הדר קס (23) התייתמה מאביה באפריל של שנת 2014 כשהיא בת 14. אביה, איש העסקים אמיר קס ז"ל, נהרג בתאונת דרכים כשרכב על אופניו והוא בן 52. שנתיים אחרי היא הקימה את עמותת "חמניות". "אני ממש זוכרת את הרגע שבו שאלתי את אמא מה עושים עכשיו ואיך מתמודדים עם מה שנפל עלינו? זה היה שוק טוטלי בשבילי. אני עדיין זוכרת את תחושת החוסר שייכות, הבדידות, ההרגשה שאף אחד לא מבין אותי. ניסיתי למצוא מסגרת שבה יבינו אותי. שעות ישבתי מול גוגל בחיפושים אחרי 'עזרה לילדים יתומים' ולא מצאתי".
צפו בסרטון שמציג את פעילות עמותת "חמניות"
חמניות
"הרגשתי שאני זקוקה לילדים ולבני נוער בגילי שחווים את מה שאני חווה, שמבינים אותי. זה משהו הרבה מעבר לטיפול, זה הרצון שלא להרגיש שרק אני יתומה, לא רציתי להיות עם התחושה הזו לבד" מודה קס. "מתוך המקום של הבדידות, למרות שאמא מאוד ניסתה לעזור, ועברתי טיפול פסיכולוגי במשך כמה חודשים, ומהתחושה שלא היה אף אחד שיעזור לי, קם הצורך להקים את חמניות שהיא העמותה היחידה בישראל שנותנת מענה ל – 35 אלף ילדים ובני נוער, יתומים מהשכול האזרחי. סייענו עד היום למאות מהם. מבאר שבע ועד לקריית מוצקין בעשרות מרכזים של 'חמניות' הוקמו. לילדים שלנו יש את האומץ להתמודד, אנחנו צריכים לתת להם את הכלים ולפתוח מרכזים נוספים בכל הארץ לצד העלאת המודעות לנושא ולשינוי מדיניות", היא מסבירה.
בישראל חיים כיום כ-35,000 יתומים - ילדים שאיבדו אחד או שני הוריהם עד גיל 18. מתוכם 500 יתומי צה"ל ו-34,500 יתומים אזרחיים. "לכל יתום יתמות אחרת, אלו תלויים בנסיבת וגיל האובדן, בתפקוד ההורה והמשפחה ובמשאבים הכלכליים. לדאבוננו, אף לא משרד ממשלתי אחד אחראי על היתומים ומקצה משאבים לטיפול בהם, אין אף לא נוהל אחד", אומרת קס, "40% מהילדים היתומים הם ילדים עניים הנתמכים על ידי קצבת שארים, הקצבה הנמוכה בישראל. הזנחת המדינה והקושי האובייקטיבי של התייתמות בילדות יוצרים השלכות סיכוניות הרסניות. אך זו אינה גזרת גורל, כשניתנים לילדים הכלים להתמודד עם השבר, מתהפך סיפור היתמות מסיכון להזדמנות. 'חמניות' היא בעצם העמותה היחידה בישראל שנותנת מענה לצעירים הללו באמצעות הענקת תמיכה ישירה להם".
קס מדגישה: "אנחנו כאן כדי להפוך את השבר להזדמנות, לאפשר ליתומים לבחור בצומת - בהזדמנות ולא בשבר. לכן אנו מפתחים ומפעילים את התוכניות היחידות בארץ ובעולם, ליתומים בגיל הרך וליתומים בגילאי בית הספר, אלו תוכניות שתומכות ביתומים ובהוריהם הנותרים או האפורטופוסים ומעניקות להם כלים לצמיחה והצלחה. התוכניות משלבות חונכות אישית במסגרת קבוצתית, קבוצות תמיכה להורים או אפורטופסים הנותרים וקבוצות ייחודיות לנערים יתומים. כלל הקבוצות מופעלות על ידי עובדים סוציאליים ויתומים מתנדבים. כל העשייה שלנו היא במימון תורמים פרטיים ויחד עם עשרות רשויות מקומיות ומשרד החינוך".
זה זורק אותך לחיים האמיתיים
יותם ניר (17) גר בסביון ותלמיד כיתה י"א בתיכון מיתר שבגני תקווה, איבד את אימו לפני כשנה וחצי לאחר שלקתה בליבה בגיל 52 . "אמא הייתה מורה בחטיבה ליד התיכון שבו אני לומד. בסוף יום הלימודים אמא עברה דרכי ועצרנו לקנות שווארמה לאחי הקטן ולי. אחרי שסיימנו לאכול, הלכתי להוציא את הכלבה שלי וכשחזרתי הבייתה, אחי רץ לקראתי וצעק 'אמא לא נושמת, אמא לא נושמת'. מיד הלכתי לבדוק מה איתה, במקביל התקשרתי למד"א, והטלפון הבא היה לאבא. אמא יצאה מהבית לבית החולים ולא חזרה אלינו יותר. היא אושפזה במחלקת לב ואחרי כמה ימים של חוסר ודאות - היא נפטרה".
