"נולדתי ב-1932 בפריז, שנה לפני עליית היטלר לשלטון. היינו משפחה יהודית רגילה - אמא, אבא וארבעה אחים - שלוש בנות ובן אחד. לפני המלחמה ההורים שלי ניהלו חנות תכשיטים קטנה במרכז העיר, לא רחוק מבניין האופרה, ועל פניו החיים היו נינוחים ושלווים. ולמה על פניו? כי עד שהתחילה המלחמה, ההורים שלי כל הזמן דיברו בבית על כך שיום אחד יהיה אסון ושיום אחד צפוי לקרות משהו נורא.
והדבר הנורא הזה שממנו חששו הוריה - אכן קרה: "ב-1940 הגרמנים נכנסו לצרפת, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי חיילים גרמנים. ומאותה תקופה ועד שצרפת שוחררה מידי הנאצים - חייתי בפחד מתמיד".
במילים אלו רבקה אביחיל, בת 92, פותחת את סיפור חייה. סיפור שבסופו היא תגיע לארץ ישראל, תנשק את האדמה ותרגיש בפעם הראשונה בחייה שהיא נמצאת בבית. מאותו רגע היא לא תעזוב את האדמה הזאת לעולם - גם אחרי שתישאר לבדה במשך תקופה ארוכה עם ילדים קטנים בעוד בעלה נלחם בחזית, גם כשבני משפחתה שנותרו בפריז יפצירו בה לשוב לצרפת, וגם כשנכדה הבכור יירצח בפיגוע בירושלים.
"הייתי בת 10 כשהבנתי שמסוכן להיות יהודייה"
את אביחיל פגשתי ב"רעות- בית ברט", דיור מוגן בירושלים המיועד לאוכלוסייה מבוגרת מהציבור הדתי-ציוני, הפועל באחריות ובפיקוח משרד הרווחה. הדירה המטופחת והחמימה שלה, היא כמו תמונת מראה לאדם המיוחד שהיא; חייכנית, לבושה בקפידה ומלאת שמחת חיים, למרות כל מה שעברה במהלך חייה.
"לפני הכול, אני רוצה לספר שרבקה אביחיל הוא אחד מתוך שלושה שמות שהיו לי במהלך החיים; עד המלחמה שם משפחתי היה גרטן, שם גרמני אותו קיבלתי מאבי, שלום יעקב גרטנלאוב. כשפרצה המלחמה, השם גרטן הוחלף בשם אחר בעל צליל צרפתי יותר, והוא גם זה שהיה רשום בתעודת הזהות המזויפת שקיבלתי. שני השמות הללו שייכים לתקופה שבה לא הייתי זכאית לחיות כיהודייה בגלות", היא מספרת.
"את השם אביחיל קיבלתי אחרי שהתחתנתי עם בעלי, ועבורי הוא מסמל את החזרה לזהות האמיתית שלי כיהודייה בארץ ישראל. וכמו שלושת השמות שליוו אותי במהלך החיים - כך גם קרו לי שלושה ניסים בחיים".
"משפחת האיכרים שאצלה התחבאנו הייתה איומה. הם היו אנשים מרושעים, והפכו אותנו לשפחות שלהם. הם היו שולחים אותי לשדות עם הפרות והעזים שלהם. אבל דווקא מהבהמות לא פחדתי - הגויים היו אלו שהפחידו אותי, ולכן כל רגע שבו הייתי רחוקה מהם היה טוב עבורי"
הנס הראשון שלה התרחש כשהייתה בת עשר, ילדה יהודייה שגדלה בצרפת שנכבשה על ידי הגרמנים, והפכה למדינה אנטישמית תוך זמן קצר. "מהרגע שבו הגרמנים כבשו את צרפת, התחילו להופיע חוקים אנטישמיים. אני זוכרת את הרגע שבו נאלצנו לסמן את עצמנו במגן דוד כדי שיידעו שאנחנו יהודים. מעולם לא כינינו אותו טלאי צהוב, רק מגן דוד או ה'כוכב'", היא משחזרת.
"כמובן שמאותו רגע שבו נאלצנו לסמן את עצמנו כדי שיידעו שאנחנו יהודים, המרחב הציבורי הפך להיות מסוכן עבורנו והיה קל יותר לבצע מעצרים של יהודים ולשלוח אותם למחנות ההשמדה. וזה אכן קרה, ולא מעט. בצרפת פעלו 50 מחנות, וידענו שגורלם של אלו שנשלחו לשם היה רע".
