"כל אישה צריכה חדר משלה. עם דלת שאפשר לסגור. וחלון שאפשר לפתוח. אל עצמה". וירג'יניה וולף.
קוראים לי רעות. אני ספורטאית ומרתוניסטית, שנים עבדתי כמנהלת משאבי אנוש ורווחה בחברות הייטק, משנת 2018 אני מרצה, מייסדת ומנכ"לית עמותת אופק - הבית לנפגעות ונפגעי אלימות במשפחה, ובעוד יומיים אחזור לגור ברחוב.
נולדתי ב-1987 בלידה שהוגדרה נס רפואי, לאמא הכי יפה בעולם. באמת. אמא יפה שנישאה לשטן. אמא הייתה אישה ביונית. השטן שהגרלתי בתור אבא ניפץ לה מאפרה על הראש, גלגל אותה שלוש קומות שלמות במדרגות כשהיא בחודש השמיני איתי ברחמה וגם ניסה לרצוח אותה כמה פעמים.
לניסיון הרצח האחרון אני הייתי עדה. ראיתי הכול ואני זוכרת הכול, גם את הדם של אמא ניתז עליי, אני כותבת ובראש שומעת את חרחורי הנשימה של אמא, כשהיא מוטלת על הרצפה ואבא דוקר אותה ומשסף את גרונה לנגד עיניי. קול המוות הזה של חרחורי הנשימה שלה מעיר אותי לפעמים בלילות וכשאני מתעוררת אפילו הריחות שהיו שם, במטבח שכמעט הפך לזירת רצח, חוזרים אליי.
סיפרו לי שאמא ניצלה בזכותי, בגלל שצרחתי את נשמתי שם על רצפת המטבח, השכנים הזעיקו משטרה וגם מד"א הגיעו כשאמא נושמת את מה שיכלו להיות הנשימות האחרונות שלה. אמא שרדה גם את ניסיון הרצח הזה, אבל תודות לאטימות המערכות במדינה ובעיקר הרווחה - אני מרגישה שמעולם לא קמתי מהרצפה הזו. אובחנתי עם פוסט טראומה ונקבעו לי בעקבותיה 100% נכות לצמיתות.
4 צפייה בגלריה
"גדלתי כילדה מוכה והצלקות על הגוף שלי מהאלימות שינקתי בבית הוריי, הן עדות לתופת שעברתי. ויש עוד צלקת, אבל אותה לא רואים. בן משפחה אנס אותי במשך עשור שלם". רעות אופק
אני זוכרת איך אמא התחננה במשך שנים ברווחה, בעירייה, במשטרה, בכל גוף מטעם המדינה שיעזרו לנו, כלכלית ונפשית. היא ידעה ששתינו צריכות עזרה וטיפול, אבל מבחינת הרווחה זה ששתינו נשמנו - זה מספיק. אבל זה לא באמת הספיק. עם השנים הטראומות שהצטברו אצל אמא ולא קיבלו מענה טיפולי, אף אחד לא עזר לה נפשית או כלכלית, או נתן לה כלים איך מגדלים ילדה פוסט טראומתית, ואמא הפכה לפצצה מתקתקת. שבסוף גם התפוצצה עליי.
גדלתי כילדה מוכה והצלקות על הגוף שלי מהאלימות שינקתי בבית הוריי, הן עדות לתופת שעברתי. ויש עוד צלקת, אבל אותה לא רואים. בן משפחה אנס אותי במשך עשור שלם.
בשנות ה-20 נזרקתי מהבית לרחוב. בקושי רב הצלחתי לצאת משם לתקופה קצרה שבה גרתי, במשהו שבעלי הדירה קראו לו "יחידת דיור" אבל בפועל זה היה מחסן של 18 מ"ר מאחורי הווילה שלהם. גרתי שם עם עכברים וכל מיני זוחלים. ניסיתי לבקש עזרה מהרווחה והם אמרו שאם התקבלתי ללימודי מדעי המוח ופסיכולוגיה, אז הכל בסדר איתי ואני לא צריכה עזרה.
