יותר ויותר אזרחים ישראליים, מכל קצוות הקשת הפוליטית ומכלל המגזרים בחברה, מגיעים לאחרונה למפגשי "הרבעון הרביעי", ונחשפים לפוליטיקה אחרת שמבוססת על 'הכנסת אורחים' ושיח שבו כל אחד נדרש להבין "כיצד הוא חלק מהבעיה".
באחד ממפגשי התנועה, בזמן שחבריו ממחאת המילואימניקים "אחים לנשק" הקימו "לשכת גיוס" בלב בני-ברק, ישב לצדי יזם ההייטק בעז תמיר בקבוצת דיון רב-גונית, ושוחח עם יעל אלחרר, חרדית אקדמאית מבית שמש על שילוב חרדים באוניברסיטאות.
האזינו לפודקאסט "האמת היא" עם עופר שלח ויו"ר "הרבעון הרביעי" יואב הלר:
"אני לא חושב שצריך לאפשר צמצום של המרחב הליברלי כדי שחרדים יוכלו להשתלב בו. זה אף פעם לא ייגמר שם ובעוד כמה שנים במילא אנחנו - אלו שהקימו את המדינה ולחמו למענה - נהיה במיעוט כי הדמוגרפיה תעשה את שלה", טען תמיר.
מנגד הסבירה אלחרר: "אני ההוכחה לכך שהשילוב מצליח, ורק כיתות נפרדות אפשרו את זה. ההשתלבות צריכה להיות הדרגתית ואנחנו צריכים להיות לעיתים חכמים ולא רק צודקים".
הדיון הזה ורבים כמותו, הם דוגמא לחלק מהתארגנות רחבה של אזרחים מכל הקשת הפוליטית, שמגיעים לימי עיון או פעילות התנדבותית של התנועה האזרחית "הרבעון הרביעי". תנועה שצמחה מהשטח הבוער לפני שנה, כשבחוץ הולמים תופי הטם-טם והחברה הישראלית קרועה כפי שלא הייתה מימייה.
לפני כשנה ארבעה חברים: איש הסייבר אורי הרמן, היועצת הארגונית אלה רינגל, איש התקשורת והפרסום איתן זליגר וההיסטוריון יואב הלר מהארגון החברתי 'מעוז', שמפעיל תוכנית יוקרתית להכשרת רשת מנהיגים ומנהיגות בחברה הישראלית, הבינו שאנחנו על סיפה של "הסערה המושלמת" שעומדת לפקוד את החברה הישראלית.
"הרשתות החברתיות, שינויים דמוגרפיים ופערי מעמדות הובילו אותנו בפתחה של שנת ה-75 למשבר אי אמון חריף", מסבירה מנכ"לית התנועה רינגל שמצטטת את הרב יונתן זקס. "הרב זקס טען שכשהחברה מחולקת לרבעים, ואין רוב דומיננטי, היכולת שלנו לייצר סיפור משותף פוחתת, ואנחנו נמצאים במצב שאי אפשר להביא רעיונות גדולים כי יש אי אמון וניכור, והאזרחים כבר לא רוצים לשמוע על פוליטיקה".
עם הניתוח הקודר הזה ישבו ארבעת החברים, שכבר עשרים שנים עובדים עם מנהיגים בחברה הישראלית, והבינו שאת התובנות שהם אספו צריך להוריד לעם.
יו"ר התנועה, יואב הלר, היה עיתונאי ועורך כאשר לפני 20 שנים, החבר הכי טוב שלו בצבא שעליו פיקד במילואים, נהרג. "החלטתי לחתוך לעולם החברתי", הוא נזכר. הלר עבד בארגון ברנקו וייס, כתב דוקטורט על השואה וחזר לנהל את ארגון "מעוז". "אם הייתי עכשיו באולפני הטלויזיה הייתי מביא לשם היסטוריונים ולא משפטנים, אלו יוכלו לומר לנו שאנחנו בנקודה קריטית", הוא מסביר.
כהיסטוריון הלר הסתכל על ההיסטוריה היהודית וראה שמעולם לא חצינו את קו 75-80 שנות עצמאות (מכאן נולד השם 'הרבעון הרביעי'). "יצאנו להרפתקה הזו בדיוק בשנת ה-75 לעצמאותנו, שנה שאנחנו מתקשים לחצות".
בחזרה למפגש של התנועה - אחרי הרצאת המבוא, התחלקנו לקבוצות דיון בה כל אחד התבקש לענות על השאלות "מהי בעיית השורש שלנו? ובאיזה אופן אני מהווה חלק מהבעיה?". יאיר (שם בדוי) בן 27, סטודנט להנדסה מאזור המרכז פתח: "אני חושב שאני לא מספיק מכיר את חלקי החברה הישראלית, ואני מהדהד את המסרים של הבועה שאני חי בה".
מתנחל מבוגר מעופרה הוסיף: "אני חושב שאנשים כמוני שאחראים על מפעל ההתנחלויות המרשים, פחות מנסים להבין או לקחת אחריות על בעיות שנגרמו כתוצאה מכך".