בשלב הזה, כשמעצרי יהודים הפכו להיות על בסיס יומי גם מהבתים עצמם, הוריה החליטו לשלוח אותה ואת אחותה הצעירה, דינה, למשפחה נוצרית מחוץ לפריז, על מנת שאלו יאפשרו להן לעבוד אצלם תמורת מקום מסתור.
וכך, אביחיל, שהייתה אז רק בת 11, הפכה לאמא קטנה עבור אחותה, שהייתה אז רק בת שש. "משפחת האיכרים שאצלה התחבאנו הייתה איומה. הם היו אנשים מרושעים, והפכו אותנו לשפחות שלהם. עבדתי בלי הפסקה, ובעיקר הם נהגו לשלוח אותי לשדות עם הפרות והעזים. מהבהמות לא פחדתי - הגויים היו אלו שהפחידו אותו, ולכן כל רגע שבו הייתי רחוקה מהם היה טוב עבורי".
מה הפחיד אותך בהם?
"הם איימו שילשינו עלינו שאנחנו יהודיות ומתחזות לנוצריות, ומכיוון שידעתי שאלפי צרפתים מימשו את האיום הזה, בעיקר כי קיבלו הרבה מאוד כסף עבור הסגרה של יהודים, פחדתי מהם מאוד. לא הרשיתי לעצמי לבכות, כי ידעתי שזה עלול להסגיר אותי, והעלמתי כל סממן יהודי. אבל בלילה, כשהייתי נכנסת למיטה יחד עם אחותי, נהגתי לכסות את ראשי בסדין ולומר בשקט קריאת 'שמע ישראל' ולבקש מהקב"ה שישמור על משפחתי ועליי. זו הייתה תפילה כל כך עמוקה, והיא גרמה לי להרגיש בטוחה למרות המציאות שהייתה קשה מאוד".
בשלב מסוים, אחרי שאחיה של אביחיל - שהיה לוחם במחתרת היהודית בדרום צרפת - הגיע לבקר את אחיותיו הקטנות בבית האיכרים והבחין כי מצבה הנפשי של אחותו מתדרדר, הוריה החליטו להעביר את בנותיהן למשפחה אחרת - זוג נוצרים חשוך ילדים מדרום צרפת, שמעולם לא שמעו את המילה יהודים קודם לכן.
"הם הסכימו לקבל אותנו תמורת תשלום, ובדרך אליהם התרחש הנס השני שלי: נסענו אליהם ברכבת יחד עם חברת משפחה נוצרייה, ומכיוון שליהודים אסור היה לנסוע ברכבת - התפללנו שבמהלך הנסיעה לא תהיה ביקורת תעודות. לצערנו, התפילה לא נענתה ובאחת מהתחנות עלה לרכבת חייל גרמני ואני החוורתי בתוך שניות. הבאתי לו את תעודת הזהות המזויפת שלי, והוא בחן אותה ואחר כך אותי, והיה לו ברור שאני יהודייה. היו לי פנים של יהודייה. וכך, כעבור זמן שהרגיש לי כמו מאה שנים לפחות - הוא החזיר לי את התעודה והלך.
"שנים רבות אחרי, כשכבר גרתי בישראל, הגעתי לבקר את חברת המשפחה הצרפתייה שהצילה אותנו - והיא התוודתה בפניי שמאז אותו רגע מבעית ברכבת, היא התפללה לנשמתו של החייל הגרמני הזה מדי יום. 'הוא ידע שאת יהודייה, ולמרות זאת הוא נתן לך להמשיך בדרכך. הוא העניק לכולנו את החיים במתנה', היא אמרה לי. ומאז, גם אני רואה את מה שקרה שם כנס".
ומה קרה עם שאר המשפחה שלכן בזמן הזה?
"אחי, כאמור, היה באחת מהמחתרות היהודיות שפעלו בצרפת, וההורים נשארו בפריז עם אחותי הגדולה. במשך היום הם היו בבית, ובלילה ישנו במחבוא שהיה בעליית הגג. אבי המשיך ללכת לבית הכנסת מדי שבת, למרות הסכנה הכרוכה בכך, שכן הרבה פעמים הגרמנים היו עומדים בדלת בית הכנסת, עוצרים את היהודים שמגיעים להתפלל ושולחים אותם למחנות ההשמדה".
