אריאלה טוחולוב היא אם לחמישה ועיוורת כמעט לחלוטין, ירוסלב ברנצקי עלה לארץ מרוסיה רק לפני שלוש שנים והוא חירש וגיי, סול גבריאל-טל, נולד רואה ולקות הראייה שלו התפתחה ממחלת עיניים שהחמירה, טייב בדווי, הוא שחקן חירש, מורה לשפת הסימנים וסטודנט לחינוך ומורדי וייס, עלה לישראל מארה"ב לפני כ-14 שנים והוא חירש-עיוור. חמישתם מככבים ב"זה יכול להיות אדם עומד בשלג", מופע חדש בבימויה של עמנואלה עמיחי, שעולה בימים אלה במרכז "נא לגעת" שביפו.
צפו בראיון עם שחקני ההצגה:
זה יכול להיות אדם עומד בשלג
(תאטרון "נא לגעת" )
"מאוד שמחתי כשפנו אליי ליצור עבודת תיאטרון במרכז 'נא לגעת'", מתארת הבימאית והכוריאוגרפית עמנואלה עמיחי. "זה מקום מופלא בעיניי. כל המהות שלו היא חיבור של הקהילה לחרשים, עיוורים וחרשים-עיוורים. לפתוח את העולם הזה שלא זוכה למספיק חשיפה".
עמיחי, בתו של המשורר וחתן פרס ישראל יהודה עמיחי, למדה וחקרה מחול, אומנויות, תיאטרון ומשחק ולאורך השנים הציגה, לימדה וביימה פרפורמנס (פעולה או סדרת פעולות דרמטיות, מבוססות צליל או מלל, המבוצעות מול קהל) במסגרות שונות. עבודות הווידאו והבמה שלה זכו לפרסים ושבחים והוצגו בפסטיבלים ברחבי העולם.
כשהתבקשה על ידי מנהלי מרכז "נא לגעת" לסייע להם לקדם את המודעות לנושא הזהות של החיים לצד המוגבלות, הרימה עמיחי בחפץ לב את הכפפה ובמופע החדש שיצרה, בשיתוף השחקנים, הם משלבים תנועה, וידאו ופרפורמנס במופע מקורי שנותן במה לריבוי הזהויות הקיימות בהם.
מרכז "נא לגעת" שביפו הוא מרכז ייחודי לתרבות ולאומנות, שפועל ללא מטרות רווח, והוא יחיד במינו בעולם. המרכז מפגיש בין אנשים חרשים-עיוורים, חרשים ועיוורים לבין הקהל הרחב, מתוך אמונה שכול בני האדם נולדו שווים ולכל אחד הזכות לקבל את עצמו והחובה לתרום לחברה. בנוסף לתיאטרון, פועלים במקום גם מסעדת שף כשרה, בה סועדים בחשיכה מוחלטת, מתחם אירועים בו מתקשרים בשפת הסימנים ושפע של סדנאות מונגשות.
5 צפייה בגלריה
"הם פתחו לי דלת אל עצמם כמו שאני פתחתי להם דלת אל עצמי". עמנואלה עמיחי
(צילום: בני גם זו לטובה)
"עבודת התיאטרון התחילה במפגשים בסדנאות עם השחקנים. הם פתחו לי דלת אל עצמם כמו שאני פתחתי להם דלת אל עצמי", משתפת עמיחי בחוויית היצירה. "במהות התיאטרון יש משהו מאוד מחבר, בטח כשעובדים עבודה תהליכית, שהיא לא עבודה עם איזשהו מחזה כתוב או מוכן, אלא עבודה שנוצרת עם ובשיתוף השחקנים".
"רציתי לעסוק בנושא של זהות. הרבה פעמים מגבלה יוצרת סוג של זהות, שזה משהו שצריך לבדוק אותו. צריך לדבר עליו. באופן כללי, גם אדם בלי מה שמוגדר כמגבלה, עוסק בזהות. זהות זה נושא שאנחנו עוסקים בו כל היום, בטח ובטח בתיאטרון", מסבירה עמיחי.
