שמונה שנים חלפו מאז מותם הטראגי של ד"ר עמרי ניר ובנו עילי בן ה-10 מכפר ויתקין, שנפלו לתהום במהלך טיול בנחל צאלים. האסון, שהסעיר את המדינה באותם ימים, אירע בצוהרי שישי במהלך טיול משפחות שבו השתתפו כ-15 ילדים בני 10-6 והוריהם. בנקודה מסוימת במסלול החלו ההורים והילדים לרדת בסולמות לכיוון הנחל, ואז עילי החליק. עמרי מיהר לתפוס אותו והשניים התגלגלו במורד, כשהאב עטף את הבן לאורך כל הנפילה וספג את רוב המכות.
עמרי נהרג במקום ואילו עילי ספג פגיעת ראש קשה מאוד, ונפטר למחרת. שירי, אלמנתו של עמרי ואמו של עילי, החליטה אז באצילות ובהרואיות לתרום את איברי בנה ולהציל חיים של שלושה ילדים אחרים, ביניהם גם אמיר אבו סנינה, שסבל מאי-ספיקת כליות סופנית והודות לכליה של עילי קיבל את חייו במתנה.
"ביום שני, בשעה שלוש לפנות בוקר, התקשרו אליי ואמר לי שיש כליה ושאני צריך לרוץ לבית החולים שניידר", משחזר מרוואן, אביו של אמיר, שרק לפני כחודש וחצי תרם כליה לאחיו, שסובל מאותה מחלה גנטית שממנה סבלו גם אמיר ואחיו הבכור.
"אמיר סבל מאי-ספיקה חמורה שדרשה טיפולי דיאליזה על בסיס יומי, והמתין במשך שנה שלמה לתרומת כליה", מוסיף מרוואן. "המחלה התפרצה אצל אמיר כשהיה בן תשע, ואת ההשתלה הוא עבר שנה לאחר מכן. גם הבן הבכור שלי חלה באותה מחלה כשהיה בן 17, ובאותה שנה שבה אמיר קיבל את תרומת הכליה - גם אחיו קיבל, ולשמחתנו הרבה גם ההשתלה שלו עברה בהצלחה".
בני משפחת אבו סנינה, המתגוררים בבית צפאפא, רצו מאוד לפגוש את שירי, שבזכות החלטתה האצילית ניצלו חייו של בנם. "שמענו על הסיפור הטראגי מאחורי המוות של בעלה ובנה. זה סיפור עצוב מאוד, והבחירה להציל חיים אחרים מתוך האובדן היא מרגשת ולא מובנת מאליה", אומר האב בהתרגשות. "רצינו לפגוש אותה ולהודות לה על המעשה האצילי שלה, אבל היה לה קשה מדי להיפגש וקיבלנו את זה בהבנה מלאה".
יש אנשים שמוכנים לתרום רק לבני הלאום שאליו הם משתייכים. חששתם בזמנו שזו אחת הסיבות שאולי ייקח לכם יותר זמן לקבל את הבשורה שנמצאה עבורכם כליה?
"לא חששנו מזה לרגע. אנחנו מאמינים שהעיקר הוא האדם, ואין משמעות למוצא או ללאום שלו. להציל חיים זה להציל חיים".
איך אמיר מרגיש כעת?
"לפני ההשתלה ובתקופת הדיאליזות אמיר היה ילד נמוך שלא התפתח טוב. אלו חלק מהתסמינים שמאפיינים את המחלה הזאת. אחרי ההשתלה, הוא פתאום התחיל לתפוס תאוצה ולהדביק את הפער עם בני גילו. כיום הוא מקבל טיפול תרופתי על בסיס יומי, התפקוד הכלייתי שלו תקין, ובקרוב ימלאו לו 18 והוא יסיים את לימודיו בבית הספר התיכון".