במקביל, אביחיל ואחותה זכו ליחס חם ואוהב מצד בני הזוג שגידלו אותן. "הם היו דתיים מאוד, ומדי יום ראשון נדרשנו ללכת איתם לכנסייה", היא מספרת. "אני עוד זוכרת את הפעם הראשונה שם; עבורי זה היה נורא, למרות שגדלתי בבית שבו מעולם לא אמרו משהו רע על הכנסייה או על הנצרות, ובכל זאת ידעתי שכיהודייה בית הכנסת הוא המקום שלי. הייתי מצטלבת בלית ברירה, ובלב הייתי אומרת 'שמע ישראל' ומבקשת סליחה על כך שאני מתפללת בכנסייה".
למה הרגשת שאת צריכה לבקש על כך סליחה?
"הסליחה הזאת הייתה אישור עבורי שנשארתי יהודייה ושאני לא בוגדת בעם שלי, אלא מנסה להישאר בחיים במציאות בלתי אפשרית".
"הרגשתי אשמה שנשארתי בחיים"
בשנת 1945 הכיבוש הגרמני בצרפת הסתיים, ואביחיל ואחותה חזרו לבית הוריהן. למרבה המזל, הוריהן ושני אחיהם הגדולים שרדו, אולם רבים ממשפחתן המורחבת נרצחו במחנות ההשמדה. בשלב הזה אביחיל שוב הייתה חופשייה, אבל נותרה עם מועקה גדולה והתקשתה להמשיך בחייה.
"הגוף אמנם היה שלם, אבל נשמה לא הייתה שם, כך לפחות הרגשתי באותה תקופה. משפחתי נזפה בי כי נהגתי לומר שהחיים לא טובים ולא הפסקתי לשאול למה אני חיה, בעוד רבים אחרים מעמי לא שרדו", היא משתפת.
"על פניו הייתי אמורה לשמוח - ניצלתי וכך גם יתר משפחתי, אבל הרגשתי אשמה על כך. חייתי את השואה מהרגע שבו התעוררתי בבוקר ועד הרגע שבו הלכתי לישון. הייתי אמורה להתחיל את לימודי התיכון ולהמשיך משם לאוניברסיטה, אבל לא הייתי מסוגלת לעשות את זה ולא ראיתי טעם בחיים האלו שבהם שישה מיליון נספו, ביניהם מיליון וחצי ילדים, רק בגלל שהם היו יהודים. זה אכל אותי מבפנים".
את מצליחה להזדהות עם תחושת האשמה של חלק מניצולי הטבח?
"אני בהחלט יכולה להזדהות איתם, ובעיניי יש דמיון בין השואה לבין טבח 7 באוקטובר; גם אז וגם היום לקח זמן עד שגילו והבינו את הזוועות שקרו, אמנם שם לקח שש שנים ופה הרבה פחות - אבל התחושה הזאת של אישה שנאנסה על ידי המחבלים ולא משתפת בזה אחרים מהפחד שלא יאמינו לה - זה בדיוק מה שניצולי השואה הרגישו אחרי המלחמה.
"גם ילדים שהתחבאו בארון באותה שבת, מזכירים לי את הילדים שהתחבאו מפני הנאצים. תדעי לך שעד היום, גם בגיל 86, אחותי הצעירה שעבדה כרופאה והיא אישה חכמה ומשכילה - חוששת לפעמים לספר שהיא יהודייה", היא אומרת. "האימה שהטילו עלינו בתור ילדות השפיעה על שתינו: צעדים מחוץ לדלת, מזכירים לי את הפחד מהחיילים הגרמנים. או למשל בהרצאות, אני תמיד אשב בצד כדי שאוכל לברוח במהירות במקרה הצורך. אלו דפוסים שמלווים אותי כל החיים".
7 צפייה בגלריה
אביחיל, זמן קצר לפני שעלתה ארצה. "על הרציף בנמל חיפה, סוף-סוף הרגשתי בבית"
( צילום: אופיר האוזמן)
למרות הקשיים, אביחיל צלחה את לימודי התיכון, סיימה תואר ראשון ושני באוניברסיטה בפריז, ורגע לפני שהחלה את לימודי הדוקטורט שלה, ב-1955, החליטה להצטרף לנסיעת סטודנטים לישראל.
"הייתי אז כמעט בת 23. הגעתי לישראל באוניה יחד עם אחותי הקטנה שבאותה תקופה התחילה את לימודי הרפואה שלה, ושתינו לא ידענו מילה בעברית מלבד התפילות שאותן הכרנו בעל פה.
