דור לזימי ז"ל בבית הוריו בכפר תבור
(צילום: באדיבות המשפחה)
הקשר בין האחים דור ובר לזימי, היה קשר עמוק של חברות טובה ואהבת אחים טהורה. "היינו החברים הכי טובים, שותפים לסוד. ולמרות פער הגילאים בינינו (שלוש שנים וחצי - א"ה), דור היה מאוד בוגר ואפשר היה לדבר איתו על הכול. החלום שלנו היה לצאת לטיול מסביב לעולם, ומהיום שבו הוא התגייס חזרתי ואמרתי לו: 'דור, ביום שתשתחרר אני אגיע לבקו"ם ואקח אותך משם ישירות לשדה התעופה. יהיה לך כרטיס טיסה מוכן, וסוף-סוף נצא לטיול המשותף שעליו חלמנו במשך כל כך הרבה זמן'".
איך הוא היה מגיב לזה?
בר: "הוא תמיד אמר שלפני כל הטיולים והחיפוש אחר עבודה, הוא רוצה חודש של מנוחה בבית. החלום שלו היה לשבת עם אמא כשהיא חוזרת מהעבודה, ולשתות איתה את הקפה של ארבע אחר הצוהריים. דור היה מאוד קשור לבית ולמשפחה, ואנחנו תמיד היינו לפני כולם עבורו".
אבל יום השחרור של הצעיר בעל העיניים הטובות מעולם לא הגיע. ובמקום לשתות קפה של ארבע אחר הצוהריים עם אמו, ולטוס יחד עם אחיו למדינות רחוקות - הוא נקבר בגיל 21 בקבורה צבאית בבית העלמין בכפר תבור, כשמסביב לקברו עומדים בני משפחתו וחבריו - מתקשים להאמין שהבן האהוב, המפקד המוערך מגדוד 13, זה שגם ברגעיו האחרונים נלחם באומץ כדי להגן על חייליו מול מאות המחבלים שהציפו את מוצב נחל עוז - כבר לא פה ולעולם לא ישוב.
"50% ממני הלך איתו ביחד לקבר", אומר בר בכאב עמוק, כזה שרק מי שאיבד אדם קרוב כל-כך בפתאומיות כזו יודע איך זה מרגיש. "דור ואני היינו הכי כנים אחד עם השני, וכמעט ולא היה משהו שלא דיברנו עליו, חוץ מדבר אחד - מה נעשה אם למישהו מאיתנו יקרה משהו. לא דמיינו שיהיה משהו שיפריד בינינו, היינו בטוחים שנהיה יחד כל החיים.
6 צפייה בגלריה
בר (משמאל) עם דור ז"ל. "דיברנו על הכול, חוץ מעל סיטואציה שבה אחד מאיתנו ימות"
(צילום: באדיבות המשפחה)
"בסופי שבוע שבהם הוא היה חוזר הביתה מהצבא, לא היינו נפרדים. מהרגע שבו קמנו בבוקר ועד הרגע שבו היינו הולכים לישון, היינו ביחד. כשהוא היה בצבא, היינו מדברים לפחות פעמיים ביום ומאז שהוא נהרג - אני מרגיש כאילו תלשו ממני את החצי השני שלי", הוא מתאר. "עד היום אני לא לגמרי מעכל שהוא לא פה יותר. אני גם בקושי הולך לקבר. זה לא הגיוני בעיניי שדור שוכב שם, מתחת לאבן הקרה".
"הכול טוב איתי, אם שמעת משהו"
דור נולד ב-19 באוגוסט 2002 בנוף הגליל. בן זקונים להוריו, שרונה ודוד, ואח למאי (30) ולבר (25). לפני ארבע שנים המשפחה העתיקה את מגוריה לכפר תבור. עם סיום לימודיו, הוא התגייס לחטיבה 13 בגולני ובהמשך, יצא לקורס מפקדים וחזר לגדוד כמפקד כיתה.
ב-7 באוקטובר, דור נשאר יחד עם כמה מחייליו במוצב נחל עוז בו שירת. "בשעה 6:20, כשהתחילו האזעקות, הבנו שדור הלך יחד עם החיילים שלו למיגונית. בשלב הזה כבר התחילו להישמע חלוקת פקודות לקראת המתקפה של המחבלים, ודור הבחין שאחד מהחיילים שלו רץ יחד עם חיילים נוספים מהבסיס לכיוון הש"ג כדי לאייש את העמדה, ומיד הצטרף אליו", משחזר בר את רגעיו האחרונים של אחיו, אליהם נחשפה המשפחה לאחר מאמצים רבים בניסיון להבין מה התחולל שם באותו יום.
"הם היו שם שלושה חיילים ונלחמו כמעט שעה שלמה מול מאות המחבלים שפרצו למוצב. הם הצליחו לבלום את הגל הראשון של המחבלים שהגיעו לבסיס, כל אחד מהם נלחם לבדו מול עשרות מחבלים, דור נלחם מול 70-50 מחבלים, עד שהתחמושת נגמרה", מספר האח. "הוא נהרג בערך בין 7:00 ל-8:00, כנראה כתוצאה מזריקת רימון של אחד מהמחבלים.