"קשה לי להביט בתמונות של עילי"
בדומה לאמיר, באוגוסט האחרון אמור היה עילי לחגוג את יום הולדתו ה-18. שירי, שמדי שנה מציינת את תאריך יום ההולדת של בנה דרך תרומת ספרים וצעצועים לגן ילדים בנתניה - שאותו אימצה זמן קצר לאחר הטרגדיה שפקדה את משפחתה - רצתה הפעם לציין את התאריך המורכב בדרך משמעותית אפילו יותר מהרגיל, והחליטה ליזום אירוע קהילתי גדול של מכירת יד שנייה בכפר ויתקין, שבו היא מתגוררת יחד עם ילדיה הנוספים - נעמה, בת 20 המשרתת כקצינה בצבא, ונדב בן ה-14.
באירוע יפעלו דוכני אומנים, מעגל קפוארה ("עילי מאוד אהב קפוארה, ומי שהדריכה אותו תהיה גם זו שתדריך את מעגל הקפוארה באירוע", מספרת שירי), דוכני מתנות לראש השנה ודוכן של "אדי", שיזמין את הציבור לחתום על כרטיס להצלת חיים. את כל ההכנסות מהמכירות שירי מתכוונת לתרום לילדים מושתלי איברים המאושפזים בבית החולים שניידר.
5 צפייה בגלריה
עמרי ז"ל עם עילי ונעמה. "חיפשתי משהו שיסיח את דעתי מהכאב העצום"
(צילום: באדיבות המשפחה)
"יום ההולדת של עילי הוא תאריך מורכב וקשה בכל שנה, אפילו יותר מתאריך הפטירה - והשנה הוא היה קשה במיוחד", משתפת שירי. "כשהרגשתי בתחילת אוגוסט שאני כבר מתקשה לנשום מהמחשבה על התאריך המתקרב, החלטתי לקיים אירוע לזכרו, משהו טוב להתעסק איתו שיסיח את דעתי קצת ויכניס משמעות לכאב העצום הזה. אני מניחה שהצורך באירוע התרמה גדול יותר מבכל שנה אחרת נבע מכך שעוצמת הכאב הייתה מוגברת הפעם בכל היבט שהוא.
"בהתחלה חשבתי לקיים את האירוע בחצר הבית, אבל כשהבנתי שאני רוצה משהו רציני יותר פניתי לוועד היישוב, והחלטנו שאפיק אירוע קהילתי במרכז הכפר", היא מסבירה. "ההחלטה לתרום את כל הכספים שייתרמו באירוע לטובת ילדים מושתלים בשניידר הייתה הבחירה הטבעית, לאור הסיפור של עילי.
"זה פרויקט לא פשוט בכלל. גייסתי צוות של כמה חברות נפלאות, וזכיתי לשיתוף פעולה מרגש מהכפר, ממועצת עמק חפר ומהתושבים, שתורמים להצלחת האירוע, כל אחד בדרכו".
ולמרות שההכנות לאירוע התרומה מצליחות להסיח את דעתה מהכאב העצום שממלא את נפשה תמיד, ובפרט בימים אלו, היא מודה שעדיין מדובר בסיטואציה מורכבת ומטלטלת עבורה. "המילה הזו, 'לזכרו של' על הפרסום, התמונה שלו שצולמה בשדה הכלניות ליד בארי, החזרה על הסיפור שלו שוב ושוב - הכול מתבטא בכאב שאני לא יכולה להסביר", היא משתפת בכנות. "קשה לי להישיר מבט אל הילד שלי שבתמונה. אני מתעסקת באיזה טעם ברד יהיה במכונה או כמה נקניקיות צריך לקנות בזמן שהילד שלי מת. יהיה קוסם ומעגל קפוארה לזכרו - והוא מת. זה דבר נורא, אין לי איך לייפות את זה.
"העובדה שאני מקיימת אירוע כשעוד יש לנו אנשים חטופים בעזה וכשהילדים שלנו עוד נלחמים שם - גם היא לא נעלמת מעיניי", היא מוסיפה. "בכל זאת, אצלנו יהיה קוסם על הדשא בזמן שברקע יש מציאות אחרת לגמרי. נדמה שכל החיים שלנו מתנהלים בכמה יקומים במקביל".
שירי: "קשה לי להישיר מבט אל הילד שלי שבתמונה. אני מתעסקת באיזה טעם ברד יהיה במכונה או כמה נקניקיות צריך לקנות, בזמן שהילד שלי מת. יהיה קוסם ומעגל קפוארה לזכרו - והוא מת. זה דבר נורא, אין לי איך לייפות את זה"
את מרגישה שאירועי 7 באוקטובר והמלחמה מוסיפים לכאב הבלתי נסבל שלכם כמשפחה?