"בישראל, הרגשתי בפעם הראשונה בחיי שאני בבית. הודעתי לאחותי שאני מתכוונת להישאר לגור בארץ. היא חשבה שהשתגעתי וניסתה לשכנע אותי לחזור איתה, אבל שום דבר לא הזיז אותי מההחלטה שמכאן אני לא זזה יותר"
"וזה הרגע שבו התרחש הנס השלישי שלי; ברגע שירדנו מהאוניה, בזמן שעמדתי על הרציף בנמל חיפה, הרגשתי תחושה פיזית שכמוה לא הרגשתי קודם לכן מעולם - הרגליים שלי כאילו הצמיחו שורשים שחיזקו אותי לאדמה, ובאותו רגע ידעתי שסוף-סוף הגעתי הביתה. הודעתי לאחותי שאני מתכוונת להישאר לגור בארץ. היא חשבה שהשתגעתי וניסתה לשכנע אותי לחזור איתה, אבל שום דבר לא הזיז אותי מההחלטה שמכאן אני לא זזה יותר".
תוך זמן קצר אביחיל עברה להתגורר בקיבוץ סעד שבעוטף, שם היא עבדה ולמדה עברית באולפן הדתי היחיד שפעל באותם ימים בארץ. בסעד, היא גם הכירה את מי שלימים יהיה בעלה ואבי ילדיה - הרב אליהו אביחיל. "הוא היה חבר קיבוץ ותלמידו של הרב קוק, ולימד את האולפניסטים על ארץ ישראל. היה לו חשוב ללמד אותנו את ההיסטוריה של הארץ הזאת, ולא רק את השפה עצמה", היא מספרת.
"מאוד אהבתי את השיעורים שלו, ואחרי כמה חודשים כשכל יתר החבר'ה הפסיקו להגיע, נותרתי התלמידה היחידה בשיעור. ערב אחד הוא שאל אותי אם ארצה להיפגש איתו מחוץ לשיעור, וכעבור כמה חודשים התחתנו".
"ילד אחד על כל מיליון שנספו בשואה"
החיים לא היו קלים עבור הזוג הצעיר. הרב אביחיל, מחנך ומייסד אגודת "עמישב" שהשקיע את חייו בחיפוש אחר עשרת השבטים, ולימים זכה בתואר יקיר העיר ירושלים והשנה אף נקרא רחוב בעיר על שמו, סירב לקבל כסף מהישיבה שבה למד, ובינתיים רבקה הייתה בהריון וללא משפחתה לצדה.
"היה לי קשה, אבל ידעתי שקיבלתי מתנה מאותו גרמני כשהחיים שלי ניתנו לי במתנה - ושעליי לעשות איתם משהו. והבחירה שלי הייתה להתחתן וללדת ילדים. ידעתי ששישה מיליון לא אוכל ללדת, אבל התפללתי שאצליח ללדת שישה ילדים - ילד אחד לכל מיליון שנספה בשואה. ואכן, ילדתי שישה ילדים - שלושה בנים ושלוש בנות".
במהלך השנים הללו מדינת ישראל ידעה לא מעט מלחמות, ובעלה של אביחיל נלחם בכולן. היא נותרה לבדה עם שישה ילדים קטנים, בזמן שהוא שירת בחזית, ועבדה כמורה. היא מעולם לא פצתה פה, גם כשלא ידעה מה עלה בגורלו ומתי ישוב הביתה.
לא פחדת ברגעים האלו?
"אף פעם לא פחדתי, תמיד הייתה לי את האמונה שיהיה בסדר ושבסוף אנחנו ננצח. במלחמת ששת הימים חשבו שהמצרים ייכנסו לכאן ויישחטו את כולנו, ואנשים בארץ נכנסו להיסטריה. בשיכון שבו גרנו היו הרבה ניצולי שואה, ואני זוכרת אותם אומרים שהנה, מתרחשת שואה נוספת ליהודים. בתל אביב כבר התחילו לחפור קברים, כי חשבו שאלפים ימותו במלחמה הזאת. אבל בעלי היה מרגיע אותם ואומר שכל זה לא יקרה ושאין מה לפחד, ושבסוף גם נגיע לכותל. אמרו לו שהוא מדבר שטויות, אבל בסוף הוא צדק".
ועכשיו את עדיין לא מפחדת?
"גם עכשיו אני לא מפחדת. אמנם אני כאן, בירושלים, מוגנת מפני טילים ומחבלים, אבל 14 מהנכדים שלי משרתים מתחילת המלחמה בחזית. 11 מתוכם לוחמים בעזה, באיו"ש ובצפון, ושלושת הנותרים עוסקים בזיהוי גופות. מ-7 באוקטובר הם פועלים בשטח ואוספים עצמות קטנות ואפר.