"אנחנו כל הזמן שואלים ומתחקרים ומנסים להבין עוד פרטים, אבל לא נשאר מי שיספר כי כל החיילים שהיו איתו במיגונית ואלו שלחמו איתו - נהרגו או נחטפו. ולמרות זאת, דבר אחד אנחנו יודעים בוודאות - התנהל שם קרב גבורה מטורף שלא מסופר מספיק. הלוחמים המעטים שהיו בנחל עוז באותה שבת נלחמו עד נשימותיהם האחרונות".
מתי היה הקשר האחרון שלכם עם דור?
"ההודעה האחרונה ממנו הגיעה ב-6:57, הוא כתב: 'הכול טוב איתי אם שמעת משהו'. בדיעבד הבנו שבטווח זמן הזה המחבלים כבר נכנסו לבסיס, וכנראה שהוא כבר היה אחרי היתקלות איתם ולא רצה שנילחץ".
דור לא היה אמור לשמור באותה שבת. למרות זאת, הוא החליט לסייע לאחד מחייליו על מנת שזה יוכל לנוח, ושמר במקומו בש.ג לאורך כל הלילה שבין שישי לשבת. "מפקדים לא אמורים לשמור בש"ג, אבל דור היה עוזר לחיילים שלו בשמירות ובתורנויות באופן קבוע. הוא מאוד אהב את הפלוגה שעליה פיקד והייתה לו שיטת פיקוד אחרת, כזו שלרוב לא רואים בצבא".
איך זה בא לידי ביטוי?
"היה לו מאוד חשוב להכיר את החיילים שלו לעומק, לדעת מה המצב הכלכלי בבית, אם יש להם בעיות עם ההורים ואם יש משהו שמטריד אותם. בימים הראשונים שלו כמפקד הוא אמר לי: 'בר, אני לא הולך להריץ אותם ולהיות קשוח איתם. אני אקשיב להם ואבקש שישתפו אותי בתחושות שלהם. אני רוצה להכיר את האנשים שאני עובד איתם'. וזה באמת מה שהוא עשה.
"בימים הראשונים הם לא ממש 'שמו' עליו, אבל בהמשך הם למדו להעריך אותו וכשהם הגיעו לשבעה הם סיפרו לנו ששבועיים אחרי שהם פגשו אותו לראשונה - הם כבר התחברו אליו, והרגישו בנוח לשתף אותו בדברים האישיים שלהם", הוא מוסיף, "והם מילאו כל משימה שהוא נתן להם. הייתה לו גישה כל כך חיובית, והוא דיבר איתם כמו חבר. תמיד צחקנו בבית שהוא מדבר איתם כאילו הם חברים שלו ולא חיילים שלו, והתשובה שלו הייתה תמיד: 'הם לא חיילים שלי, הם האחים שלי', ובסוף הוא לא נפרד מהם גם במותם".
"באותה שבת נתקלתי בסרטון שבו רואים את הפנים של דור כשהוא נלחם במחבלים בתוך המיגונית, ואז אחד מהמחבלים זורק פנימה רימון. באותה שנייה שזיהיתי אותו - זרקתי את הטלפון על המיטה, ולא העזתי יותר להמשיך לצפות בסרטון"
כמה זמן לקח עד שידעתם שהוא נפל?
"לקח הרבה זמן. הדפיקה בדלת הגיעה רק ביום רביעי, וזה היה מאוד לא פשוט עבורנו. היה כאוס רציני ולא ידעו להגיד לנו אם הוא חטוף או אם או בחיים. עם הזמן הבנו שלקח להם זמן לגלות שהוא נהרג בגלל שאת דור, לעומת רבים מאלו שנרצחו באותו יום,היה קל לזהות, ולכן השאירו אותו לסוף".
ספר על הרגע שבו באו וסיפרו לכם שהוא נפל.
"זו פעם ראשונה שאני מספר את זה, אבל האמת היא שלא הופתעתי כשהם דפקו בדלת. באותה שבת נתקלתי בסרטון שבו רואים את הפנים של דור כשהוא נלחם במחבלים בתוך המיגונית, ואז אחד מהמחבלים זורק פנימה רימון וכנראה שזה היה השלב שבו הוא ושני החיילים שהיו עמו - נהרגו. אלו היו הפנים של דור, אי אפשר היה להתבלבל, אבל כל כך קיוויתי שזה לא הוא, ובאותה שנייה שזיהיתי אותו - זרקתי את הטלפון על המיטה, ולא העזתי יותר להמשיך לצפות בסרטון.
"חמש דקות אחרי שהקצינים הגיעו אלינו הביתה, נשמעה אזעקה", הוא משחזר בכאב, "אבא סחב אותי לממ"ד ובדרך לשם התעלפתי. גם מההלוויה אני לא זוכר הרבה - הרגשתי רע פיזית ונפשית, הראש שלי נשמט לאחור כל כמה שניות וישב לידי חובש צמוד כדי לעזור במקרה ששוב אתעלף".