לא שרדתי הרבה זמן ונזרקתי שוב לרחוב. גם אז הרווחה לא עזרה לי ולמרות זאת נאבקתי במשך שנים, לוותר לא היה אופציה בכלל מבחינתי, בחרתי בחיים ונלחמתי על החיים. בסוף הצלחתי לצאת מהרחוב ליחידת דיור בגודל 25 מ"ר וכדי להחזיק אותה עבדתי, במקביל ללימודים כמנקה, קופאית ופקידה ביחד. בהמשך הגיעה הצעת עבודה מעניינת עם שכר שאפשר לי להתמקד בעבודה אחת, לעבור לדירה מרווחת יותר ופינה לי קצת זמן לתחביב שבזכותו שרדתי נפשית מילדות ועד היום - ריצה.
"הבנק לא מוכן לתת ערבות בנקאית בתירוצים מתחלפים: פעם זה בגלל שאני מקבלת קצבת נכות, פעם כי אני שורדת אלימות במשפחה ומבחינתם אני לנצח אישה בסיכון, פעם כי כדי לתת ערבות בנקאית נדרשים ערבים - אבל אין לי ערבים ובדיוק בגלל זה אני מנסה כאופציה חלופית ערבות בנקאית, ופעם כי אני 'בדיוק הטיפוס שצריך עזרת רווחה' - ציטוט של מנהלת סניף בנק".
קיבלתי הזדמנות ותפסתי אותה בשתי ידיים, משם לאט-לאט התקדמתי לתפקיד מנהלת משאבי אנוש ורווחה. הדבר היחיד שבו לא קיבלתי הזדמנות ולא הצלחתי להתקדם עד היום הוא דיור. אחת לכמה שנים הבן של בעל הדירה רוצה לעבור לגור בדירה, או שפקחים של העירייה מגלים שמדובר בדירה מחולקת ומגיעים עם צו פינוי. פעם אחת הם פרצו לי לדירה בזמן שישנתי.
בכל פעם שהייתי צריכה לחפש דירה הרגשתי שכל הדלתות נטרקות לי. על האצבעות. והינה זה קורה שוב. בעלי דירות לא מסכימים להשכיר דירה ללא חתימת ערבים, גם כשאני אומרת שהערבים היחידים שיש לי הם אבא רוצח ואמא ללא אמצעים שעברה תופת. הבנק לא מוכן לתת ערבות בנקאית בתירוצים מתחלפים, הם מקפידים לגוון שם: פעם זה בגלל שאני מקבלת קצבת נכות, פעם כי אני שורדת אלמ"ב (אלימות במשפחה) ומבחינתם אני לנצח אישה בסיכון, פעם זה כי כדי לתת ערבות בנקאית נדרשים ערבים - אבל אין לי ערבים ובדיוק בגלל זה אני מנסה אופציה חלופית שנקראת ערבות בנקאית! - ופעם כי אני "בדיוק הטיפוס שצריך עזרת רווחה" - ציטוט של מנהלת סניף בנק.
בכל פעם הופתעתי מהיצירתיות של הבנק לנפק תירוץ אחר למה הם בוחרים לשים מולי מחסום במקום לאפשר לי לפתוח עוד דלת ולהמשיך להתקדם במרתון חיי - מנקודת זינוק לא אידיאלית בחיים אל בניית חיים נורמטיביים. פניתי לרווחה שוב ושוב וביקשתי את עזרתם, האמנתי בתום לב שאם אין לי ערבים עקב נסיבות חיי, למדינה בטח יש פתרון כדי לאפשר לי קורת גג. האמנתי שהמדינה יודעת שאני לא בחרתי לאילו הורים להיוולד. אלא שבכל פעם מחדש התקווה לקבל עזרה התנפצה.
שוב ושוב התברר לי מחדש שלמדינה שלי, זו שנלחמתי להוריד מעליי עבורה פטור שלא ביקשתי, שנתתי לה שנה שלמה של מיונים ואבחונים לתפקיד ולבסוף התקבלתי ונתתי לה עוד שנתיים, שבמהלכן נפצעתי ואיבדתי שמיעה בשתי האוזניים, לא אכפת אם אשתקם או אגור ברחוב.
