"עם תחילת תקופת הסגרים והבידוד העצמי היו שהתלוצצו, אולי קיוו, כי תפחת האלימות; לא ישדדו בתים כי המשפחה בפנים, תהיה ירידה במספר מקרי תקיפה, אונס, רצח - הרי כולם יושבים בבית", כך נכתב בטקסט התערוכה הקבוצתית החדשה: "אבן, נייר, מספריים ומשחקים לא ילדותיים אחרים", העוסקת באלימות נגד נשים ובתוך התא המשפחתי.
"לצערנו כעס, תוקפנות וטינה לא נכחדו, אלא שרדו בתוך הבתים. דיווחים על אלימות גוברת במשפחה, בין בני ובנות-זוג, בין הוריהם וילדיהם, הציפו את החדשות מסביב לעולם. במקביל, הצטמצמה יכולת הקורבנות לדווח, כשהם כלואים בין ארבע קירות. אין לצאת, אין לברוח, אין אפשרות לזעוק, והם תחת שליטת התוקף", נאמר שם, בטקסט של קולקטיב האומניות Duck & Dodo Art Group, המופיע בגלריה מינוס אחת באברהם הוסטל בתל-אביב.
התערוכה מבקשת להציף סוגיות כואבות הנוגעות לאלימות בקרב התא המשפחתי, ושואלת איך? מתי הופכים הורים לפוגעים, קרוב משפחה אהוב לתוקף, נסיך החלומות למפלצת? האם מחמאה יכולה להפוך לכלי השולל ממך חופש? ואיך אנחנו, כפרטים וכחברה, מאפשרים לכל זה לקרות? כיצד אנו חיים תחת מחלה חברתית כרונית, ולא עומלים על למצוא לה חיסון?
קסניה נזרוב אוצרת התערוכה, משתפת: "הרעיון לתערוכה עלה לפני שנה, לאחר סבב הסגרים הראשון. פתאום קיבלנו ידיעה על עוד רצח ועוד אחד. האלימות עלתה בעשרות אחוזים במהלך הקורונה, ולא מדובר רק באלימות פיזית. לאלימות יש גם צדדים שפוגעים עמוק יותר - אלימות רגשית, מניפולטיבית, שמשתמשת במילים, במשחקים בתלות כלכלית, באושר של האנשים הכי קרובים".
"חלק מהעבודות עוסק באימהות בתקופת הסגר - בדילמה שבין אהבה לילד והקושי בהתמודדות. במיוחד כשמדובר בילדים על הספקטרום. איך לא להפוך את הדאגה והעייפות לפגיעה. איך לשמור ולהגן, ולא להזיק. איך לא להפוך למפלצת בעצמך".
"שנה עברה והמצב רק מחמיר. נראה שלמגפת האלימות אין חיסון, אין תרופה. הכתבות באות והולכות, ואנו ממשיכים בחיינו. היה חשוב עבורנו, קבוצת אומניות של Duck&Dodo לחזור ולדבר על הנושא החשוב, הטעון וכל כך כואב הזה.
"כותרת התערוכה מתייחס לתמימות בחפצי היום-יום כמו 'אבן, נייר ומספריים' שברגע אחד יכולים להפוך לכלי תקיפה, לפצוע ואף להרוג. בתוך משחק הילדים כבר טמונה האלימות: אבן מכה מספריים, מספריים חותכים נייר ונייר מכסה את האבן. הנייר מסמל אלימות מילולית, השפלה, שליטה במסר כמו חזקת ילדים, בעלות על דברים, סירוב לגט. אלימות לא תמיד משאירה פצעים, אבל תמיד מדובר במשחק של חתול ועכבר, במניפולציה והפגנת כוח", מרחיבה נזרוב.