"בתהליך החזרות היו סדנאות ומפגשים של בדיקה של מה היא הזהות של כל אחד מאיתנו, בלי דגש על הזהות של המגבלה בהכרח, אלא בתכנים בחיים שלי שאני מתעסק בהם. לכל שחקן יש את התמונה שלו, את הסצנה שלו, שבתוכה הצלחנו לחלץ אלמנטים מסוימים מתוך הזהות שלו", היא מרחיבה ואכן, כל אחד משחקנים מביא עמו מורכבות ואתגר משלו.
"זה יכול להיות אדם עומד בשלג"
אריאלה טוחולוב (46), מבת-ים אף פעם לא שותה מים אלא רק שתיה חמה ומתוקה, אפילו בקיץ. היא כבדת ראייה מלידה ולמרות שהיא עיוורת כמעט לגמרי היא מתנהלת בביתה בעצמאות ובחוץ בעזרת אלכס, כלבת הנחייה שלה. היא מופיעה כבר חמש שנים בתיאטרון פלייבק שבו משחקים חירשים ועיוורים.
טוחולוב אוהבת ללמוד ובמהלך חייה למדה עיצוב פנים, תיווך נדל"ן, יעוץ זוגי, צילום אמנותי, טיפול בילדים על הספקטרום האוטיסטי, כתיבה יוצרת (אצל אשכול נבו) פזמונאות (אצל דנה ברגר) ועוד. היא שיחקה בתיאטרון הקהילתי אצל יורם לוינשטיין, והופיעה בפסטיבלים שונים. בחצי השנה האחרונה היא עובדת במתחם "נא לגעת" כמלצרית במסעדת החושך.
בצעירותה עברה טוחולוב ניתוח ראשוני מסוגו: "הייתי השנייה בארץ שעברה את זה ועשו איתי סיבוב 'השווצות' שיווקי מול סטודנטים וכו'. אבל לאט-לאט הראייה נחלשה ובדיעבד הסתבר שלטווח הארוך הניתוח חירב לי את הראייה", היא מסבירה. חמשת ילדיה (בגילי8-21) רואים באופן מלא, וכך גם שני הבעלים שהיו לה.
"אני חושבת שהולך להיות מופע מקסים עם המון עוצמה, שנרקם ממש כמו רישום שנגמר בציור שלם ומלא", היא אומרת. "חשוב לא להפסיק לנוע בכל המידת והכיוונים, תמיד להיות בתנועה".
"זה אולי נשמע נוראי, אבל אני רואה אחרים לצדי שמתמודדים בעצמם וזה מרים אותי. אני לא מתרומם מהחולשה שלהם, אלא מיכולותיהם להתרומם מעל לקשיים, ויכולתם להמשיך ולהתגבר ולהצליח. זה דוחף אותי להרים את עצמי קדימה ברגעים שאני נופל, ומאזן אותי לעשייה ושמירה על אופטימיות".
"תהליך העבודה בעיני נבנה ונרקם יותר ויותר", טוחולוב מסבירה, "זה לא כמו בתיאטרון הקלאסי שהכל מוגדר וממוסגר אלא חופשי ופתוח, כשהבמאית נותנת מקום ליכולות שלנו ולמרחב כשחקנים. יש כאן בניית בניין, זה לא מהודק ומדויק כמו מחזה כתוב וברור עם דמויות של שייקספיר או חנוך לוין, אלא ליקוט של המון כישורים תחת האופי והמגבלות שיש לשחקנים על הבמה בין שמיעה, דיבור וראייה".
לגבי ההתנהלות מול השחקנים החירשים טוחולוב מפרטת: "עם מורדי אני מתכתבת על כף היד. מול ירוסלב אני מנסה שיקרא את השפתיים שלי והוא מנסה להסביר לי דרך כף היד ואם לא הולך אז יש את המתורגמניות. עם טייב אני מתנהלת ומדברת באופן כמעט רגיל ואנחנו מתקרבים ומבינים אחד את השניה. נוצרה עם שאר הקאסט תקשורת פיזית שאני לא יכולה להסביר, אנחנו מרגישים ומקשיבים אחד לשני. למשל ירוסלב לא יכול לומר לי שהוא כאן, אלא אם כן ייגש ויניח את היד, כשהידיים זה אמצעי התקשורת המרכזי. אבל אני מזהה את הנשימה והריח הייחודי והצעדים וההליכה והתנועה הייחודיים, שלו ושל כל השאר", מתארת טוחולוב.