"אבל האמת היא שהם לא משתפים אותי במה שהם עושים בצבא, הם לא רוצים שאדאג. גם פה, בדיור המוגן, החברות שלי אומרות לי לא לצפות בחדשות, אבל אני לא מצליחה ובכל בוקר אני פותחת את הטלוויזיה כדי לוודא שלא קרה אסון נוסף, ורק אחרי זה מתפנה לעיסוקיי".
7 צפייה בגלריה
ישיבת "מרכז הרב" בירושלים לאחר הפיגוע בו נרצח נכדה של אביחיל
(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
למרות הכוחות, האמונה ויכולת ההתמודדות המרשימה, היה גם רגע שבו האישה האמיצה הזאת הרגישה שעולמה קורס עליה. חלפו מאז 15 שנה: נכדה שגב, שהיה בן בכור להוריו אחרי ניסיונות רבים להרות, נרצח בפיגוע בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. "היה לי קשה מאוד באותה תקופה. היינו מאוד קשורים לזה לזו, וסירבתי להאמין שהוא כבר לא כאן. למרות זאת, מעולם לא הצטערתי שעליתי ארצה והתנחמתי בכך שהוא נרצח בלב ירושלים, בספרייה של ישיבת מרכז הרב, ולא באושוויץ".
אגודה למען הילדים היהודים שהתחבאו בשואה
במשך כל השנים הללו, אביחיל לא הפסיקה להתנדב למען הקהילה. לפני כשלושים שנה היא הקימה את אגודת "עלומים", המאגדת בישראל את הילדים שהוסתרו בצרפת בימי השואה. רובם של הילדים, ילידי 1924 עד יולי 1944 - איבדו את הוריהם שנרצחו במחנות ההשמדה הנאצים. האגודה פועלת בזכות התנדבותם של חבריה, וזוכה להכרה של השלטונות הישראליים והצרפתיים כאחד.
"הקמתי את הארגון בשל הצורך שלא לשכוח את העבר וכדי להנציח את זיכרון השואה, גם עבור האנשים שהיו ואינם עוד וגם כדי שנלמד ונבין כמה חשוב שתהיה לנו מדינה יהודית משלנו".
"רבים מניצולי השואה עלו ארצה, הקימו משפחות וחיים חדשים. הם לא נתנו לעצמם לשבת ולבכות על מר גורלם. וזו גם הסיבה שאני אופטימית ויודעת שלמרות כל מה שעברנו ב-7 באוקטובר, ושאנחנו עדיין עוברים, אנחנו נתחזק ונתגבר, פשוט כי אין לנו ברירה אחרת"
את עדיין מנהלת אותה?
"לא. ארבע שנים אחרי שהקמתי אותה, הרגשתי שאני צריכה ורוצה קצת הפסקה מצרפת. במקום זה הלכתי ל'יד שרה' והקמתי מיזם סיפורי חיים של יהודים מכל העולם. הפרויקט פועל עד היום, ולמרות שאני כבר לא מנהלת אותו יותר מעשור - זה עדיין מרגש אותי מאוד".
מה בעיקר מרגש?
גם העובדה שהפרויקט נמשך, וגם העם שלנו. את יודעת, יש לנו יכולת להתמודד ולצאת ממצבים קשים. תראי מה היהודים עשו אחרי השואה - רבים מהם עלו ארצה, הקימו משפחות וחיים חדשים. הם לא נתנו לעצמם לשבת ולבכות על מר גורלם. וזו גם הסיבה שאני אופטימית ויודעת שלמרות כל מה שעברנו ב-7 באוקטובר, ושאנחנו עדיין עוברים, אנחנו נתחזק ונתגבר, כי אין לנו ברירה אחרת"
חמה ישראלי שמייסר, מנהלת אגף מערכי דיור לאזרחים ותיקים במשרד הרווחה והביטחון החברתי, מוסיפה כי: "סיפורה של רבקה משמש עבורנו דוגמה לחוסן ותקומה, במיוחד בימים אלו. מערכי הדיור לאזרחים הוותיקים ממשיכים לתת מענה להפגת בדידות ולהגברת החוסן הקהילתי, באמצעות תכניות פנאי ובהעתקת שירותי רווחה רבים לאתרי הפינוי. נמשיך לעשות הכול בכדי לשמור על דור המייסדים של המדינה, ולדאוג להם לרווחה מקסימלית".
אזרחים ותיקים וכלל האוכלוסייה הזקוקים לסיוע מציל חיים ולשירותי רווחה, מוזמנים לחייג למוקד משרד הרווחה במספר 118 או לפנות למחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית.
