגה. במקום זאת, הוא מצא את עצמו במרכזו של אסון מחריד ומטלטל.
רובנו נחשפנו ל"נובה" רק בעקבות 7 באוקטובר, אבל למעשה מדובר במותג שלם שכולל בתוכו עוד דברים מלבד פסטיבלים.
ריף: "נכון מאוד. את קהילת ה'נובה' הקמנו, כמה חברים, לפני שלוש שנים, מתוך מטרה להנחיל בדור הצעיר את הערכים שמובילים אותנו - אחווה, רעות, התנדבות, היעדר שיפוטיות וקבלת האחר. הקהילה היא פסיפס של כל החברה הישראלית - ימנים, שמאלנים, חילונים, דתיים, מבוגרים וצעירים. לאורך השנים האלו קיימנו פסטיבלי טראנס ברוח הערכים שמובילים את הקהילה, והאירוע המרכזי היה אמור להיות זה שנערך ב-7 באוקטובר. 4,100 איש הגיעו אליו".
ריף פרץ. "הבנו שיש לנו כוח של קהילה"צילום: יאיר שגיאכבר ביום שאחרי מתקפת הטרור הרצחנית, ריף פעל להקמת חמ"ל טכנולוגי שפעל עם אנשי סייבר ובתיאום עם גופי הביטחון, וסייע בהצלתם של שורדים רבים. בהמשך, הוא וחבריו לקהילה הקימו מתחמים טיפוליים שאליהם הגיעו מדי יום בין 500 ל-1,000 שורדים ומשפחות שכולות.
כעבור חודשיים וחצי, ריף וחבריו הבינו שהמיזמים הללו זקוקים ל"בית" אחד שיאגד אותם - והקימו את עמותת "שווה תנובה", המסייעת למשפחות השכולות של אלו שנרצחו שם, ולמאות השורדים מהמסיבה - לחזור לחיים. "הבנו שיש לנו כוח, כוח של קהילה", הוא אומר. "כשאני רואה מישהי שיוצאת מהבית בפעם הראשונה אחרי חודשים, אני יודע שעשינו משהו גדול.
"המטרה שלנו היא להוציא את השורדים מהבית, להחזיר אותם לשגרה מסוימת, לגרום להם להיפגש עם אנשים ולהיות בתנועה", מוסיף ריף, "אנחנו מתמודדים עם קצוות. יש את הקצה שמצליח לחזור לעבודה ולתפקד, אבל יש עדיין אחוז לא קטן של אנשים שלא יוצאים מהבית כבר כמעט שנה שלמה".
איזה פעילויות למשל אתם מקיימים במסגרת העמותה?
"יש לנו תוכנית חונכים שבה אנחנו מכשירים שורדים מתוך הקהילה שיסייעו לשורדים אחרים, ימי וולנס (ניקוי רעלים וחיזוק המערכת החיסונית באמצעות אורח חיים בריא - ל"א), קבוצות כדורגל ופינג פונג, ומדי שבוע אנחנו מקיימים ימי קהילה. מאוד חשוב לנו להכניס את ה-'We Will Dance Again' - בסוף, המוטו הזה הוא זה שיותר מכל מחבר את הקהילה שלנו".
לצד הסיוע לנפגעים עצמם, העמותה משקיעה גם בתחום ההסברה בארץ ובעולם באמצעות סיורים בחניון רעים, בו נערכה המסיבה. "את ההדרכות מעבירים שורדים ומשפחות שכולות, ולא פעם אני נשאל האם זה לא מזיק להם - והתשובה היא לא. ממש לא. זה חלק מתהליך השיקום שלהם, לצד העובדה שזה גם מאפשר להם לסגור מעגל שיקל עליהם את החזרה לחיים", מסכם ריף.
הלוחם שהפך למרפא
כקצין במילואים, אמיר דובדבני ראה מקרוב את הצלקות שהמלחמה מותירה בנפשם של הלוחמים. אולם, לצד זה הוא גם מצא פתרון - בדמות ארבע רגליים ופרווה. "הסוסים הם המרפאים הטובים ביותר", הוא אומר בהתרגשות, "כשאני רואה לוחם שסובל מהלם קרב מתחבר מחדש לעצמו דרך הסוס - אני מתמלא בתקווה".
כשדובדבני, קצין המורשת והחוסן של חטיבת המילואים "אלכסנדרוני", נחשף לראשונה לטיפול בטראומה דרך בעלי חיים, הוא החליט להקים את ארגון "נפשי", המאגד ומכשיר מטפלים פרא-רפואיים ואלטרנטיביים במגוון שיטות, ביניהם גם דרך טיפול באמצעות בעלי חיים, עם דגש על סוסים.