דיאלוג של מוגבלות והנגשה
עמיחי משתפת בתהליך היצירה של המופע: "הסצנות נוצרו יחד איתם, גם ברמת הטקסטים שנאמרו בתוך החזרות. מכיוון שהסצנות מבוססות עליהם, הייתה פה עבודה שנעשתה בשיתוף איתם. זה היה הרעיון המקורי של העבודה ואני שמחה שזה היה אנסמבל כזה של קבוצה מוכשרת ואינטליגנטית וסקרנית. אנשים שמגיעים עם רצון, וחלקם עם ניסיון בעולם הזה, וזה הפך את החוויה לחד פעמית ויוצאת דופן, גם עבורי".
"הנושא של הנגשה, שזה נושא שעכשיו מדובר יותר ויותר, מאוד חשוב", היא מוסיפה. "המון דברים בעניין הזה של הנגשה זה בעצם איך אני מחבר אדם לתוך עולם. איך אני מנגיש לו את הדבר הזה. גם תיאטרון, במובן מסוים, זאת עבודה של הנגשה. זה לפתוח איזו דלת לתוך עולם של דימויים, שלך או של אחרים, או של טקסטים, ולייצר איזשהו עולם".
"אריאלה גילתה לי על אפליקציה שמתארת לאנשים עיוורים וכבדי ראייה את הסצנה שלפניהם. אתה ממקם את הטלפון מולך, מול הסצנה הוויזואלית, והיא מתארת אותה במילים. אמרתי לה שזה פשוט נפלא כי זה בדיוק העניין הזה של 'איך אני מתארת מציאות' – מה אני בוחרת לתאר מתוך מה שאני רואה. מתוך הדבר הזה נבנתה סצנה שמבוססת על איך שאפשר להנגיש סצנה. איך אפשר לפרש אותה בכל מיני דרכים, שזה משהו שגם מאוד קשור לחוויית הצפייה וגם לתיאטרון", מסבירה עמיחי.
"עם אריאלה עבדנו מתוך המקום של 'איך אני 'מנגישה' את עצמי'. כשהאפליקציה מתארת את המציאות היא אומרת: 'זה אדם עומד מול בניין', או 'זה חתול יושב על ספסל'. לפעמים היא גם טועה, ואז היא יוצרת שילובים נהדרים. במובן התיאטרוני זה נהדר. באחת הפעמים היא פירשה 'אדם עומד' כ'זה יכול להיות אדם עומד בשלג'. זה בדיוק, באיזשהו אופן, תיאטרון, והאפליקציה נגעה בדבר הזה – הנה אדם עומד, הנה במה שהיא תרגמה אותה כ'קצת לבנבנה', והיא השלימה את החסר. היא עשתה את הפעולה הזאת שהצופה נדרש לה. זו טעות, זה באג במערכת, אבל זה פעל לטובת הדבר". כך, אגב, הגיעו היוצרים גם לשמו של המופע.
"לכל חירש יש קצב משלו"
ירוסלב ברנצקי, הוא שחקן חירש וגיי, שגדל ברוסיה ועלה לתל אביב לפני שלוש שנים. סבא וסבתא מצד אביו חירשים, והמשפחה מתקשרת באמצעות שפת הסימנים.
ברנצקי מגיע ממשפחה של מוזיקאים ונגנים, שנשארה ברוסיה, הוא למד בבית ספר לחירשים, רוקד כל חייו ואוהב כתחביב, לצלם, לצייר ולערוך סרטוני וידאו, לטוס ולטייל בעולם. "אני חובב גם וינטג' וקפה ואוהב לנעול ולרקוד עם נעלי עקב גבוהות. התחלתי בכך לפני כעשור ואני עדיין חושש להחליק וליפול", הוא מחייך.