משחק סכום אפס
לסמינר הראשון שערכו צוות התנועה, הגיעו בקושי 20 איש. "לקחנו קבוצה דעתנית שמייצגת כמעט את כל המגזרים", מספר הלר. "ונסינו להבין איך אפשר לדבר, להגיע להסכמות".
הגרעין המייסד צמח לעוד ועוד אנשים שראו כי טוב. "הסתובבנו בארץ, ביקרנו בסלונים פרטיים, שמענו רעיונות וגיבשנו תוכנית שאחד הרעיונות המרכזיים שלה הוא מעבר 'מפוליטיקה של הכנעה' ל'פוליטיקה של הכנסת אורחים".
"יש שלושה מוקדים של 'מתחי על' בחברה שלנו: המתח בין מסורת לקדמה, בין 'יהודית' ל'דמוקרטית' והמתח בין חירויות הפרט ואטונומיה קהילתית לבין השתייכות לכלל. אנחנו לא רוצים להכריע ביניהם אלא לשלב אותם אחד עם השני".
כדי להכריע בשאלות הרות גורל אלו, מציעים הלר וחבריו לשנות את התודעה שבה המערכת הפוליטית עובדת כיום: "כל אחד רוצה להשיג את המאה אחוז ניצחון שלו ורוצה לראות 'תמונת ניצחון' אבל זו פוליטיקה של הכרעה, של משחק סכום אפס".
הלר מסתובב יחד עם נציגים של התנועה בכל הארץ ומזדעזע בכל פעם מחדש: "אני מסתובב בסלונים בכל חלקי הציבור ואני נגנב מזה. אני שואל אנשי שמאל 'מה ה'אנד-גיים' שלכם עם כל ההפגנות? איך נראית מבחינתכם הכרעה, אם לא בפשרה? ואני שואל אנשי ימין 'זה שווה את כל הדבר הזה'? האם הקריעה הזאת שווה לכם רק כדי ללכת על המאה אחוז? אנחנו צריכים פוליטיקה של ענווה שבה המנצח בבחירות לא הולך על כל הקופה אלא על 70%. למה? כי אחדות ישראל היא מעל הכול".
6 צפייה בגלריה
"האם הקריעה הזאת שווה לכם רק כדי ללכת על המאה אחוז?" בסמינר הרבעון הרביעי
(צילום: איתן אלחדז ברק)
פוליטיקה של הכנסת אורחים
את המושג 'פוליטיקה של הכנסת אורחים' שמעו חברי התנועה מפיו של ד"ר דוד ביטון, יליד ירוחם שפועל לגישור בין חלקי החברה הישראלית דרך בשורת הרבני מזרח וספרד.
"המודרנה הגיעה לאירופה כסופה שטרפה הכול, לכן היו צריכים לעשות החלטות דיכוטומיות: ציונות או הסתגרות, התבוללות או יהדות. אך הסיפור של המזרח שונה. כשהצרפתים הגיעו למרוקו הרב יוסף משאש (עליו דוד ביטון חיבר ספר) מגלה כלפיהם יחס מורכב - מצד אחד הוא שולח מכתב שמהלל ומכבד אותם, ומצד שני או מזהיר את הציבור מפניהם. התפיסה היא 'גם וגם".
"בארץ יש משחק שבו כל הזמן אנחנו מזכירים אחד לשני למה 'הוא לא שייך לשולחן' – הראשון לא מספיק ציוני, השני לא מספיק יהודי והשלישי לא דמוקרטי".
איך נראית בפועל 'פוליטיקה של הכנסת אורחים'?
"קח לדוגמא את הפעיל החברתי משה שריקי. יש לו בת דודה שיצאה מהארון. כשהיא מגיעה לסבתא שלה היא מצד אחד לא תשאל אותה למה אין לה בן זוג, וזו לעולם לא תלבש לידה את חולצת הגאווה".
עוד דוגמא לקבלת האחר היא ההקבלה בין שולחן השבת המזרחי לחברה הישראלית כפי שמסביר הרב יצחק שוראקי (רב קהילה מירושלים שמקדם את המסורת המזרחית 'כמסורת של אחריות חברתית').
בשולחן השבת של שוראקי יש בן שחזר בתשובה, בת מסורתית, בן שכבר אינו דתי ובת שיצאה מהארון. סביב השולחן יש שלושה כללים ששומרים על הסדר הטוב: כבוד להורים, כבוד למוסדות וכבוד לשונות. "בארץ יש משחק שבו כל הזמן אנחנו מזכירים אחד לשני למה 'הוא לא שייך לשולחן' – הראשון לא מספיק ציוני, השני לא מספיק יהודי והשלישי לא דמוקרטי". הכלל השלישי מאתגר את הצדדים השמרני והליברלי כאחד, כאשר אף אחד לא מתריס את השונות שלו כלפי האחר (כמו בסיפור של שריקי).
חוקר הקהילות, ראם שמואלביץ' שישב לצדי בסמינר התנועה טוען: "רעיונות טובים יש בשפע ואני אפילו לא בטוח שפוליטיקה ללא הכרעה וכוחניות זה לא אוקסימורון. אבל היכולת לאסוף תחת דגל אחד כל-כך הרבה אנשים מגוונים, בני השקפות ומפלגות שונות, היא לא פחות ממרשימה ומצביעה על תנועה אזרחית שטרם נראתה כאן".