רס"ב (במיל') אמיר דובדבני. "גורמים למטופלים להאמין ביכולת השיקום שלהם"צילום: יאיר שגיא"בחודשיים שבהם לא הייתי בעזה עם החטיבה, הצלחתי להקים ארבעה קורסים של מטפלים שמתמחים בשיקום מטראומה", הוא מספר. "יש פה עם שנאבק על חייו, עם שחזר לימי הקמת המדינה, ולטובת החוסן הנפשי של כולנו, נדרשים יותר אנשי מקצוע שמתמחים בשיקום מטראומה ומבינים מהו חוסן ואיך מייצרים אותו".
על חשיבות הטיפול באמצעות סוסים, דובדבני מסביר: "טיפול דרך סוסים הוא למעשה ענף שלם שנקרא זיאותרפיה. ברגע שאני לוקח הלום קרב או זוג מילואימניקים ומעביר להם ריטריט גם במים וגם עם הסוסים - אנחנו בעצם מעבירים אותם סוג של 'בילד-אפ', כזה שגורם להם להאמין בעצמם ולהגיד בקול רם - 'אנחנו יכולים', ומשם אנשי הטיפול צריכים למנף את זה ולעזור לאנשים האלו להשתחרר מהטראומה ולחזור לחיים".
מגדלור של תקווה
בשדרות, עיר שידעה טרור עוד לפני ה-7 באוקטובר, הילה גונן ברזילי, מנהלת מרכז החוסן בשדרות, נלחמת מלחמה יומיומית על הנפש. "האתגר הוא עצום,", היא מודה, "אבל כל יום שבו אנחנו מצליחים להחזיר למישהו את האמון בעולם - זה ניצחון".
מרכז החוסן שהיא מנהלת, משמש מגדלור של תקווה עבור תושבי הדרום כבר שנים רבות. אולם, המלחמה המתמשכת הביאה עמה אתגרים חדשים ומורכבים עבור הילה והצוות שעמה. "אם בעבר טיפלנו ב-2,000 איש בשנה, היום אנחנו מדברים על יותר מ-3,000 מטופלים בחודש אחד", היא אומרת.
הילה גונן ברזילי. המשימה היא להחזיר את האמון במדינהצילום: יאיר שגיאכבר מעל ל-20 שנה שאתם חיים במציאות של אזעקות "צבע אדום". את מרגישה שזה הכין אתכם לאירועים הקשים שאיתם מתמודדים היום?
"אירועי 7 באוקטובר היו אחרים בכל קנה מידה שהכרנו עד עכשיו, והאמת היא שלא היינו מוכנים לאירוע כזה גדול. למרות זאת, אין ספק שהידע והניסיון שצברנו בטיפול בטראומות לאורך השנים - עומד לזכותנו ומאפשר לנו להיות שם עבור התושבים.
"המשימה העיקרית שלנו עכשיו היא להחזיר את האמון שלהם במערכות המדינה ובעיקר, ביכולות שלהם כבני אדם להתמודד עם אירועים קשים".
איך אתם עושים את זה?
"מכיוון שאנחנו מדברים על היקפים עצומים של מטופלים שאנחנו נדרשים לסייע להם במהלך המלחמה, הכנסנו למרכז טכנולוגיות חדשות ואפליקציות שמאפשרות לנו לנהל את כל האירוע באופן מסודר ומבוקר יותר. בנוסף לטיפולים הפרטניים, המשפחתיים והקבוצתיים שאנחנו מעניקים במרכז, התחלנו להכשיר גם אנשים מהקהילה באמצעות כלים שאנחנו מעניקים להם ומסייעים להם לעזור לעצמם".
ואיך מתמודדים עם החרדות של הילדים ובני נוער, שעד עכשיו הסבירו להם שבממ"ד הם מוגנים - ופתאום חדרו אליהם מחבלים הביתה, והם מבינים שהממ"ד אולי מגן מפני טילים, אבל לא ממחבלים רצחניים?
"פלישת המחבלים הייתה אירוע לא פשוט בכלל שעם ההשלכות שלו אנחנו עדיין מתמודדים; הסיטואציה הזו שבה מחבלים חודרים למרחב האישי הייתה חדשה עבור התושבים, והיא יצרה אצלם תחושות של פחד וחרדה שמלווים אותם גם היום, יותר מ-11 חודשים אחרי. יש לנו מטופלים שעדיין חיים כל רגע מאותה שבת, והכול בעצימות גבוהה מאוד. זה לא פשוט להתמודד עם זה, אבל אני חוזרת למשימה שלנו: להחזיר את האמון שלהם בעצמם, במדינה ובצבא, למרות שבשעות הראשונות הם לא היו שם כדי להגן עליהם".
