יום שלישי, 17 באוקטובר, היה יום חם במיוחד. מזג האוויר הלוהט הוסיף לתחושת הכבדות והמועקה שהתלוותה לאווירה הקשה ששררה במדינה, ובמיוחד בבית העלמין בגן יבנה שם נקברו באותו יום, זה לצד זה, חמשת בני משפחת קוץ שנרצחו במיטתם בכפר עזה - ההורים לבנת ואביב, וילדיהם רותם (19), יונתן (16) ויפתח (14).
בין האלפים שהגיעו להלוויה כדי ללוות את בני המשפחה בדרכם האחרונה, הייתה גם יהודית הרפז, שמאז הספיקה ללוות בהתנדבות לא פחות מ-100 הלוויות של הרוגי הטבח והמלחמה. "זו הייתה אחת מההלוויות הראשונות שליוויתי מפרוץ המלחמה", היא מספרת.
"לראות חמישה קברים טריים היה בשבילי שוק, זה היה פשוט בלתי נתפס. נחילי אדם, מכל הקשת החברתית בארץ, נהרו להלוויה בחום כבד וכל בקבוקי המים שחילקנו, וגם אלו שהצבא חילק - נגמרו כלא היו".
7 צפייה בגלריה
הלוויה של משפחת קוץ. "לראות חמישה קברים טריים היה בשבילי שוק"
(צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)
הרפז (65), סבתא ל-15 נכדים, היא אחת מבין עשרות המתנדבים במיזם "מלווים בהלוויות" שמפעיל ארגון "נאוה" - התומך ומלווה משפחות שכולות - הפוקדים את בתי העלמין ברחבי הארץ, כדי לתמוך במלווים המגיעים לחלוק כבוד אחרון לנופלים ולנרצחים בפעולות הטרור.
המתנדבים, שמגיעים להלוויות בימי גשם סוערים כמו גם בימי חמסין לוהטים, מעמידים דוכן בבתי העלמין שעליו מונחים בקבוקי שתייה, ממחטות נייר, תפילות מודפסות, כיפה ומדבקות יזכור, ולצד אלו גם מעניקים כתף תומכת ואוזן קשבת - או בקיצור, מספקים את כל מה שנדרש כדי להקל על המשתתפים האבלים.
7 צפייה בגלריה
"הכוונה שלנו היא רק לתמוך ולסייע. אנחנו באים ממקום טוב". דוכן מטעם המיזם בהלוויה לחלל צה"ל
(צילום: באדיבות העמותה)
"שואלים אותי הרבה 'לא קשה לך להשתתף בכל כך הרבה הלוויות, ולהיות קרובה כל כך למוות?'", משתפת הרפז. "מוות זה אף פעם לא דבר קל, בטח לא כשמדובר במוות טראגי של אנשים צעירים, ונכון שיש בכל הלוויה הרבה צער וכאב לצד הספדים קורעי לב, ויחד עם זאת הכרת התודה וההערכה שאני זוכה להן מצד אלו שאני מסייעת להם במהלך ההלוויות, וההבנה שהצלחתי להקל עליהם ולו במעט - ממלאות לי את המצברים, ומעניקות לי כוח להמשיך לעשות את זה ולהגיע להלוויה הבאה.
"כמובן שאני מבינה גם את מי שאומרים שהם לא מסוגלים היו להגיע לכל כך הרבה הלוויות כי הנפש שלהם לא הייתה עומדת בזה. לכל אחד יש את הדרך שנכונה לו לתרום לאחרים, וזה נפלא".
"פה לא מכניסים פוליטיקה"
מאז מתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר, מדינת ישראל הפכה לאי של שכול. כמעט אין אזרח במדינה שלא היה בהלוויה או בשבעה, אחת לפחות, של קורבנות הטבח או המלחמה - או גם וגם.
"כל 'הותר לפרסום' ישר עושה לי צביטה בלב, ואני מיד דואגת לקבל פרטים על מיקום וזמן הלוויה. לפעמים יוצא שיש שתים או שלוש לוויות ביום", היא אומרת. "יצא לי להיות בלוויות בכל הארץ -. מכרמיאל בצפון ועד קיבוץ גבולות בדרום. כבר כמה חודשים שהרכב שלי משמש מחסן לציוד לליווי לוויות, ואני דואגת שתמיד יהיה בו כל מה שדרוש למקרה הצורך".
איך את מציגה את עצמך כשאת מגיעה להלוויה?
