"אנחנו נשים, יוצרות, חולמות, מגשימות ואנחנו מתרגשות להציג את תיאטרון פלטפורמא - מודל ייחודי שהגינו, יזמנו וייסדנו - תיאטרון חברתי הפועל לקידום נשים נפגעות אלימות". מסבירות הבימאית דנה דבורין והמחזאית קרן כהן ישראלי, מייסדות ומנהלות אומנותיות שותפות של תיאטרון פלטפורמא שפועל בשיתוף עם התיאטרון הקאמרי ומהווה למעשה את התיאטרון החברתי שלו.
אל התיאטרון מגיעות נשים נפגעות אלימות מסוגים שונים, ועוברות תהליך שבסופו הן מתמחות בעיסוק בתחום התיאטרון, חלקן אף מביאות אל קדמת הבמה את סיפורן האישי.
צפו בטריילר להצגה "בעיניים שלי" של תיאטרון פלטפורמא:
בעיניים שלי, טריילר
"פלטפורמא הוא חזון משותף שלנו להקים מקום שיוכל לאפשר שינוי - שהוא משמעותי לא רק ברמה האישית, האינדיבידואלית של אותה משתתפת אלא גם של הארגון שבו היא עובדת וגם של החברה באופן כללי", מסבירה כהן ישראלי.
"שהשינוי הזה יהיה מעשי, לא רק רגשי, אלא ממש בפועל שההתנהגות, הפעולות היומיומיות של הנשים ישתפרו, שהן תוכלנה לעבוד, להפוך להיות מנתמכות לתומכות. זה חלק ממה שמאפיין אותנו, כתיאטרון שפועל בנושא האלימות - גם לקידום המודעות של זה, אבל גם לקידום פעולות ולתת כלים להתמודד גם לנפגעת עצמה, אבל גם לכל מי שנמצא מסביב", היא מוסיפה.
תיאטרון פלטפורמא מייצר בעצם מודל מודל חדשני וראשון מסוגו בעולם לקידום נשים נפגעות אלימות. "שילוב בין אומנות ואקטיביזם חברתי, ליצור מה שאף אחד לא עשה לפנינו, להמציא את עצמנו מחדש ולתת פתח של אור, לנשים לוחמות, דווקא במקומות שראו רק חושך", מסבירה דבורין.
המודל פועל בשלושה מסלולים וכולל מסלול לימודים במשך שנה, לעבודה מאחורי הקלעים בעולם התיאטרון, ומסלול של הצגות יחיד והרצאות על בסיס סיפור אישי - יצירה, הפקה, בימוי, של "תיאטרון עדות" והכנה לשיח אינטראקטיבי בפורומים רחבים .
המסלול השלישי מורכב מהעלאת הצגות מקור בעלות אג'נדה חברתית - מחזה בעל ערך חברתי שנכתב מתוך סיפורים אישיים, העוסק ומציב על מרכז הבמה בעיה חברתית רחבה בנושא אלימות נגד נשים בהשתתפות שחקני הקאמרי ובתפעול משתתפות פרויקט תאטרון פלטפורמא. "בעיניים שלי" היא הצגה כזאת.
"החברה משפיעה באופן אקוטי על ההתמודדות של אותן הנשים ואף מכתיבה במובנים רבים את המשך מהלך חייהן. החברה יכולה להקל, לעזור, לתמוך ולסייע בריפוי ובאותה המידה היא יכולה לבקר, לשפוט, להביע חוסר אמון ובכך להוסיף חטא על פשע ולעיתים אף לפגוע יותר מאשר האירוע עצמו".