"אני יכולה לספר שהבת שלי, שתמיד היה לה קשה לדבר על עילי, אמרה לי שמאז 7 באוקטובר, כשהמוות נהיה חלק בלתי נפרד מהחיים ומהשיח של כולם כאן, משהו ביכולת לתמלל את הכאב על המוות של אחיה ואביה נהיה קל יותר עבורה.
"כאב האובדן לא התקהה, רק היכולת להתמודד איתו. בסוף זה לא פשוט לחיות לצד המוות, וכל המדינה עוברת את זה בשנה האחרונה. אנחנו הפכנו למדינה שכולה, אין דרך אחרת לתאר את המצב".
"חיפשתי תחושת שליטה"
את ההחלטה לתרום את איבריו של בנה היא קיבלה ברגע שבו הודיעו לה שהוא נפטר. לדבריה, לא הייתה לה שום התלבטות בעניין, בפרט שנושא תרומת האיברים עלה לא פעם בשיחות שנערכו בינה לבין בעלה, עמרי ז"ל.
"מעבר לכך שלא היה לי ספק שזה המעשה הראוי והנכון לעשות, בתוך כל חוסר האונים של המוות חיפשתי מקום שייתן לי תחושה של שליטה, וההחלטה לתרום היא בדיוק זה", מסבירה שירי. "בבית החולים רצו לנסות לנתח אותו שוב בשבת, יום לאחר התאונה, כשכבר היה ברור שאם הוא יוצא חי מחדר הניתוח - הוא חוזר אליי צמח. התעקשתי שלא ייגעו בו.
"כשהוציאו את עילי מחדר הניתוח, לבקשתי, ליוויתי אותו בחזרה לטיפול נמרץ, במסדרון שאני רואה כל הזמן מול העיניים, ובדרך שאלתי את הרופא מה עם תרומת איברים. בדיעבד, היום, זה נראה לי הזוי שיכולתי להביט על הסיטואציה בצורה כל כך עניינית וברורה, להבין שמרגע זה אין לי יותר מה לעשות, ואני צריכה לבחור לאן הולכים מכאן".
5 צפייה בגלריה
עילי ז"ל. "לא לתת לו לחיות ככה היה הדבר הכי אוהב שיכולתי לעשות"
(צילום: באדיבות המשפחה)
איך את מסבירה את היכולת הזאת להיות עניינית כל כך בתוך סיטואציה טראגית ובלתי נסבלת?
"אני חושבת שדווקא העובדה שהייתי שם לבד, שהרי עמרי נהרג כבר יום לפני והמשפחה שלי לא הייתה איתי בבית החולים בשבת, היא זו שלא אפשרה לי להתמוטט. לא הייתה לי כתף פיזית של המשפחה ליפול עליה באותו רגע, ולכן לדעתי הייתי עניינית. לא היה אף אחד שינסה לשכנע אותי אחרת, או לומר לי שיש ניסים ושאנשים במצב צמח מתעוררים.
"מעבר לכך, כיוון שעמרי כבר לא היה, האחריות לדאוג לעילי הייתה שלי ורק שלי", היא מוסיפה, "אני הייתי צריכה לוודא שאני עושה את מה שהכי טוב עבורו. אני יודעת שהאינסטינקט הכי בסיסי של כל הורה זה להילחם על הילד שלך בלי לראות בעיניים, אבל מבחינתי לא לתת לו לחיות ככה, במצב של חיים לא חיים, הייתה הדבר הכי אוהב שיכולתי לעשות.
"לתת למוות שלו לקבל משמעות על ידי הענקת חיים היה ההמשך הכי הגיוני מבחינתי. בכל הסיטואציה הזו, זה יישמע אולי מוזר, התחושה הייתה כמו לחיות במציאות של מישהו אחר, להביט מלמעלה ולא להאמין. אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את זה".
למה בעצם בחרת לא לפגוש את המשפחות שילדיהן קיבלו את איבריו של עילי?