"התערוכה מציעה נקודת מבט על הנושא של 28 אמניות ואמנים שכל אחד לקח את הנושא לכיוון אחר, אישי. חלק מהפרשנות שהאמנים נתנו היא ביקורת אלגורית, חלק התייחסו לרמה רגשית יותר, מטפורית. התערוכה עוסקת בשאלות לא צפויות שלא מתעסקות דווקא באילוסטרציה המילולית והישירה של אלימות, אלא בחיפוש פנימי וסיפורים מופשטים יותר, לא בהכרח זועמים, אלא יותר מהרהרים וצוללים פנימה למקומות שהם לא שחור ולבן".
"חלק גדול של תערוכה עוסק בבדידות. בדידות היא התוצאה הישירה של פגיעה", מוסיפה נזרוב. "הקורבן של האלימות נשאר עם הפחדים, עם הכאב, עם הסוד, עם הבושה, וזה עוד יותר קיצוני בתקופות של סגר כשמגפה משתוללת בעולם. אין לאן לברוח, אין עם מי לדבר. הנפגע נשאר סגור, תלוי באלו שהיו אמורים להיות המגינים, האוהבים ובעצם הפכו לתוקפים. לבד בסביבה רעילה. האלימות היא לא בהכרח פיזית. לא תמיד היא אפילו מגולמת במילים קשות. זה יכול להיות הכי תמים והכי יום-יומי: בחורה טרנסית שסגורה בבית הוריה, הם לא מרביצים, הם לא מעליבים, הם רק לא מקבלים, והיא לבדה סגורה בסביבה שלא טובה לה".
"חלק מהעבודות מדבר על הבית, שלפתע הופך למקום לא טוב, ממקום של שמחה ושלום הופך למקום של צער וייאוש. חלק עוסק באימהות בתקופת הסגר - בדילמה שבין אהבה לילד והקושי בהתמודדות. במיוחד כשמדובר בילדים על הספקטרום. איך לא להפוך את הדאגה והעייפות לפגיעה. איך לשמור ולהגן, ולא להזיק. איך לא להפוך למפלצת בעצמך", היא מסכמת.
"רק בשנת 2018, 24 נשים ונערות נרצחו באכזריות. ומאות נפגעו מאנשים שהיו אמורים להגן עליהן. אבל אלימות - זה לא רק מכות. זה גם מילה גסה. זה גם מבט משפיל. זה אונס שקורה בחדרי חדרים לילה לילה. זה פוצע. זה מדמם וכואב. זה יכול להרוג ואסור שזה ימשיך".
"ואז מתחילים החיים"
אווה לוין, אומנית המשתפת בתערוכה, מספרת על תהליך היצירה שלה: "הפרויקט הצילומי שלי 'כל ילדה חולמת על שמלה לבנה' נולד כשיתוף פעולה עם האומנית יוליה גולנד ומבוסס על קולקציה תכשיטים קונספטואלית שלה. הוא מעלה נושא חשוב ולצערי מאוד רלוונטי של אלימות במשפחה".
"שמלה לבנה, מלא פרחים, אורחים לבושים חגיגי, ריקוד צמוד ושיר שלהם ברקע וזר חלומות על ראשה. ילדה מדמיינת את יום חתונתה כיום המאושר בחייה. ואז מתחילים החיים", מוסיפה לווין.
5 צפייה בגלריה
יצירה של אווה הלנה לווין, מתוך התערוכה "אבן, נייר, מספריים ומשחקים לא ילדותיים אחרים".
"רק בשנת 2018, 24 נשים ונערות נרצחו באכזריות. ומאות נפגעו מאנשים שהיו אמורים להגן עליהן. אבל אלימות - זה לא רק מכות. זה גם מילה גסה. זה גם מבט משפיל. זה אונס שקורה בחדרי חדרים לילה לילה. זה פוצע. זה מדמם וכואב. זה יכול להרוג ואסור שזה ימשיך".