"בעיניים שלי"
"את ההצגה 'בעיניים שלי' כתבתי בהשראת סיפורים אמיתיים של שלוש נשים ובשלב התחקיר איתן הבנתי כמה האנשים שהיו סביבן או המערכות מולן נפגשו היו משמעותיים בתוך הסיפור", משחזרת כהן ישראלי. "אם זה החברות שתמכו, או ההורים שלא האמינו, שוטר שהקשיב או עורך דין שצלב את המתלוננת כאלו היא הנאשמת עצמה. מתוך שיחותינו, היה לי ברור שאני רוצה להסב את תשומת הלב לתפקיד שלנו כחברה, כי בין אם אנו מכירים בתפקיד הזה או לא, הוא קיים", היא מוסיפה.
"הרבה פעמים אנו שומעים או משתמשים במושג 'החברה' באופן כללי ובכך זה כביכול לא שייך אלינו באופן אישי, אבל החברה מורכבת מכל אחד ואחת מאיתנו".
"ההצגה מביאה את סיפורן של שלוש נשים אבל מייצגת את החברה כולה", נחרצת כהן ישראלי. "בכל סיפור מעורבים גם אנשים אחרים מלבד הנפגעת, אם זה במעגל הקרוב המשפחה והחברים וכן, שכנים, מורים, משטרה, רווחה, בית המשפט ועוד".
"תפקיד 'החברה' בהצגה הוא לתת ממד נוסף על הטראומה שחוו הנשים, כל פעם 'מעיניים אחרות' והוא נועד להשמיע קולות נוספים אודות הפגיעה ובעיקר לאחריה - החברה משפיעה באופן אקוטי על ההתמודדות של אותן הנשים ואף מכתיבה במובנים רבים את המשך מהלך חייהן. החברה יכולה להקל, לעזור, לתמוך ולסייע בריפוי ובאותה המידה היא יכולה לבקר, לשפוט, להביע חוסר אמון ובכך להוסיף חטא על פשע ולעיתים אף לפגוע יותר מאשר האירוע עצמו", היא טוענת.
"באמצעות ההצגה ותפקיד החברה בסיפורים המטלטלים, מטרתנו היא לרתום את הקהל לחשיבה, ליצור אפקט של קירבה לנושא מכל הזוויות, גם של אלו שכביכול אינם קשורים לסיפור ובעיקר לעודד לפעולה", מסכמת כהן ישראלי.
5 צפייה בגלריה
"טרתנו היא לרתום את הקהל לחשיבה, ליצור אפקט של קירבה לנושא מכל הזוויות". מתוך ההצגה "בעיניים שלי"
(צילום: יפעת גבאי)
"להוציא את הדברים המודחקים לאור השמש המרפא"
לא מובן מאליו בכלל לנפגעות תקיפה מינית, חד פעמית או מתמשכת, להמחיש אותה שוב ושוב על הבמה, כשהן ניצבות לצד שחקניות שמגלמות את סיפורן.
איך אתן מתמדדות עם החשיפה כל פעם מחדש?
מיכל אלדר, שחושפת סיפור כנה של פגיעה מינית מתמשכת מקרוב משפחה, משתפת: "בכל פעם שאני עולה על הבמה אני מקבלת כוח מהקהל - שבלי לשפוט ובלי לשאול שאלות - פשוט מאמין, צופה, מוחא כפיים, מצביע ברגליים ומגיע לראות את הסיפור שלי".
"זה נותן הרבה כוח ומפעם לפעם אני מרגישה הרבה יותר חזקה ומחוזקת. זה הרצון שלי - לעורר לבבות, לעורר שיח כמה שיותר על הדברים המוצנעים האלה - שאנחנו כחברה מתביישים לדבר עליהם, ואחרי הרבה שנים שחוויתי את הבושה ושנים שהייתי בהדחקה, אני רוצה לשבור את המקום הזה. הבושה הזאת לא צריכה להיות עוד, צריך לדבר ולהוציא את הדברים המודחקים לאור השמש המרפא".