"שאלתי והתעניינתי בהן, וכמובן שליבי נשבר כשהאישה שקיבלה את ריאותיו נפטרה, אבל לא הייתי מסוגלת לפגוש אותן. צריך לזכור שהילדים החיים הללו חיים כי עילי מת. זה מצב מאוד מורכב. אני מאושרת שיכולתי לעזור להם, אבל זו התמודדות מאוד לא פשוטה. גם עכשיו כשאני מדברת על זה, עדיין מאוד קשה לי. הייתי נותנת הכול כדי לקבל את החיים של הבן שלי חזרה, אבל לא יכולתי, ובמקום זה אפשרתי לילדים אחרים לחיות.
"לא רציתי לעמוד מולם ולשמוע את הוריהם מודים לי, כי זו סיטואציה מאוד לא הוגנת. מבחינתי, הם לא חייבים לי כלום. לא עשיתי את זה כדי שמישהו יודה לי".
לפני שנה היא אזרה אומץ, ופנתה לראשונה לאימו של הילד שקיבל את הלב של עילי. "הרצתי את הפגישה איתה אינסוף פעמים בראש במשך השנים, ויום אחד פשוט הרגשתי שאני חייבת להיפגש איתה", היא משחזרת.
"יש משהו בתרומת לב שהוא שונה מתרומות אחרות. יש לי ליד המחשב את תמונת האולטרסאונד הראשונה של עילי, מהבטן, שכל מה שרואים בה זה את הלב שלו. במקום כלשהו בארץ יש ילד, בגיל של עילי, שהלב של עילי, עם הדנ"א שלי ושל עמרי, קיים בתוכו. זו תחושה מטורפת; לתת חיים לילד שהוא לא שלי, אבל יש בגוף שלו משהו כל כך גדול ממני".
שירי: "רציתי לשמוע את כל הפרטים עליו, על הסיבות שהיה צריך השתלה, על איך היה ומה. הסיפור שלנו משיק ברגע הכי קשה שלי וברגע הכי אופטימי שלהם. יש פה משהו מאוד טראגי, אבל באותה נשימה גם מאוד אופטימי, כמו סרט שמתרחש בשני מקומות שונים בו-זמנית. העולם שלהם התחיל מחדש כשהעולם שלי קרס"
לדברי שירי, הפגישה עם אימו ועם דודתו של הילד הייתה מרגשת במיוחד. אימה, סבתו של עילי, התעקשה לשלוח עם בתה את העוגה שנכדה הכי אהב, כדי שהילד שזכה בליבו יוכל ליהנות ממנה כמו שעילי נהנה ממנה, עד שנלקח מהעולם בצורה טראגית ושוברת לב.
"זה היה מפגש מאוד חשוב, ויחד עם זה הוא גם היה מאוד לא פשוט", מתארת שירי. "רציתי לשמוע את כל הפרטים עליו, על הסיבות שהיה צריך השתלה, על איך היה ומה. הסיפור שלנו משיק ברגע הכי קשה שלי וברגע הכי אופטימי שלהם. יש פה משהו מאוד טראגי, אבל באותה נשימה גם מאוד אופטימי, כמו סרט שמתרחש בשני מקומות שונים בו-זמנית. העולם שלהם התחיל מחדש כשהעולם שלי קרס".
את שומרת איתם על קשר מאז?
"כן, נפגשנו שוב לפני כחודש. מהרגע הראשון הרגשתי שיש לי קשר מיוחד אליהם. מדובר בנשים חזקות ונפלאות, ואני יכולה באמת לומר שאני אוהבת אותן. דרך אגב, דודתו עוזרת לנו בעיצוב השלטים וביצירות לילדים לאירוע, שזה מקסים מבחינתי.
"את הילד לא פגשתי. אני מבינה שזה לא פשוט עבורו, ואני יודעת שכשהוא ירצה להיפגש - אני אשמח. בטח שלא ארצה שיעמוד בשום מצב לא נעים, ותכלס זה מצב מאוד לא נוח ומביך".
