אני תוהה מה חושבים עליי הולכי הרגל שחולפים על פני בזמן צעידת הבוקר שלי, כשהם רואים אותי ממלמלת לעצמי. כבר שבע שנים, יום-יום, אני מבקשת לדעת מה קרה לדניאל שלי, הבן האהוב שלי, שבסוף החודש ימלאו לו 42 שנים.
דניאל מיניביצקי, הבן הבכור שלי, יצא מהבית ב-11 באוקטובר 2014. זה היה באמצע סוכות, יום שבת. יום שקט וחגיגי. ״אני יורד לעשן״, הוא אמר, ומאז לא ראינו אותו עוד.
בדיעבד, אני מבינה שחשב לצאת לזמן מה. כמו ״לצאת מעצמו״, לצאת מהמצב שאליו נקלע, מתוך חוסר הוודאות, ״מה יהיה איתי, מה צופן לי העתיד״?
אני מבינה אותו. ואני מבינה שמשהו קרה בדרך, ואולי לא אדע לעולם מהו אותו "משהו".
דניאל , גובה 1.90 מ', שיער שחור כהה, עיניים בצבע חום כהה, שתי גומות חן שנחשפות בכל חיוכו הנהדר או צחוק מתגלגל אחר שכל כך מאפיין אותו ושסוחף גם את הסובבים אותו.
בחור עם פסיכומטרי 714, שהיה בקורס טיס וסיים את יחידת מגלן. אך בהמשך, החיים לא הסתדרו כמו שהוא רצה וכמו שאנחנו ייחלנו לו. מוזיקאי שחיבר, הלחין ושר שירים. למעשה המוזיקה הייתה כל עולמו.
הגעגועים אליו עדיין עזים מאוד. אין יום שאני לא מזילה דמעה בגינו, ואין אלה דברים בעלמא. הוא כל כך חסר לי.
הנכדים שלי יודעים שיש גם דוד דניאל, שאמנם יצא ולא חזר, אבל הם מכירים אותו מהסיפורים התכופים שלי עליו, ולעיתים הם מציעים לי כל מיני פתרונות איך למצוא אותו.
אלוני, הנכד הבכור בן 8.5, הוא היחיד שהכיר אותו, והוא "משוויץ" בפני שלושת הנכדים האחרים שדוד דניאל החזיק אותו על הברכיים בעודו מנגן באורגן. איתי, בן 6, מספר לכל אדם חדש שהוא פוגש שיש לו דוד נעדר ושסבתא שלו - אני - מפורסמת (ראה אותי בתכניות הטלוויזיה ובראיונות בנוגע לדניאל). נועה ורוני, הצעירות יותר, מבקשות תמיד שאספר להן איך דניאל התנהג בגיל שלהן.
דניאל אמנם חסר מאוד בבית שלנו, אך הנוכחות שלו בכל זאת קיימת תמיד דרך הזיכרונות, התמונות והמוזיקה שלו. אני לא שוכחת את הדיבור המהיר שלו, כמוני, את הריח שלו ואת הקול שלו. מתגעגעת לשמוע אותו אומר "אימא". הכאב העמוק הוא חלק ממני גם כשאני צוחקת ושמחה.
זמן מה לאחר היעלמותו של דניאל שלי, שמענו - בעלי שוקי ואני ושתי בנותינו, אפרת ואביטל - שבמדינת ישראל קיימים נעדרים נוספים, וכשנודע לנו המספר הגבוה, 529 בזמנו, שאין להם ולמשפחותיהם גוף שדואג, החלטנו להקים את עמותת ״בלעדיהם - עמותה לתמיכה במשפחות נעדרים״, שמונה כיום 57 משפחות נעדרים.
בעלי, שוקי מיניביצקי, הוא יו"ר העמותה, וכמו כן פעילים בה בהתנדבות גמורה, כמונו, חוקרים מיומנים, אנשי אקדמיה בתחום הסוציולוגיה והפסיכולוגיה ועוד.
לצערנו הרב, יש כיום כ-600 נעדרים אזרחים מאז קום המדינה, מכל שכבות האוכלוסייה, ומתנדבי העמותה פועלים למען כל משפחותיהם כמו גם למען כלל ישראל.
עשינו פעולות רבות כדי להגביר את המודעות לנושא הכואב הזה, גולת הכותרת מבחינתי היא הצעת חוק נעדרים אזרחים שהגשנו לפני כחודשיים באמצעות שלושה חברי כנסת, המגדירה ״מיהו נעדר״, מכיוון שבמדינה אין חוקים שקשורים לנעדרים ולבעיות החוקיות שנוצרות עקב היעדרותם.
ההצעה נוסחה על ידי עו"ד נעמה זר כבוד והונחה על שולחן הכנסת על-ידי ח"כ מוסי רז, שאליו הצטרפו ח"כ נעמה לזימי וח״כ נירה שפק.
עד שהוקמה העמותה לא היה טיפול מקיף וכולל בשלל הנושאים הקשורים לנעדרים האזרחים והנושא גם לא היה ידוע בהיקפו. כשההצעה תתקבל, נושא הנעדרים האזרחים יקבל תשומת לב ראויה ויטופל ביתר יעילות ורגישות על ידי רשויות המדינה.
תודה גדולה מגיעה לח״כ לשעבר איל בן ראובן שהיה ממובילי הצעת החוק ומלווה את העמותה מתחילת דרכה. לאחרונה נפגשנו גם עם מנכ״ל הביטוח הלאומי, מאיר שפיגלר, שהקים ועדה מיוחדת בת חמישה בכירים בארגונו, לבדיקת הטבות שמגיעות למשפחות הנעדרים הקורסות כלכלית ונפשית.
קידום העמותה הוא משימת חיי. זה נשמע אמנם בומבסטי. אך כך הדבר. אז אמנם לא הגענו אל דניאל שלי, על אף המאמצים הרבים שעשינו, אך בזכות דניאל מיניביצקי קם דבר בישראל.