כנער לפני גיוס הוא משתף: "אמא זה חוסר שמלווה אותי כל הזמן. המחשבה שאת מסיימת תיכון בלי אמא שרואה את תעודת הבגרות שלך, שרואה איך את ממשיכה את החיים, לא להיות לצידך בחלק החשוב בחייך – הגיוס לצבא. ילדים בני גילי רגילים לחזור מבית ספר הביתה כשיש אוכל בבית, יש מי שמחכה להם, שיש מי שעוזר להם בשיעורי בית, שיש מי שמעיר אותם בבוקר. את יודעת, דברים יומיומיים שגם לי היו עד לפני שנה וחצי. שלקחתי אותם כמובן מאליו. אמא היתה החברה הכי טובה שלי, זו שהייתה באה אלי בבוקר למיטה עם כוס שוקו או כוס מים. היום, כל האוירה בבית שונה בלעדיה. כלום לא אותו הדבר".
"בשבילי, אישית, המקום מרגיש ריק. משהו חסר בו. אני מאוד לא אוהב את הבית שלי מאז שזה קרה. חסרות לי השיחות הקטנות עם אימא, האפשרות לחלוק איתה את האהבה המשותפת שלנו לחיות. יש לנו כלבה ושלושה חתולים ומאז שאמא איננה זו משימה שנפלה עליי. את יודעת, אפילו הכלבה שלי בדיכאון מאז שאמא נפטרה. אמא הייתה מוציאה אותה לטיולים ארוכים וטובים ועכשיו לאף אחד אין את הזמן והכוח לזה. גם היא מרגישה את החוסר", הוא מוסיף.
איך ממשיכים?
"בהתחלה זה הרגיש בלתי אפשרי, אבל בדיעבד, זה לימד אותי להיות בנאדם בוגר. אין ברירה, את חייבת ללמוד איך לתפעל דברים, איך לבשל ואיך להתנהל בתוך הלבד הזה. אנשים שלא מסוגלים להתבגר – לא יצליחו. הרבה דברים השתנו בי מאז. אחרי משהו כזה שתוקף אותך, אתה מבין שכל הדרמות הקטנות שהיו לך בחיים שלפני הם בולשיט וזה מבגר אותך בבת אחת וזורק אותך לחיים האמיתיים".
כנער, התביישת ביתמות?
"בכלל לא. זה לא שאני גאה להיות יתום, להיות יתום זה חרא. זה לא משהו שאני מתחבר איתו. אפילו את המילה עצמה אני שונא. למרות שטכנית זה נכון, אני לא מרגיש יתום כי אמא תמיד איתי, ואבא תמיד-תמיד איתי".
הוא מוסיף: "היו הרבה שיחות עם אמא, גם על המוות, אבל מעולם לא חשבנו שזה מה שיקרה. אבל זה קרה ואנחנו חיים עם זה. אני עדיין כועס עליה, 'מה את דופקת אותנו בלי אמא?', זה מאוד מאוד עיצבן ומאוד דאגתי, לא לעצמי, אלא בעיקר לאחי הקטן שאיבד את אמא בגיל 12. עבורו, כאוטיסט שזקוק לאמא, החוויה היא נוראית. אני יכול להסתדר. מהשניה שזה קרה הבנתי שאני צריך להעלות הילוך בחיים. הקמתי לעצמי חיים אחרים כדי שיהיה לי משהו לעשות ולו כדי לא לשבת בבית ולהרגיש חרא. אחי שונה. הוא כל היום בבית ומשחק משחקי מחשב ועצוב לי עליו מאוד. חלק זה עליו אבל חלק מהעצבות זה מאמא".