"להתנדב עבור אחרים זה כמו לצאת להפגין בשבת"
שנה לאחר המקרה הטראגי שטלטל את עולמה, שירי, שהתנדבה אז בוועד ההורים בבית הספר, חיפשה פעילות התנדבותית לילדים בפורים, שתכלול תרומה של צעצועים והפעלה פורימית משותפת לילדי כפר ויתקין יחד עם ילדים מאוכלוסיות מוחלשות.
במסגרת חיפושיה היא הגיעה אל גן ילדים בנתניה, בשכונה הרבה פחות פריווילגית מהאזור שבו היא ומשפחתה מתגוררים. "המפגש של הילדים שלנו עם הילדים מהגן היה מופלא. גם אחרי שסיימנו את הפעילות הם לא רצו ללכת", היא מתארת באושר. "המשכתי עם הפעילות הזו דרך בית הספר עוד שנה, ולאחר מכן מדי שנה, סביב פורים, ארגנתי לבד ילדים מהכפר לנסיעה לגן. אני לא יכולה אפילו לתאר כמה המפגש הזה מרגש עבור הילדים שלנו. הם רצו לנסוע ולהרגיש שהם עושים משהו משמעותי.
"בזמן הקורונה רק אספנו צעצועים בלי פעילות בגן, ואחר כך חזרנו להיפגש. בפורים השנה כמובן שנחזור לשם. זה חשוב לי, ויש פה בכפר ילדים שכבר מבקשים את זה".
מאז שעמרי ועילי נהרגו את מתנדבת יותר?
"תמיד התנדבתי, זה לא היה דבר חדש. עד התאונה מדי שנה הרמתי בכפר את אירוע העולים לכיתות א'. שבוע לפני התאונה עוד הספקתי להרים הפנינג חורף ספורטיבי בכפר. התלבטתי לגבי התאריך שלו, כי היה צפי לגשם, ולא פעם שאלתי את עצמי: אם הייתי מחכה שבוע, לשבת שאחרי שהייתה שמשית ויפה, האם הייתי יכולה למנוע את התאונה, וכל החיים שלנו היו נראים אחרת?"
מאז הקורונה היא מתנדבת גם במיזם חקלאי בכפר, שמנסה לסייע לחקלאים בשיווק תוצרתם. "הבן שלי שאל אותי לא פעם למה אני כל הזמן מתנדבת ועושה דברים עבור אחרים, כשאת הדברים שלי אני לא תמיד מספיקה", היא מספרת. "אני חושבת שלעשות עבור מישהו אחר מבלי לבקש שום דבר בתמורה זה הסיפוק הכי גדול שאפשר לקבל. זה נשמע נורא שמאלצי ודביק, אבל זה ככה. זה לא שונה מבחינתי מלצאת כל שבת ובכל אפשרות שיש כדי להפגין. זה נותן כוח ומשמעות, להיות מגויס למען מטרה שלא קשורה רק לעצמי או למשפחתי.
"חוץ מזה, דרך ההתנדבות אנחנו גם יכולים להראות לילדים שלנו מה נכון לעשות עבור הקהילה והחברה, ובעיניי זה יעיל הרבה יותר מאשר להרצות להם על ערכים".
בשנה האחרונה אנחנו עדים להתגייסות חברתית יוצאת דופן. יש בזה משהו מעודד מבחינתך?
"ההתגייסות החברתית המטורפת היא הכוח האמיתי שלנו, כחברה וכיחידים. לא סתם כל כך הרבה אנשים נרתמו לסייע מהשנייה שהתברר מה קרה בדרום, ואחר כך בצפון.
"נקודת המבט שלי על החיים היא בדרך כלל מאוד צינית, אבל אני באמת מאמינה שלתרום לכך שלמישהו יהיה טוב יותר, ולא משנה איך, זה מה שנותן לנו משמעות", היא מוסיפה ומסכמת: "אני מקנאה באנשים שזו העבודה שלהם ביומיום, ושזוכים להשפיע על אנשים כל בוקר מחדש".
האירוע "שישי קהילתי לזכר עילי ניר" יתקיים במרכז כפר ויתקין ב-20 בספטמבר (שישי), החל מ-10:00. כל ההכנסות מהמכירות יועברו לתרומה לילדים מושתלי איברים בבית החולים שניידר.