"ילדים לא צריכים להיות חלק מהמשחק הזה"
איגור זייגר, שייצר את תמונת שני הצעירים בעירום, מספר על מושא הצילום שלו: "קארם דדו נולד בעכו וניהל חיים רגילים של נער ערבי עד גיל 14. הוא אמר לי שלעולם לא יוכל לשכוח את יום החתונה של בן משפחה, בו אמו סיפרה לו כי הוא עומד להתחתן. זה נאמר לו כאנקדוטה משמחת, אבל התגובה שלו שינתה את כל חייו. קארם סיפר למשפחתו שהוא נמשך לבנים. ההתעללות והאלימות כלפיו החלו באותו הרגע, ונמשכו עד שנמלט מהמשפחה ביום בו מלאו לו שש עשרה. שנאתי את עצמי כל יום', אמר לי במהלך השנתיים האלה. המחשבה 'אני רוצה למות' עברה כל יום בראשו", משתף זייגר.
"הוא ברח לתל אביב, חי ברחובות ועמד במאבקים שרוב בני גילו לא יכולים אפילו לדמיין. קארם הרגיש שהחיים הולכים להיגמר. אבל הילד החלש לכאורה הפך לצעיר חזק. הוא מצא מקלט ב'בית דרור' - מקלט להומואים צעירים, שגורשו על ידי משפחותיהם, החל לעבוד ואפילו השתתף בתוכנית בישול ישראלית מפורסמת בטלוויזיה. הוא עזב את 'בית דרור', אך המשיך להתנדב שם ולבשל לעשרות בנים לחגים. תערוכת הצילומים על אודותיו הוצגה בגלריה במרכז הלהט"בים בתל אביב ובסרט התיעודי על חייו במהלך פסטיבל הקולנוע הלהט"בי בתל אביב. הוא גם ניסה להתגייס לצבא הישראלי, אך נדחה. כל זאת עוד לפני שמלאו לו 25", נרגש זייגר.
"במקביל המשפחה שלו מעכו המשיכה להגיע אליו, אפילו לתל אביב, והטרידה אותו. למרות כל הצלחתו, בעיניהם הוא היה הומו ולכן מנודה. עבור ישראלים יהודים הוא היה בחור ערבי, ותמיד היה קיים אצלו מתח של 'לא להתערבב לגמרי'. לאחר שאביו תקף אותו בפומבי במהלך תוכנית הטלוויזיה, קארם החליט לברוח. הוא עזב לאמסטרדם לפני שנה במטרה לעולם לא לחזור. הוא גר שם עכשיו עם החבר שלו, עובד ומופיע. שניהם מופיעים יחד ביצירה שלי. קארם קיבל את החופש שלו, אבל אנחנו איבדנו בן אדם נפלא, שיכול להפוך את המקום בו אנו חיים למקום קצת יותר טוב".
ווליה רוזן בחרה במשחק המטקות כדימוי למשפחה במשבר. "עבודתי עוסקת בעוול שחווים ילדים במאבקי גירושין. הורים שאמורים להגן על ילדיהם הופכים את ילדיהם באופן לא לגמרי מודע, לאמצעי במאבק עם בני הזוג. הם אינם מסוגלים לערוך הבחנה בין הצרכים של ילדיהם לקשר חיובי, קבוע, תכוף עם ההורה האחר שמהם נפרדו, לבין הצרכים שלהם", היא מסבירה. "לא פעם הם יטענו, כי בן/ת הזוג שעזב, למעשה פגע בילדיהם בעצם מעשה העזיבה, ולכן עליו לשלם מחיר, דרך קשריו עם הילדים. רציתי להמחיש שילדים לא צריכים להיות חלק מהמשחק הזה".
- התערוכה ""אבן, נייר, מספריים ומשחקים לא ילדותיים אחרים" מוצגת בגלריה מינוס אחת, באברהם הוסטל תל אביב לבונטין 21. שעות ביקור: מדי יום בין 10:00-20:00, ללא עלות. נעילת התערוכה: יום שבת 28/08 בשעה 20:00.