"לצד הדוכן שלנו יש שלט גדול שעליו כתוב שאנחנו מארגון 'נאוה' שמסייע לנפגעי איבה ומשפחות השכול. מי ששואל, אני מרחיבה ומספרת על הארגון ועל חוי ארנפלד שהקימה את המיזם של מלווי ההלוויות. אבל האמת היא שאין באמת צורך להכביר במילים והנוכחות שלנו בלוויות, לצד הסיוע שאנחנו מעניקים, עושים את שלהם. הרבה מחיצות נופלות בינינו, המתנדבים, לבין משתתפי הלוויות שנעזרים בנו - והרבה פעמים נוצר קשר עמוק בינינו, ואנחנו הופכים למשפחה אחת גדולה".
יש כאלו שסייעת להם בהלוויות ואת שומרת איתם על קשר?
"יש משפחות שהייתי בהלוויות של יקיריהן, ואחר כך יצא לי להגיע גם לשבעה. לרוב אלו משפחות שהנוכחות של קהל המנחמים בהלוויה הייתה דלילה יותר, ומכיוון שכך דאגנו להגיע לנחם אותם גם בביתם".
ספרי קצת איך מתנהל כל התהליך של הקמת הדוכן?
"קודם כל חשוב לי לומר שבכל פעם כשאני מגיעה לבית העלמין - מתרחש נס, או כך לפחות אני אוהבת לתאר את העזרה שאני מקבלת מצד חיילים ואזרחים טובים שמסייעים לי בהקמת הדוכן, סוחבים את בקבוקי המים ועוזרים לי עם שאר הציוד.
"לפני שההלוויה מתחילה, אני בודקת עם קצין הנפגעים שאחראי על הטקס מהו המיקום היעיל ביותר להקמת הדוכן, ותוך כמה דקות - בעזרתם של אנשים טובים שנמצאים באזור, כאמור - הדוכן עומד מוכן. ואז אני מציעה לכל מי שעובר ליד מים, טישו ואוזן קשבת. יש כאלו שמבקשים לספר על האדם שמת או לשתף בזיכרון מיוחד שיש להם ממנו, ואני תמיד שמחה להקשיב לכולם. לא פעם קורה שאחרי שהם משתפים אותנו במה שעל ליבם, הם מחבקים ושואלים בחצי חיוך: 'איך חשבתי על כל הפרטים הכי חשובים?'".
למרות הכרת התודה וההערכה שמתנדבי המיזם זוכים להן, הרפז מספרת שהיו גם מקרים בהם היא נתקלה בתגובות פחות נעימות מצד באי ההלוויות, אבל לדבריה - גם המקרים האלו הסתיימו, בסופו של דבר, באופן נעים ומכבד.
"באחת מההלוויות ניגש לדוכן שהקמתי גבר שהציג את עצמו כמי שמשתייך לאגף משפחות ההנצחה של משרד הביטחון, וביקש שאפנה את הדוכן כי, לדבריו, 'פה לא מכניסים פוליטיקה'. ביקשתי ממנו שיסביר לי מה פוליטי פה, ואחרי דין ודברים בינינו הוא חזר בו", היא מתארת.
"בסופו של דבר המטרה שלנו היא רק לעשות טוב, לא להחזיר אף אחד בתשובה ולא לגרום לאנשים לעשות משהו שהם לא רוצים. רק לתמוך, להקשיב, לספק מים וטישו. וכן, מי שרוצה יכול לקבל מאיתנו גם כיפה ופרק תהילים כדי להתפלל".
יהודית הרפז: "מוות זה אף פעם לא דבר קל, בטח לא כשמדובר במוות טראגי של אנשים צעירים, ויחד עם זאת הכרת התודה וההערכה שאני זוכה להן - מעניקות לי כוח להמשיך להגיע גם להלוויה הבאה"
איך הסביבה הקרובה לך מגיבה לבחירה להתנדב כמלווה בהלוויות?
"המשפחה שלי בעיקר דואגת שלא תהיה לי מעמסה רגשית גדולה מדי, ויחד עם זה הם תומכים ומעריכים את מה שאני עושה, וגם מתעניינים ורוצים לשמוע על ההלוויה ועל מה שהרגשתי כשהייתי שם".