הלר מסביר לקהל "יש לנו כרגע מערכת פוליטית שלא מצליחה לעצור ואם היה לי כדור בדולח שיכול להראות לנו את המצב בעוד כמה שבועות אני בטוח שהייתם אומרים 'בואו נעצור את הרכבת הזו שדוהרת לנו מול העיניים'. לכן אני אומר - אנחנו צריכים לאמץ לנו עקרון של הכרעות על בסיס של הסכמות רחבות. של פשרה, ולא משנה איזו, אבל בשביל זה אנחנו צריכים גם לוותר. הייתי בסלון בעופרה וכולם דיברו איתי יפה על 'אחדות ישראל' ו'אהבת ישראל' ואמרתי להם 'הכל סבבה' אבל מה אתם מוכנים להקריב בשביל זה? וכך גם בסלון תל-אביבי בו כולם שוחחו איתי על הומניזם ופלורליזם, ואמרתי מצוין אבל מה אתם מוכנים להקריב בשביל לחיות ביחד?"
התנועה צומחת בקצב מרשים. עד כה הגיעו לסמינרים ולמפגשים המצומצמים של התנועה יותר מ-15,000 איש, ביותר מ-255 סלונים פרטיים, 13 סמינרים וכמעט אלף פעילים שהתגייסו לתנועה. "כולם אומרים לי 'אבל אנחנו לא מייצגים' אז אני אומר להם: 'אני אקח את כל אלו שאומרים לי 'אני לי מייצג' ונגיע ל-70 אחוז מהחברה. זהו הבייס הישראלי הגדול שנשטף על ידי המסרים הנחרצים של הקיצונים מכל צד".
לשאלה האם אינו חושב שמדובר ברעיונות נאיביים, השיב הלר: "מי שמאמין 'בפוליטיקה של הכנעה' הוא נאיבי, כי אתם הולכים אחד על הראש של השני, ואתם הולכים להקריס את המדינה. אנחנו נאיבים ואתם מופרעים. 'פוליטיקה של הכנסת אורחים' זה רעיון פרגמטי, מעשי".
כל מילה הופכת לנשק
בשולחן דיונים אחר פגשתי את עדינה סמסונוביץ מירושלים. סמסונוביץ גדלה בבית חרדי ליטאי והפכה למסורתית שומרת שבת, שעובדת כמדריכת טיולים. מהמקום שלה היא רואה את הכאב של כל הצדדים: "השמאל זועק וכואב ש'הולכת לו המדינה' אך אני שואלת איפה הייתם שציבורים אחרים שהם לא אתם כאבו כך: המזרחים, המתנחלים, החרדים?" סמסונוביץ חיה לדבריה 'בין העולמות' "כמי שגדלה כחרדית תמיד הרגשתי שהסתכלו עליי בעין חשודה ומאיימת, ואילו היום נדמה לי שהשמאל מרגיש כך".
הלר מסכם: "הכלי העיקרי לשיח הוא השפה אבל הפכנו אותה כלי נשק, וכל מילה הופכת לנשק. כדי לעבור לשיח של אמון ושיח ערכי, אנחנו צריכים לעבור לשיח שמייחס כוונות טובות לזה שמולי. כך נצא מהמצב ההישרדותי ונתחיל לבנות פה אמנה משותפת עם כל חלקי החברה, כולל הערבים (המהווים כרגע לפחות 5% ממשתתפי המפגשים. אא"ב) וברית כוללת".
לתנועה יש תוכנית מקיפה בכל הקשור לחזון המדינה כולל יצירת חוקה ועוגנים משותפים. "אנחנו לא מצפים שכולם יקבלו את זה כי אנחנו מאמינים שהשתייכות בנויה על רצף. בחודשים הקרובים אנחנו נבשל יחד את 'הברית הישראלית' בסמינרים רעיוניים. ושם נקבע את כללי המשחק".
אידיליה ישראלית
באחד מימי שישי האחרונים הצטרפתי למתנדבי התנועה שנסעו לבקר אצל משפחה בהתנחלות סוסיא וגם בחוות בודדים בנגב. בשעות הבוקר התאספנו במעבה יער להב, סמוך לישוב הבדואי הבלתי מוכר של משפחת אלעביד.
התפזרנו והתחלנו לאסוף את שאריות האשפה שזרקו המטיילים. בין פיסות מתקלפות של במבה ותפוצ'יפס הבחנו בצמח האירוס המקומי ולרגע הייתה שם אידיליה ישראלית: משפחה חרדית מאשקלון, מתנחלת מחברון, משפחה מרמת השרון ובחור בוגר מכינה קדם צבאית, אליהם הצטרפו הילדים מהישוב הבדואי ששוכן במקום כבר למעלה מיובל שנים. כולם ביחד אוספים פיסה ועוד פיסה של זבל שהשאירו אלו שהיו פה קודם ומייצרים יחד שטח נקי וטבעי.