לעמותת "חמניות" הגיע ניר באמצעות אביו שביקש אחרי מות אשתו להקל על שני ילדיו הקטנים (הגדולה מבין השלושה כיום בת 20). "אבא שמע על העמותה שעוזרת לילדים להתמודד עם אובדן של הורה ושאל אותנו מה אנחנו חושבים על זה. בהתחלה, לא התלהבתי אבל בשביל אבא הגעתי למפגש ניסיון, וישר הבנתי שאני עושה את זה לא בשבילי, אלא בשביל הילדים הצעירים שחווים את אותו האובדן כמוני. הדבר הראשון שהרגשתי היה, שזה מקום שכאומרים לך 'אני מבין אותך' הם באמת מבינים. נדהמתי לשמוע את הסיפורים של הילדים האחרים ולגלות שאני לא לבד. היום, אחרי שפגשתי ילדים שלא רצו לקום בבוקר מהמיטה כי לא היה להם למה, ופה הם קיבלו משמעות, וכיום הם לא מוותרים על אף מפגש שבועי, אני יכול לומר ש'חמניות' מצילים חיים".
"כולנו נמצאים באותה הסירה"
החיילת נועה שרמן (18.5) מחולון, מבינה בדיוק על מה ניר מדבר. אימה נפטרה מסרטן כשהייתה בת 14. "אימא הייתה החברה הכי טובה שלי והמוות שלה תפס אותי ממש לא מוכנה ושינה את כל חיי ב-180 מעלות", היא מספרת. "הוריי התגרשו כשהייתי בת שנה אז מה שהכי יצא לי לחוות היה אמא חד-הורית שעשתה הכל כדי שאני ואחיי הגדולים נהיה מאושרים, על אף הקשיים והסרטן שתקף אותה כשהייתה בת 40. תשע שנים אחרי, הסרטן חזר שוב והפעם אמא לא שרדה".
6 צפייה בגלריה
"עם השנים למדתי לחיות לצד האובדן, לצמוח ממנו, ועד כמה שזה אבסורד, להסתכל על הכוס המלאה כמו שאמא לימדה אותי, וכמובן לא להוריד את החיוך מהפנים". נועה שרמן ואימא
למרות הקשר הטוב עם אבא, החליטו שרמן ושני אחיה (24, 22) לגור לבד, "מגיל 14 אני מתחזקת בית, עצמאית באופן מוחלט, ומגדלת את עצמי, כמובן עם עזרה של המשפחה. אני לא שוכחת להיעזר באופן יום-יומי בכלים שאמא נתנה לי, כשהיינו מנהלות שיחות שלמות עד השעות הקטנות של הלילה".
"חמניות" נכנסו לחייה כשהיתה בת 16. "לא העליתי על דעתי שקיים דבר כזה מופלא. זכיתי להכיר עוד ילדים שחוו מציאות דומה לשלי, שיכולים להזדהות עם התחושות שאני חווה ושבעיקר נותנים את התחושה שאפשר לדבר על אובדן ומוות. כולנו נמצאים באותה הסירה. בלעדיהם לא הייתי זוכה לשמש כחונכת לילדים מקסימים שכל אחד מהם עולם ומלואו ושבכל מפגש מחדש אני מרגישה תחושת נתינה ומשמעות שלא ניתן להשוות אותה לשום דבר אחר. ממלא את הלב. ההתמודדות היא לא קלה אבל עם השנים למדתי לחיות לצד האובדן, לצמוח ממנו, ועד כמה שזה אבסורד, להסתכל על הכוס המלאה כמו שאמא לימדה אותי, וכמובן לא להוריד את החיוך מהפנים. למרות החוויה המטלטלת והחיפוש הנצחי והאין סופי, אחרי המבט של אמא בקהל, בכל מיני אירועים בתיכון ובצבא".
בהמשך היא מודה, שהיו צמתים בהם האם ניסתה לדבר איתה על המוות "אני לא הסכמתי לשמוע. מבחינתי, זה היה דבר שלעולם לא יקרה. וכשזה הגיע – היה מפתיע אבל שרדתי בזכות האופטימיות והעוצמה שאמא שידרה אלי".
ליאור קסל (18) ממושב משמר השבעה, התייתמה מאביה בגיל 14 לאחר שמת בפתאומיות מדום לב. "ביום בהיר אחד, חיי התהפכו לתמיד – ממשפחה מאוחדת, מלוכדת, שמחה, הפכנו למשפחה שצריכה להתעסק בהלוויה, באובדן, במוות, בכעס ובהמון מחשבות ושאלות שנותרו ללא תשובות", היא משתפת בכנות מעוררת השראה. "הרגשתי לבד. התחושה הייתה שלעולם אף אחד לא יוכל להבין אותי ואת מה שאני חווה. הייתי חסרת תקווה. לא ידעתי איך ממשיכים לחיות עם האובדן. שנתיים אחרי, הגעתי ל'חמניות' וזה נתן לי עולם שלם של תקווה גדולה ותמיכה רגשית. ועדיין, אין יום שבו אבא לא מלווה אותי, החוסר הפיזי שלו גדול, הוא היה מאוד דומיננטי בחיי".