לשאלה עד מתי היא מתכוונת להמשיך להתנדב במיזם ולפקוד כמה הלוויות ביום, עונה הרפז במהירות ובלי להתבלבל: "ארגון 'נאוה' מפעיל מיזם נוסף שנקרא 'אבנים עם לב אדם' - מיזם שהתחיל בימי הקורונה, במסגרתו חברות, ארגונים, בתי ספר, מכינות ועוד מעטרים חלוקי נחל, ובערב יום הזיכרון מתנדבים מכל הארץ מניחים אותם על קברי החללים וההרוגים בבתי העלמין.
"השנה, התנדבתי לרכז את הבאת האבנים גם ממשפחות שכולות המתגוררות בחו"ל, על מנת לעטוף ולחבק גם אותן. במקביל, אמשיך להתנדב במיזם ההלוויות ואני מקווה שאצליח לשלב את הכול באופן הכי טוב ומועיל שאפשר", היא מסכמת.
"ברגע שהם שומעים 'הותר לפרסום' - הם נדרכים"
ארגון "נאוה" פועל כבר 20 שנה למען המשפחות השכולות. הוא הוקם על ידי תהילה פרידמן, שחוותה בגיל 14 טראומה קשה, לאחר שניצלה מפיגוע כשמחבל מתאבד דרדר לתהום את האוטובוס שבו נסעה. בפיגוע הקשה נרצחו 16 אנשים ועשרות נפצעו.
המראות הקשים ליוו את פרידמן שנים רבות, עד שבשנת 2002, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בהיותה אם צעירה לשלושה ילדים ובעלת עסק מצליח, הזיכרונות והמראות הקשים היכו בה במלוא העוצמה, והפעם היא החליטה לעשות מעשה; פרידמן פנתה ללקוחותיה בארה"ב בניסיון לגייסם למען פצועים ומאושפזים ישראלים, שנפגעו בפעולות איבה.
לשמחתה, ההיענות הייתה גדולה, ומהכספים שנתרמו היא רכשה אביזרים ומכשור לפצועים, מימנה טיפולים נפשיים וסיוע כלכלי למשפחות שאיבדו את מקור פרנסתן בעקבות אירועי הטרור שפגעו ביקיריהן. הפעילות התגבשה והפכה לארגון "נאוה", הנקרא כך על שם סבתה של פרידמן, נאוה שאן ז"ל, ניצולת שואה ושחקנית בתיאטרון הקאמרי והבימה, שנפטרה באותה תקופה.
בימים שבשגרה, הארגון מעניק מענה רגשי ומקצועי למשפחות השכולות, ומעמיד לרשותן טיפולים פסיכולוגיים ופסיכותרפויטים, קבוצות תמיכה בפריסה ארצית, פעילות תרפויטית, מפגשי חיבור וגיבוש, שייכות והעצמה המונחים על ידי מומחים לטיפול בטראומה וקו חם לתמיכה במשפחות השכולות.
חוי ארנפלד, מייסדת מיזם "מלווים בהלוויות" ומנכ"לית שותפה בארגון, מסבירה מה הניע אותה להקים את המיזם: "מתחילת המלחמה, מדינת ישראל קוברת מאות חללים בעשרות לוויות שמתקיימות מדי יום. בכל לוויה משתתף המעגל הראשון של החלל, שלרוב עטוף על ידי בני משפחה וחברים קרובים. אולם, המעגל השני מגיע ללוויה כואב ומרוסק נפשית.
"חלק מהמשתתפים עוברים מלוויה ללוויה, ולעיתים חברי החללים מגיעים ללוויה הישר משדה הקרב כדי לבכות את לכתו של חברם. אנחנו מגיעים לחבק אותם ולהיות שם בשבילם".
לצד זה, ארנפלד, יזמית חברתית, חרדית ואם לשלושה בנים, הגדול שבהם משרת כלוחם הנדסה קרבית, מבקשת להדגיש שמתנדבי המיזם מגיעים מכל קצוות הקשת של החברה הישראלית.
"הכוח של המיזם הזה הוא בעיקר במתנדבים, כי גם כשהיה קשה לגייס משאבים ונתקלנו בקשיים טכניים ולוגיסטיים - המתנדבים הם אלה שהבינו את העצמה והכוח של הנתינה", אומרת ארנפלד. "ברגע שהם שומעים בתקשורת 'הותר לפרסום...', הם מיד נדרכים ויוצאים בלב כבד לבתי העלמין. הם עושים זאת מאז אותה שבת ארורה, בכל מזג אוויר ולפעמים גם כמה פעמים ביום, והם כל כך תומכים ואמפטיים. מרגש מאוד לראות כמה טוב יש בהם וכמה שהם מסורים לפעילות הזאת".