יסמין סידו - מרצה, שחקנית ומובילה אנשים להצלחה והגשמה עצמית, משתפת על הבמה סיפור חיים כואב של שורדת מילדות. "אני יכולה להגיד, שההתמודדות שלי פעם אחר פעם עם החשיפה של הטראומה שלי על הבמה היא מורכבת, היא מאד אמביוולנטית. מצד אחד יש באמת את החשיפה ואת התחושה שאתה מאד מאד עירום ופגיע וחשוף מול אנשים זרים וזה משהו שהוא לא פשוט, אבל מנגד יש את המטרה הגדולה מאד, שניצבת כל פעם מול עיני: האור שאני מקבלת והאור שאני מפיצה".
"הבשורה היא שאני מביאה את הנושא למודעות. זה שאני יודעת שזה יכול לשנות לאנשים אחרים את החיים. זה שאני יודעת שהסיפור שלי יכול לשקף להרבה מאוד אנשים כל-כך הרבה דברים שהם חווים ואיך להם להתמודד מולם. לתת להם אור. לתת להם תקווה. לתת להם השראה", מסבירה סידו.
"יחד עם זה יש את ההתמודדות שמגיעה תוך כדי תהליך ותוך כדי זה שמציגים את ההצגה - יש פלאשבקים ותסמינים שיכולים לעלות. מה שקורה זה, שכשאני בוחרת מתי אני עולה, אז אני יודעת להכין את עצמי, אני יודעת להתכוונן, אני יודעת מול מה אני הולכת להתמודד ואיך להתמודד בסיטואציה, מעבר לעובדה שיש לי איזו תבנית שאני נמצאת בה ויש איזושהי מטרה ומוכנות", מסבירה סידו.
"בשעה וחצי הזו שאני על הבמה אז אני נטו ממוקדת בזה וכרגע כל המערכות בגוף שלי מתגייסות לצורך כך שאני אעמוד ואעשה את מה שאני צריכה לעשות הכי טוב. אז גם אם יש ניתוקים תוך כדי, דיסוציאציות, או פלאשבקים - ברגע שאני שומעת את הקיו - כאילו המוח שלי מכוונן לעשות את הפעולה, ותודה לאל זה עובד לי טוב. הקו המנחה שזה תהליך מאד תרפויטי גם בעבורי - ההתמודדות ואיך שאת מתמודדת עם זה תוך כדי ואחרי ולפני. זה תהליך מאד מורכב ומאד מאד מלמד ומאד מעצים ומחזק בבין-אישי שלי מול עצמי. מעבר לעובדה, שזה עושה מה שזה עושה לאחרים".
5 צפייה בגלריה
"גם אם יש ניתוקים תוך כדי, דיסוציאציות, או פלאשבקים - ברגע שאני שומעת את הקיו - כאילו המוח שלי מכוונן לעשות את הפעולה". מתוך ההצגה "בעיניים שלי"
(צילום: יפעת גבאי)
סיפורה של שריתה מיה ממרוט לוט בערפל כמעט לאורך כל ההצגה, בדומה לתהליך המתמשך שעברה במציאות, עד שהצליחה לזכור מהי החוויה הטראומטית אותה חוותה."אני חושבת שאחד הדברים שמאד עוזרים לי בהתמודדות עם החשיפה - זו ההבנה שזה באמת כבר לא הסיפור שלי, אלא שעשיתי איזושהי בחירה להשמיע קול של סיפורים שלי ושל עוד עשרות, מאות ואלפים - שחוו אותן חוויות דומות לשלי - שזה גם מאד מאד מרגיע, וגם מעצם העובדה שאני היום עושה את זה ממקום של כוח. ממקום של בחירה. ממקום של שליחות".