מאז עלייתו הוא דובר שסי (שפת סימנים ישראלית). בארץ זו הפעם הראשונה שהוא משחק, אבל ברוסיה השתתף בהרבה קבוצות מקצועיות, גם של ריקודים, וגדל על הבמה. "נולדתי מוכן לבמה", הוא מסביר.
"קשה להגדיר את המופע בהתחשב שזאת הצגה ללא טקסט, שכל אחד מהשחקנים מבטא עצמו דרך העולמות והאיכויות שלו", מוסיף ברנצקי. "לכל אחד מהשחקנים יש זהות אינדיבידואלית משלו על רגשותיו, חוויותיו, תחושותיו והטראומות שלו כפי שהם מתבטאים בעולמו הפנימי שנבדל בינינו אחד מהשני", מוסיף ברנצקי.
לאחר מחשבה ממושכת חלקו בהצגה ממוקד בעיקר בריקוד: "חירשים יכולים לרקוד ולשם כך חשוב להרגיש את המוזיקה והוויברציות על הבמה, ואם אפשר להרגיש אותן טוב אז מסגלים קצב פנימי, ואז קל לשקף זאת על הבמה", הוא מסביר. "לכל חירש יש קצב משלו. למדתי הרבה דברים מתהליך הסדנאות והחזרות והשיחות עם הבמאית, שעזרו לי להבין מי אני ומה אני אוהב באופן פנימי, וכך הופתעתי מעצמי".
העבודה המשותפת הצריכה התמודדות ותמרון בין חירשים, עיוורים ושומעים. הדבר יצר הרבה מערבולות בדרך, "זה אף פעם לא מאה אחוז ויש הרבה פספוסים ולוקח זמן להבין וללמוד כיצד להסתנכרן", משתף ברנצקי.
סול גבריאל-טל (54) מתל אביב, נולד רואה ולקות הראייה שלו התפתחה ממחלה עיניים שהחמירה. הוא בעל רקע בהוראה, פעיל פיזית ונוהג לשמור על כושר. בחייו התנסה במגוון עיסוקים: קופאי, מנקה בתים, גנן, בריסטה, מדריך לפגועי נפש וגם מורה לתיאטרון לילדים בביה"ס היסודי בגני תקווה, שם גם ביים את מסיבת סוף השנה.
"מחלת העיניים שלי החלה בגיל 35 ואז פרצה והחמירה ב-2016. מאז אני לא רואה תווי פנים, אלא כמו טיפות גשם מעורפלות בתוך העין", הוא מנסה להסביר. "זה קשה מאוד, אבל בתוך השבר צצים דברים. אני נפגש עם עצמי ואין אפשרות לברוח. זה מחבר אותי למי שאני כאן ועכשיו ובדיעבד רק מעצים", משתף גבריאל-טל.
"כיום אני מרגיש מספיק מגובש להתערות בחזרה בחברה באופן מלא, כשאחד מהצעדים האלו זה להשתלב ב'נא לגעת' ולהשתתף בהפקה. זה מאוד ממלא אותי, מפגיש אותי עם אתגרים, גם פיזיים ומבחינתי מדובר בדבר גדול מאוד".
"זה אולי נשמע נוראי, אבל אני רואה אחרים לצדי שמתמודדים בעצמם וזה מרים אותי", הוא אומר בכנות. "אני לא מתרומם מהחולשה שלהם, אלא מיכולותיהם להתרומם מעל לקשיים, ויכולתם להמשיך ולהתגבר ולהצליח. זה דוחף אותי להרים את עצמי קדימה ברגעים שאני נופל, ומאזן אותי לעשייה ושמירה על אופטימיות".
טייב בדווי הוא שחקן חירש מכפר קאסם הלומד חינוך מיוחד לתואר ראשון בבית ברל. הוא מורה לשפת הסימנים עם עניין בשפות שונות ואהבה לקומיקס. החירשות מאוד נפוצה במשפחתו, ובילדותו אחד מהמורים לחירשים בכפר קאסם עודד אותו להשתתף בהצגות, כעת הוא מככב גם ב"ילדים חורגים לאלוהים" בתיאטרון "נא לגעת".
