מדינת ישראל ציינה ביום רביעי שעבר (18 בדצמבר) את יום ההוקרה הממלכתי לפצועי צה"ל, כשמאז תחילת המלחמה נוספו רבים לרשימה הארוכה שממלאת את מחלקות השיקום.
בין המסדרונות הלבנים של בתי החולים, מסתובב איש אחד שהפך לחלק בלתי נפרד מחייהם - מאור כהן, איש הלגו של עמותת "עזר מציון". עם ערכות צבעוניות ולב רחב, הוא מביא את הקסם הקטן שהופך לחלק משמעותי בדרך להחלמה.
מאונקולוגית לשיקום
העולם הצבאי והעולם הטיפולי הם חלק בלתי נפרד מחייו של סא"ל במיל' מאור כהן (44) כבר שנים. במקביל להיותו איש הלגו של העמותה, הוא שימש כאחראי על גיוס אוכלוסיות מיוחדות לצה"ל, וביום העצמאות ה-73 אף זכה להדליק משואה בטקס המרכזי בהר הרצל. כיום, לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי, הוא לומד סיעוד באיכילוב, ועתיד להחליף את המדים הירוקים בלבנים.
כבר 15 שנה מוכר כהן במסדרונות המחלקות האונקולוגיות כ"איש הלגו". עם ערכות קטנות שמביאות שמחה גדולה, הוא הפך לחבר קרוב של ילדים רבים במאבקם במחלת הסרטן. אך המציאות החדשה שנכפתה על ישראל ב-7 באוקטובר, הובילה אותו למסע חדש.
"ב-8 באוקטובר התקשרה אליי עובדת סוציאלית שטיפלה בילד מקיבוץ בארי ששכל שניים מבני משפחתו, והמחבל גם החריב לו את הלגו - וביקשה שאגיע לילד", משחזר כהן את תחילת המסע החדש.
מה שהחל בביקור אחד, הפך במהרה לגל של פניות - מילדים שאיבדו בני משפחה, ממשפחות מפונים, ובהמשך גם מפצועי צה"ל. "הבנתי שאני לא יכול להתמודד עם כל הפניות בעצמי ואני חייב לרתום לפרויקט הזה את 'עזר מציון'", הוא מספר. "התייעצתי עם ד"ר ברכה זיסר. היה לנו ברור שאני ממשיך בסיוע לילדים חולי סרטן, ובמקביל העמותה תירתם לכל מה שצריך בהקשר למלחמה".
"היה לנו ברור שעזר מציון חייבת להירתם ולהיות שם בכל מקום בו נוכל לסייע", מוסיפה ד"ר זיסר, מנהלת "בית אורנית", המשמש כבית הבראה לחולי סרטן בפתח תקווה.
כשהלגו הופך לתרופה
החיבור הראשוני לפצועי המלחמה היה דרך רס"ן אביתר זיתוני, מ"פ שנפצע קשה בכיסופים. "שעתיים אחרי שהבאתי לו ערכת לגו הוא שלח לי הודעה שהוא סיים", מספר כהן. "הבאתי לו ערכה מורכבת יותר שסיים אותה למחרת. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי למחלקת השיקום, והבנתי את המשמעות הגדולה שיכולה להיות ללגו עבור החיילים".
איך בעצם הלגו מסייע בתהליך השיקום?
"הבנייה בלגו מעניקה להם הרבה מעבר למשחק", מסביר כהן. "זה מחזק את המוטוריקה העדינה, מסייע בריכוז, מספק תרפיה ושלווה. ראיתי חיילים שהתקדמו מערכות פשוטות לדגמים מורכבים, וכל הישג כזה הוא צעד קטן בדרך להחלמה".
יש רגעים מיוחדים שנחרתו בזיכרונך?
"באחת בלילה התקשר אליי אחד החיילים, אמר שהוא לא נרדם, שהחברים שלו רצים לו בחדר. אמרתי לו: 'תגיד להם שילכו', והוא ענה לי בתשובה ששברה אותי: 'אבל הם מתים'. הגעתי אליו למחלקה בשתיים בלילה, וישבתי לבנות איתו לגו".
כהן: "אחד החיילים שנפגע בעיניו הגיע למחלקה וראה המון חבר'ה בשיקום שבונים בלגו ויוצרים דברים מדהימים, הוא לא האמין שיצליח. לא ויתרתי לו. לאט לאט הוא התקדם ועבר לערכות מורכבות יותר. הוא עבד על המוטוריקה, על הפעלת האצבעות, על הריכוז ועוד. הלגו היה התרופה שלו"
כיום, כהן מגיע מדי יום למחלקות האונקולוגיות ולמחלקות השיקום בשיבא ובאיכילוב. "כבר הגענו ליותר מ-200 חיילים עם הלגו, ואין חייל שזה לא נגע בו. יש חיילים שנכנסים לניתוח קשה ומבקשים שיהיה להם לגו ביציאה ממנו, כדי שיהיה להם מה לעשות. אחרים חשים צורך לשבת לבנות בלילות הלבנים או בין הטיפולים, וכולם בונים ונבנים".
"במקרה אחר", ממשיך כהן, "אחד החיילים שנפגע בעיניו הגיע למחלקה וראה המון חבר'ה בשיקום שבונים בלגו ויוצרים דברים מדהימים, הוא לא האמין שיצליח. לא ויתרתי לו. לאט לאט הוא התקדם ועבר לערכות מורכבות יותר. הוא עבד על המוטוריקה, על הפעלת האצבעות, על הריכוז ועוד. קשה לתאר עד כמה הלגו היה התרופה שלו.
"אתה שומע חיילים שיושבים ובונים בלגו עד שתיים בלילה", הוא מתאר את האווירה הלילית במחלקות. "אחד החיילים סיפר לי שהיה טרוד במחשבות ולא הצליח להירדם. הוא נכנס לחדר האמבטיה כדי לא להעיר את החברים שלו, ישב ובנה עד ארבע לפנות בוקר - ואז חזר למיטה ונרדם".
כמו בחיבור שלו עם הילדים, גם הקשר עם החיילים אינו מסתיים בעת השחרור. "אנחנו לא נפרדים, אנחנו ממשיכים את הקשר, כי הלגו הוא רק נדבך אחד בקשר. יש בינינו שיחות עומק ותמיכה. כשחייל מחלים, הוא יוצא לדרך חדשה, כמו ילד חולה שעוזב את המחלקה וחוזר לחיים. זה הכיף הכי גדול וזה נותן כוח להמשיך הלאה בפעילות.
"כשאני רואה את החיילים בונים יחד, משתפים פעולה, צוחקים ומתרגשים מכל הישג קטן, אני מבין שהלגו הוא הרבה יותר מסתם משחק", מסכם כהן. "זה כלי טיפולי שמחבר בין אנשים, מרפא את הגוף והנפש, ובעיקר - נותן תקווה. וכשיש תקווה, הכול אפשרי".