"לא מפשיטים אותי"
"לא מפשיטים אותי", מבהירה ממרוט. "אני בוחרת להסיר מעצמי את הדברים האלה - וזה נראה לי מה שמטורף. אני גם אגיד, שהחוויה פה היא מאד מאד שונה. כשעבדנו על סצנת האונס הקבוצתי - היינו אני, כנרת, דיויד (דיויד בילאנקה שחקן הקאמרי, ש.ש.ב) ודנה בבימוי של זה, בחדר. דנה ממש פינתה את כל החדר, כדי שיהיה לי קל יותר להתמודד עם הסצינה הזאת. אני לא אשכח בחיים, שדנה שאלה אותי אם הייתי יכולה לחזור לאותה סיטואציה - מה הייתי רוצה להוסיף, לשנות. כמובן שאת האונס לא יכולתי לשנות והדבר היחידי שביקשתי ממנה זה שאני לא אהיה שם לבד. הצלחתי, תוך כדי העבודה הבימתית הזאת, להגיע למצב שבשתיים בלילה, אחרי החזרות, שלחתי הודעה קולית לכנרת ופשוט אמרתי לה תודה. שזאת פעם ראשונה שיש לי זיכרון כזה - שאני באמת לא מרגישה כ"כ בודדה איתו ואני לא נחנקת כשהוא עולה - אלא פתאום אפשר קצת יותר לנשום בתוך הדבר הזה".
לאחר הצפייה בהצגה הקהל נשאר לשיח עם הנשים שסיפורן נחשף בפניהן. "השיח בסיום ההצגה הוא מבחינתנו חלק בלתי נפרד מההצגה עצמה", מדגישה דבורין. "הוא מאפשר לקהל לקבל אפשרות לראות את הנשים עצמן, כפי שהן היום. לדבר איתן, לשאול אותן, להבין קצת על התהליך שהן עברו. לראות שיש חיים ויש בחירה בחיים ואפשר לצמוח גם מתוך הכאב למקומות אחרים וטובים. השיח מאפשר איזה סוג של ונטילציה לקהל וגם למשתתפות עצמן כי גם עבורן להציג את סיפור חייהן - מבלי אח"כ לעשות סוג של ונטילציה - זה דבר שהוא פחות נכון מבחינתנו ולכן אנחנו מאפשרים את הוונטילציה הזאת לשני הכיוונים".
"זה שאני בוחרת לעמוד על הבמה ולספר את הסיפור בכל פעם מחדש, אני מבינה כמה כוח זה נותן לי. השיתוף. החלוקה הזאת ומה שזה מביא איתו. כי בסוף אני לא יכולה להתחמק מזה. זה נמצא שם תמיד. איתי. אז לפחות לרגעים אני בוחרת מתי ואיך לנהל את הטראומה הזאת ואת הסיטואציות ולהגיע לזה אול-אין עם הלב והנשמה, בכנות.
ספרו על השיח המתקיים לאחר כל הצגה, איך אתן חווה אותו?
אלדר: "השיח הוא איזושהי ונטילציה אחרי ההצגה, אחרי התוכן המטלטל הזה. המון חברים שהיו בהצגה שלי אמרו, שהיה להם מאד קשה ושבמהלך ההצגה הם חיפשו דרך לברוח - כי זה באמת מעמת. זה באמת מביא תכנים שאנחנו נוהגים להתעלם מהם או שלא נוח לנו כחברה. השיח של אחרי ההצגה הוא מאד חשוב, כי גם הוא נותן שנייה לשחרר את כל הרגשות שעולים לצופים במהלך ההצגה. הצופים שואלים שאלות ומשתפים ברגשות וחולקים, וזה מאפשר קצת יותר אויר. לצאת אמנם טעונים. אבל עם הרבה יותר דברים לחשיבה. דברים לעבד".