עיניים בורקות שמספרות סיפור
בימים אלו, בר מעביר הרצאות בפני כל מי שמעוניין לשמוע על אחיו ועל סיפור הגבורה שלו ב-7 באוקטובר. "מגיל קטן העיניים הירוקות שלו נצצו והיו בורקות, עיניים שמספרות סיפור שלם ללא מילים, על האדם המיוחד שהוא היה", הוא אומר בגעגוע. "דור היה ילד ביישן ושקט, ויחד עם זה גם חברותי ואהוב על ידי כולם. הוא גם היה מאוד רגיש, ותמיד התנדב לעזור לאחרים ונהג לקחת על עצמו אחריות בכל מסגרת שבה היה".
בין היתר, הוא גם השתתף בתוכנית החינוכית "לגעת באופק" מבית "פתחון לב", הפועלת משנת 2004 ברחבי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית בארץ. התוכנית מסייעת לבני הנוער המשתתפים בה לסיים 12 שנות לימוד בהצלחה עם תעודת בגרות מלאה, להתגייס לשירות צבאי, לאומי או אזרחי משמעותי, ובהמשך אף לשלבם בשוק התעסוקה ובמסגרת לימודים אקדמאיים.
"דור הצטרף לתוכנית הזו כשהיה בתיכון", מספר בר, "הוא היה חלק מקבוצה של חבר'ה מהתיכון שנפגשו פעם בשבוע עם מדריכה מטעם הפרויקט ועבדו על יוזמות למען הקהילה, התנדבו במקומות שונים בעיר וניסו לקדם פעילויות לטובת החברה".
התכנית הייחודית, שמונה כ-1,460 בני נוער מכל הארץ, נפרסת לאורך שבע שנים ומלווה את המשתתפים בצמתים חשובים תוך שהיא מעבירה אותם תהליכי העצמה, פיתוח יכולות אישיות, חיזוק הביטחון העצמי, העלאת המוטיבציה, התמודדות בחברה, העצמת תחושת המסוגלות ומתן תמיכה וליווי פרטני.
"דור מאוד אהב את התוכנית ואני מאמין שהיא השפיעה עליו גם כמפקד", מוסיף בר. "הוא אהב לעזור בשקט ולא שיתף אותי ברוב הפעילויות שהוא עשה במסגרת התוכנית - אגב, על חלק מהדברים שהוא עשה למען אחרים שמענו רק אחרי מותו - אבל אני כן יודע שהיא שהשפיעה עליו להירשם למכינה לפני הצבא, והרבה בזכותה הוא בחר להצטרף לקורס מפקדים".
"סבא לא הצליח להתמודד עם האובדן"
חודשיים לאחר נפילתו של דור, סבתם מצד אמם נפטרה. לדברי בר, היא הייתה במצב פיזי ומנטלי מצוין, ואפילו טסה לחו"ל אחרי מותו של נכדה כדי לנסות ולהתרחק מהכאב העצום ומקולות המלחמה. אבל שם היא נפלה, וכתוצאה מכך סבלה מדימום והלכה לעולמה זמן קצר לאחר מכן. לפני כחודש, נפטר גם סבם מצד אביו. "דור והוא היו מאוד קשורים. בכל פעם כשהוא היה חוזר מהצבא, הוא היה מגיע לבקר אותו בנוף הגליל. סבא לא הצליח להתמודד עם המוות שלו".
"החיים שלי עכשיו מאוד משעממים, ובעיקר ריקניים. שום דבר שאני עושה לא מרגש אותי מאז שדור לא פה. דברים שפעם היו מרגשים אותי בטירוף - לא נוגעים בי עכשיו. זה כאילו שמישהו כיבה את כפתור השמחה שלי"
ואיך אתה מרגיש בימים אלו?
"החיים השתנו והשגרה לא חזרה, ואין לי מושג מתי היא תחזור. חזרתי קצת לעבוד, אבל לא יותר מדי, רק כשמתאים לי. ארוחות משפחתיות בימי שישי הפסקנו לעשות מאז שדור נפל, והאמת היא שהחיים שלי עכשיו מאוד משעממים ובעיקר ריקניים. שום דבר שאני עושה לא מרגש אותי מאז שדור לא פה. דברים שפעם היו מרגשים אותי בטירוף - לא נוגעים בי עכשיו. זה כאילו שמישהו כיבה את כפתור השמחה שלי".
סיפרת שאתם משפחה מאוד מלוכדת. אתה משתף אותם בתחושות שלך?
"כן. אנחנו בעיקר מנסים להיאחז אחד בשני, ולהעניק כמה שיותר תמיכה זה לזו. בסוף, זה לא טבעי לאבד אח ובן בגיל כל כך צעיר, ומעולם לא חשבנו שנצטרך להתמודד עם סיטואציה כזאת. גם להתרגל לזה שאנחנו חלק ממשפחת השכול לוקח זמן, ולפעמים זה עדיין בלתי נתפס. אומרים שהזמן מרפא הכול, אבל האמת היא שככל שחולף הזמן - זה רק נהיה יותר ויותר קשה".