4 צפייה בגלריה
"אני מסבירה שערב-רוצח הוא לא ערב אמין שבעל הדירה יכול להסתמך עליו ולצערי אין לי עוד אבא, אני מציעה להם לדבר עם בעלי דירות קודמים שלי ו/או עם אנשים שמכירים אותי שנים ויוכלו להעיד עליי - אבל הם מסרבים". רעות אופק
המאבק להשגת קורת גג
כילדה קטנה תמיד רציתי ללכת ללונה פארק ולעלות על הגלגל הענק. אבל לאמא לא היה כסף. רק ביום שבו נזרקתי מהבית, עליתי על גלגל ענק. של מאבק להשגת קורת גג.
קחו פראמין, הפעם אתם עולים איתי.
למצוא דירה כשאין לך ערבים יכול לקחת במקרה הטוב חצי שנה, בדרך כלל זה לוקח יותר זמן עד שתמצאי בן אדם. אמיתי. שמוכן להשכיר לך את הדירה בתנאים שאת יכולה לתת - צ'קים לכל חודשי השכירות, צ'קים פתוחים לרשויות (ארנונה, מים, חשמל...) וצ'ק פיקדון על כמה עשרות אלפי שקלים. זה מתחיל ב-30,000 שקלים והשמיים הם הגבול.
להתעסק עם הוצאה לפועל זה לא כיף, אם צ'ק אחד חוזר לך ואז גם צ'ק הפיקדון - הבלגן שזה ייצור בחשבון הבנק יישאר עלייך הדיירת ככתם לזמן רב, ובכל זאת בעלי דירות מתעקשים על ערבים.
אני מסבירה שערב-רוצח הוא לא ערב אמין שבעל הדירה יכול להסתמך עליו ולצערי אין לי עוד אבא, אני מציעה להם לדבר עם בעלי דירות קודמים שלי ו/או עם אנשים שמכירים אותי שנים ויוכלו להעיד עליי - אבל הם מסרבים.
גדלתי במצוקה כלכלית, בבית שבו אמא אספה שקל לשקל בקערה שהייתה על השולחן וכשהצטברו שם כמה שקלים שלחה אותי לקנות חלב. מדי יום בדקתי אם הצטברו שם מספיק שקלים בשביל חלב לשוקו. אבא הפעיל על אמא אלימות פיזית, נפשית וכלכלית, מה שהשאיר אותה ואותי במצוקה כלכלית שלקח לנו שנים לצאת ממנה. אין לי מושג איך אמא הצליחה לשרוד את כל זה, אבל אני, מהפעם הראשונה ששכרתי דירה, הבטחתי לעצמי שאין דבר כזה שצ'ק חוזר, כילדה ראיתי מספיק פעמים מה קורה כשצ'ק חוזר וזה לא דבר שהייתי רוצה לשחזר.
לפני 5 שנים מצאתי מחסן ובצמוד אליו דלת מרשימה ביופייה. התברר שזו דלת ביתו של בעל הדירה וממול המחסן שלו שאותו הסכים להשכיר לי. עמדתי בהתחייבות, כל חודש, חמש שנים. מעולם לא קרה שצ'ק חזר. גם בתקופת הקורונה כשהיה יותר מאתגר להתפרנס, עמדתי בהתחייבות שכר הדירה במלואו מדי חודש.
לאחרונה מישהו סובב את הגלגל הענק, המצב הפיזי של המחסן (בחוזה הוא מוגדר "דירה") הידרדר ובמסגרת "פינוי בינוי" של הבניין כבר לא ניתן לגור בו, רק שהפעם הסיבוב הזה של הגלגל נהיה אקסטרים.
אלו לא רק המחירים שלא מפסיקים לזנק, אלו בעיקר הדברים שבעלי דירות אומרים לי ובסיוטים שלי לא חלמתי שזה יקרה בישראל, המדינה שלי. "אני לא יכול/ה להשכיר לך אם אין לך ערבים", " יפה שאת מעבירה הרצאות, זה מלא כסף! אבל בלי ערבים אני לא משכיר/ה את הדירה" – בוא תדבר עם בעלי דירות קודמות שגרתי בהן ותשאל אותם עליי כדיירת. תעשה ניסיון לשלושה חודשים בלי ערבים. עבר בטוב? תאריך את החוזה הקצר לחוזה רגיל.