ממרוט: "אני חושבת שהשיח הוא החלק הכי משמעותי בהצגה. שם אני תמיד יכולה להעלות את הדברים שאיתם באמת אני חיה ביומיום שלי. יש משהו בהצגה, שלפעמים זה מרגיש שזה לא באמת אני או הדבר שלי – מהסיבה, שלפעמים זה מרגיש קצת יותר רחוק, קצת יותר מלוטש, קצת יותר יפה והסוף תמיד נורא אופטימי ולא תמיד אני אופטימית. "אז יש הזדמנות בשיח באמת לפתוח את הלב ולהגיד את כל מה שעולה לי בראש. ולהעלות את החוויות שאיתן אני מגיעה מהלילה או ההתמודדויות היומיומיות. וזאת ממש הזדמנות להסתכל עין בעין באנשים ולהגיד את האמת. וגם לפעמים השאלות - אני חושבת שעד היום מאד נזהרו עליי ולא שאלו את השאלות האלה - כמו 'אם אני אי פעם אסלח לו?' או 'אם אני חושבת שהייתה לי אחריות להתלונן עליו בגלל אחרות?' או 'למה לא התלוננתי?' - שאלות שכן מעסיקות אותי ביומיום. אבל זה שאני מצליחה להגיב להם וזה שיש לי גם את דנה וקרן ואת החברות שעומדות איתי על הבמה - היום כשאני נתקלת בשאלה כזאת מהקהל – לא רק שאני יודעת שאני בעצמי יכולה לענות, אלא גם יש לי משפחה שתעטוף אותי שם ותעזור לי לתת לדבר הזה תיקוף".
5 צפייה בגלריה
"אני בוחרת להסיר מעצמי את הדברים האלה - וזה נראה לי מה שמטורף". מתוך ההצגה "בעיניים שלי"
(צילום: יפעת גבאי)
אילו תגובות אתן מקבלת מהקהל ובכלל?
אלדר: "התגובות מאד מאד מרגשות. יש תגובות של גברים וגם נשים ששיתפו, שגם הם/ן חוו בילדות משהו דומה. הייתה לי תגובה של מישהי שבאה אליי אחרי ההצגה ואמרה לי שהיא בת 62 ושהיא חוותה בדיוק את אותה טראומה כמו שאני חוויתי - בתוך המשפחה - אבל היא לא יכולה לדבר על זה (ויש לה כבר ילדים ונכדים). האדם היחיד שהיא חלקה איתו את הסוד הזה והרגישה בנוח לבוא ולדבר על זה - היה איתי, אחרי ההצגה. זה היה מאד מרגש. ראיתי שהיא לא דיברה על זה המון שנים. אח"כ התכתבנו בווטסאפ והיא שלחה לי שירים שהיא כותבת, והיא התחילה לעשות עם זה דברים והיא החליטה לטפל ולדבר אחרי המון שנים של הדחקה. גם בגיל הזה".
"בהצגה האחרונה גם באה אליי מישהי שחוותה את אותו מקרה בגיל 11 והיא אומרת שעד היום היא לא יכולה לדבר על זה - כי אימא שלה עדיין בחיים. היא נושאת את הטראומה והיא רוצה להגן עדיין על הסביבה. דברים מאד מורכבים. תגובות מעוררות לפעולה, מעוררות למחשבה. תגובות מאד מרגשות".
סידו: "התגובתיות והתהודה וזה שזה מאיר לכ"כ הרבה אנשים אחרים את הדרך, זה פשוט נותן לי הרבה אנרגיה וכוחות להמשיך לרצות ולהפיץ את הטוב הזה ואת האור הזה. וכשאני מניחה על כף המאזנים את הטוב ואת הרע - אז אני כאילו אומרת לעצמי בסוף זה הרי חי איתי, הדיסוציאציות, הפלשבקים – זה הכל קורה לי כל הזמן כל יום. וזה תופס אותי הרבה פעמים לא מוכנה, והרבה פעמים השליטה לא הייתה בידיים שלי וההגה לא היה בידיים שלי ולא ידעתי איך לשלוט בזה. היום, תודה לאל, בעקבות כל התהליכים שאני עושה, גם בעקבות החשיפה הזאת וגם זה שאני בוחרת לעמוד על הבמה ולספר את הסיפור בכל פעם מחדש - הן בהרצאות והן בהצגות ובכל דרך כזו או אחרת – אני מבינה כמה כוח זה נותן לי. השיתוף. החלוקה הזאת ומה שזה מביא איתו. כי בסוף אני לא יכולה להתחמק מזה. זה נמצא שם תמיד. איתי. אז לפחות לרגעים אני בוחרת מתי ואיך לנהל את הטראומה הזאת ואת הסיטואציות ולהגיע לזה אול-אין עם הלב והנשמה בכנות. לראות ולהרגיש את האור הזה יוצא ממני החוצה ואז חוזר אליי בחזרה".