איזה עצות תוכלי לתת לצעירים שחווים שכול?
"שידעו שלוקח זמן לעכל ולהבין. שהזמן לא מרפא, את פשוט מתחילה להבין איך ללמוד לצד האובדן, ולתת לעצמך את הזמן. והכי חשוב, לא להיות קשה עם עצמך ולא לכעוס שאולי את לא בסדר, לא כמו כולם, ולהבין שכל אחד מתאבל אחרת ואין חוקים להתמודדות".
מה זה אומר?
"שברגע שהחיים התהפכו לך ברגע, את כבר לא מי שהיית כי ההתבגרות היא מיידית. ב'חמניות', לראשונה, גיליתי שיש עוד ילדים 'כמוני'. למרות שהאינסטינקט אמר: 'אני לא שייכת. מה אני עושה פה? הם היתומים. אני לא. לי יש אבא'. לקח לי הרבה זמן להבין שזה הכי קשור אלי ושאני לא שונה מהם. הכרתי בנות שהיום הן החברות הכי טובות שלי, שחלקן הפכו למשפחה החדשה שלי. הן מבינות מה אני עוברת כי גם הן עברו את זה. ביחד גילינו שאנחנו לא לבד. כל שבוע מחדש אני מחכה להגיע למפגש כדי לקבל 'תזכורת' לתמיכה והאהבה, וגם לתת מעצמי ולתמוך בילדים קטנים ממני הנמצאים בסיטואציה דומה. 'חמניות' הפכה לחלק מרכזי בחיי, שמלווה אותי בכל דקה. מצאתי את המקום שקיוויתי למצוא ברגעיי הקשים: מקום עם תמיכה ואנשים נכונים שמאפשרים לי לצמוח ולחפש תמיד את האור".
אליה בן-לולו מראשון לציון, תלמיד בפנימיית מקווה ישראל, יחגוג ב-17 ביוני את יום הולדתו ה-18 וכמו כל לילה, גם ביום הזה, הוא יחשוב ויחלום את אימא. "אין לילה שזה לא צף, אבל לקראת יום ההולדת זה מתגבר. ואז את במחשבות של איך החיים היו נראים אם היא היתה פה, מה היינו עושים. אצלנו בבית החיים נראים אחרת בלי אימא. בעבר ניהלנו אורח חיים דתי, והיום אני לומד בבית ספר חקלאי שאני יודע שאימא לא היתה נותנת לי להיות בו. אבא התחתן שוב ויש מלא דברים שאימא כבר איננה חלק מהם".
אימו של בן-לולו נפטרה בגיל 37.5, "קצת לפני הבר מצווה שלי", אחרי מלחמה עיקשת בסרטן. "שלוש שנים היא נלחמה וזה הלך וחזר לה באמצע, עד שזה הגיע לכבד. אמא היתה לוחמת, שמרה על העקרונות שלה, חייכנית, אהבה לעזור ולתת. הרבה מהתכונות לקחתי מאמא. אנחנו חמישה ילדים בבית, כשאני השני מביניהם. אחותי הגדולה נישאה לא מזמן שזה אומר שאני הכי גדול בבית. אני מנסה למלא עבורם את החסר של אימא".
אצל מנהלת הפנימיה מצא בן לולו דלת פתוחה ומקום לשיח, וכשפנה אליה בבקשה לעזרה היא הפנתה אותו ל"חמניות". "העמותה עוזרת לבני נוער כמוני לא רק לעבד את חווית האובדן, אלא גם להדריך ילדים צעירים יותר שאיבדו הורה כמוני, לעזור להם ולהעביר להם את הכלים שקיבלתי כדי להתמודד עם האובדן בצורה הטובה ביותר. 'חמניות' העניקה לי את היכולת לדבר על אובדן כה קשה כמו אובדן של הורה, והכי חשוב – העניקה לי קבוצת שווים שבה אני יכול לחלוק את הכאב שלי עם ילדים נוספים: 'צרת רבים, חצי נחמה'. אני מודה שלא האמנתי בהתחלה שזה יעבוד, אבל זה עבד. וזה השפיע גם על יתר החיים".
כדי לאפשר הקמת סניפים חדשים יצאה העמותה בקמפיין גיוס המונים של מיליון שקלים. קס מסכמת: "אני פה כדי לדאוג שילדים אחרים יקבלו את המענה שאני לא זכיתי לקבל. מפה אני יוצאת בקריאה אליכם: תעזרו לנו כדי לעזור להם".