"ראיתי אותך באיזה ראיון, אמרת שיש לך נכות (הכוונה לנכות על רקע PTSD) אני לא משכיר/ה דירה לנכים" – אני מאד מקווה שהמשפט הזה לא נאמר גם לגיבורים (י)הלומי קרב שיצאו להגן על המדינה וחזרו רק בגופם.
"אין לך בן זוג? אני לא משכיר/ה דירה לרווקות" – אני מקווה שאת התפיסה הזו, בעלי דירות לא משרישים גם לילדות שלהם, שהן צריכות גבר שיפרנס אותן. אגב, זה משפט ששומעות (בהתאמה) גם נשים גרושות, כאילו אישה לא יכולה לפרנס את עצמה ואת ילדיה ללא עזרתו של סופרמן בדמות גבר שיציל אותה מעוני.
"וואלה? יש לך ריהוט מלא? סלון וכל מוצרי החשמל?" – כן, יש לי הכול. עבדתי ורכשתי כל מה שרציתי והייתי צריכה. בהמשך למשפט הקודם, אישה יכולה להתפרנס. וגם כשאת מגיעה מהתחתית את יכולה לצמוח ולבנות לך חיים נורמטיביים.
"למה בגילך לא עשית הקפאת ביציות?" - כי את הכסף שחסכתי להגשמת חלומי להיות אמא בסוף שמתי בעמותה. עמותה שהמדינה לא מתקצבת אותה אבל כמות הפניות לעזרה שמגיעות אליה רק עולה, מפנים אלינו מבתי חולים, עיריות ומשרדי רווחה בכל הארץ וגם מעמותות אחרות בתחום שלנו. ובכל אופן, איך, לעזאזל, הביציות שלי קשורות להשכרת דירה?
והדובדבן- "אני לא משכיר לשמאלנים!". לפני כשבועיים חשבתי שהסיבוב הזה הולך להסתיים ושנמצא בעל דירה שלא ביקש ערבים. פרסמתי פוסט, הוא הגיב עליו שיש לו דירה להשכרה, כניסה מיידית - בדיוק מה שאני מחפשת, בהודעה פרטית הוא צירף תמונות של הדירה שנראתה לי מתאימה וקבענו לשוחח טלפונית למחרת כדי לתאם מתי אגיע לראות את הדירה ומשם נתקדם לחתימת חוזה. אלא שאת שיחת הטלפון הוא פתח בשאגה "ראיתי בפייסבוק שלך שנאמת במחאות, אני לא משכיר לשמאלנים!!!".
ניסיתי להסביר לו שאומנם נאמתי במחאות אך אין בכך כדי להעיד אם אני ימנית או שמאלנית. מעולם לא שייכתי את עצמי לשום צד בג'יפה הפוליטית. כן ביבי או לא ביבי - זה ממש לא מעניין אותי מי יושב על הכיסא, מה שחשוב הוא מה עושה היושב על הכיסא. נאמתי במחאות כבת לאישה מוכה, כמי שראתה את אבא משסף לאמא את הגרון, כמי שנאנסה בתוך המשפחה, כמי שגדלה כילדה מוכה ומלאה בצלקות על הגוף עד היום.
נאמתי כמנכ"לית עמותה לסיוע לנשים מוכות וילדיהן שאותה הקמתי כי ראיתי את אפס הסיוע של המדינה לקורבנות אלימות במשפחה. אמרתי לו שהנאומים שלי פתוחים לצפייה מלאה, ברשתות החברתיות וגם בערוץ היוטיוב שלי, והזמנתי אותו להקשיב קודם לדברים שאמרתי שאין בהם שום נקיטת עמדה פוליטית ושלאחר מכן יחליט. הוא סירב, מבחינתו עצם השתתפותי במחאות אומרת שאני שמאלנית והוא לא מוכן להשכיר לשמאלנים.