"זו איזושהי נשימה משותפת", מסכמת דבורין. "הקהל עובר איזושהי חוויה שהיא מטלטלת ועם זו היא נורא מרגשת וגם מעצימה וברגע שיש להם את ההזדמנות גם לשתף את הרגשות שעלו להם - גם הם יוצאים מההצגה הרבה יותר מחוזקים".
לצד הנשים על הבמה ישנם גם תפקידים גבריים, של התוקפים, אלו שפגעו בנשים ויצרו את הטראומה אותה הן חושפות. דיויד בילאנקה, שחקן הקאמרי, החליט להרים את הכפפה ולהיכנס לתפקיד הקשה והלא מחמיא הזה. "ברגע שקראתי את המחזה 'בעיניים שלי' היה לי ברור שאני רוצה להיות חלק מההפקה הזאת", הוא מודה.
"המחזה נגע לליבי ועל אף שידעתי שתפקיד התוקף, אותו אני מגלם, לא יעורר אמפתיה בקרב הצופים, ראיתי בהשתתפותי בהפקה סוג של שליחות. הרגשתי שהסיפור של שלוש הנשים חייב להישמע. בתור אב לשתי בנות אני מאוד מודאג מהאלימות המינית הרווחת בחברתנו ומתופעות כמו החפצה, האשמת הקורבן וזלזול בחומרת מעשי אונס. כולי תקווה שההצגה הזאת תגיע לכמה שיותר אנשים, בעיקר גברים ואנשים צעירים, תחלחל ותשנה משהו בתפישה שלהם את גוף האישה ונפש האישה".
5 צפייה בגלריה
"הרגשתי שהסיפור של שלוש הנשים חייב להישמע". מתוך ההצגה "בעיניים שלי"
(צילום: יפעת גבאי)
איך זה לשחק גבר אלים כשעל הבמה נמצאות הנשים שחוו את התקיפה באמת?
"נוכחות הנשים שנפגעו על הבמה רק מגבירה את ההזדהות והמחויבות שלנו כשחקנים לצלול פנימה ולספר את הסיפור שלהן בטוטליות המתחייבת. היו רגעים לא קלים בחזרות, עבורנו ועבורן, אך דנה וקרן היו מאוד קשובות לתחושות, הכאבים והחששות שעלו בתהליך היצירה ונתנו להם מקום".
את המיזם מלווה, באופן צמוד, צוות מקצועי של עובדת סוציאלית ומדריכה חברתית הפועלת כחלק בלתי נפרד מהתהליך. "העיסוק עם חומרים כ"כ קשים הוא לא פשוט", משתפת דבורין. "הוא הרבה פעמים מטלטל. הוא נוגע וצורב לנו בגוף בכל פעם מחדש, אך עם זאת אנחנו יודעות מתוך העבודה המשותפת שלנו לאורך השנים - שהחוסן שלנו הוא המקום לעגן, לשמור ולקדם את כל מי שאנחנו רוצות לקדם אותה. זה התפקיד שלנו - להיות שם, לספוג, אך לא לתת לזה למנוע מאיתנו לקחת את ההחלטות הנכונות ולפעול בצורה שהיא אסופה, למרות שזה כואב בכל פעם חדש".
"אנחנו מתעסקות עם נשים שעברו בחייהן דברים לא פשוטים ואני חושבת שהחוסן שלנו נולד מתוך עבודה של הרבה שנים, שבה בעצם הבנו איך אנחנו יכולות לעמוד בפני הכאב, לפעול בתוך הכאב, אבל עם זאת גם לשמור עלינו - במטרה לשמור על כל מי שאנחנו רוצות להוביל אותה לשינוי", היא מסכמת.