600 אלף ילדים בישראל חשופים לאלימות במשפחה
מהיחס של המדינה כלפי קורבנות אלמ"ב אני כבר לא מופתעת. התקציב לטיפול באלימות במשפחה נמצא בחסר משמעותי כבר שנים, צמד המילים "ביטחון לאומי" נזרק לאוויר כל כמה דקות בזמן שמדי שנה כ-200 אלף נשים נפגעות מאלימות, בזמן שבישראל חיים כיום כ-600 אלף ילדים החשופים לאלימות במשפחה.
אני כן מופתעת מכך שהפילוג רק הולך ומקצין, הקרע בעם רק הולך ומעמיק, והסולדיריות שאפיינה אותנו כמעט ולא קיימת יותר. על בשרי חוויתי את כוחה של סולידריות חברתית, היום דרך העמותה אני רואה ומשתפת בכך את הקהל בהרצאות שלי - סולידריות יכולה להפוך את החיים של אישה מוכה או ילד/ה מוכים ואף להציל אותם.
עכשיו זה מחלחל גם לשוק השכירות, שגם ככה קשוח שבעתיים לנשים גרושות עם או בלי ילדים, נשים מוכות המנסות לשקם את חייהן וחיי ילדיהן, לפתוח דף חדש במקום חדש, אנשים ללא עורף משפחתי ונכים. מצפת ועד אילת, אין עיר שלא חיפשתי בה קורת גג. רק בגלל שאין לי ערבים לא מוכנים להשכיר לי דירה.
אני יכולה להבין את הצד של בעלי הדירות. בן אדם עבד, חסך ורכש נכס. זה נכס פרטי וזכותו לעשות בו כרצונו, לרבות השכרתו. את הצד של המדינה אני לא מצליחה להבין - אם אין לי הורים שיחתמו ערבות, אני לא ראויה לקורת גג? איפה המדינה במצבים האלה?
4 צפייה בגלריה
"מצפת ועד אילת, אין עיר שלא חיפשתי בה קורת גג. רק בגלל שאין לי ערבים לא מוכנים להשכיר לי דירה". רעות אופק
המדינה יכולה לפתור את העניין הזה בקלות. היא רק צריכה להזיז תקציבים למקום הנכון והראוי. החל מטיפול בדיור ציבורי, הקצאת דירות בתנאים מותאמים לנפגעי/ות אלמ"ב או הגעה להסדר עם הבנקים שייתנו ערבות בנקאית במצבים כאלה והמדינה תגבה אותם. בניהול נכון אפשר היה להציע תגמול לבעלי נכסים שישכירו דירות בתנאים מקלים לקורבנות אלמ"ב, מתן ערבות מטעם המדינה לנפגעי/ות אלמ"ב להשכרת דירה וזה רק מה שעולה לי עכשיו בחשיבה זריזה ולא מעמיקה. לגופים הממשלתיים, אנשי מקצוע ומקבלי ההחלטות אמורים להיות פתרונות מקצועיים. הם רק צריכים להפסיק להתעלם מאיתנו, אנחנו לא שקופים. בסוף החודש ייערכו הבחירות המוניצפליות. אין בכל הארץ מועמד/ת אחד/ת שהבטיחו לדאוג לקורבנות אלמ"ב.
מעל חמש שנים אני ממתינה לקבלת טיפול שיקומי שמגיע לי מטעם המדינה. ואין תקווה באופק. על קורת גג אני צריכה להילחם לבד בגלל נתונים שלא תלויים בי, בגלל שאבא שלי רוצח ולא בשליטתי היה לאילו הורים להיוולד.
בעוד יומיים תחזרו מחופשת החג לשגרה, למשרד, לעבודה. בעוד יומיים אני אחזור לרחוב. איאלץ לחזור לרחוב כי במדינת ישראל אם את שורדת אלמ"ב שאין לה ערבים, אם הבנק אומר שלא מאשרים ערבות בנקאית לנפגעי/ות אלמ"ב, אם את נכה, חסרת עורף משפחתי, או חיה לבד בלי הורים שיחתמו ערבות, אין לך סיכוי לקבל קורת גג. או חיבוק.