בדווי עוסק בשינוי מערכת הלימודים עבור חירשים ערבים, הוא רוצה להתמקד בסיוע למגזר הערבי ועונד צמיד שמנציח את הטבח בכפר קאסם, על כך אסף עדויות אישיות מזקני כפר. במופע הוא מתמקד בזהותו כערבי-מוסלמי וחירש. יש שם חלק שהוא מנקה ידיים, בהשאלה ממנהג מוסלמי. "אני לכוד במאבק משולש", הוא מסביר: "מוסלמי בגלל הסטיגמות, ערבי-פלסטיני בגלל הקיפוח בזכויות, וחירש, על כל המשתמע מכך".
השחקן החמישי בצוות הוא מורדי וייס, שחקן חירש-עיוור באמצע שנות הארבעים לחייו, שהגשים חלום ועלה לבדו לישראל מארה"ב לפני 14 שנים. בחמש השנים האחרונות הוא שיחק בתיאטרון "נא לגעת" בהצגה "אדגר", לצד עבודה בדואר ובמפעל בדים. תחביביו הם שחייה, קריאה וטיולים ובייסבול עליו הוא מציג קטע במופע.
וייס הוא חירש מלידה ומתמודד עם 'תסמונת אשר' (המשלבת חרשות ועיוורות) בה הראייה נחלשת בגילאי הנעורים. בגיל 16 החל להבין שכשיגדל יהיה עיוור. "כיום אני רואה פנים, אבל לא רואה עיניים ואיברים, ולא יודע להגיד מי יפה ומי לא", הוא מסביר בחיוך.
שימוש בחושים באופן אחר
אז איך מייצרים יחד מופע משותף לחמשת העולמות השונים הללו? עמיחי מסבירה: "הייינו צריכים למצוא את הדרך לעבוד בתוך המדיום הזה. אם זה עם דימויים, אם זה במגע, בשיחה או בכתיבה. יש המון דרכים לגלות את הדרך שהכי מתאימה לכל אחד".
"אני מגיעה מתחום של מחול, שזה מדיום שאין בו טקסט והוא מאוד ויזואלי ומאוד מבוסס מוזיקה, מקצב וגוף. יש משהו מאוד יפה שיש תיאטרון שהוא חושי, אבל מי שמשתתפים בו משתמשים בחושים באופן אחר. אדם עיוור, כשהוא חווה תיאטרון, הוא לא חווה את הפן הוויזואלי, אבל הפן השמיעתי – הקצב, הריח, הטמפרטורה, הופכים להיות יותר נוכחים בחוויה", מתארת עמיחי.
"כל שחקן בחר להתעסק בנושא שמגדיר או קשור אליו וגם קרוב אליו מבחינת הזהות שלו. ניסינו, כמה שיותר, לפתוח דלת דו-צדדית לעולמות – גם של כל אחד, גם של התיאטרון וגם של הקהל. זה מפגש משולש בין שלושת הגורמים האלה, לנסות להבין קצת יותר את האופן שבו אדם חרש או עיוור חווה את העולם, או את עצמו".
אורכו של המופע, שיעלה הערב, (ג', ה-14 ביוני), הוא שישים דקות, והוא משלב וידאו, דיאלוגים, סצנות אישיות ומשותפות. "הבסיס של המופע הוא עבודה של כל אחד סביב הנושא של זהות, על כל המשתמע", מרחיבה עמיחי. "העניין של הדיאלוג של המרכז עם הנושא הזה של מוגבלות והנגשה, והדיאלוג הזה הדו-צדדי, כך שכל צד פותח את העולם שלו כלפי הצד השני, זה בסיס לכל שינוי טוב".
"באיזשהו שלב העניין הזה של המוגבלות לא היה בתוך השיח אלא באמת היה פה שיח שלי עם האנשים האלה, שהם באמת אנשים מרתקים ומוכשרים ומעניינים, וכל אחד – כמו שאני באתי עם סיפור החיים שלי – הם באו עם שלהם. אני מרגישה, מעל לכול, שזה היה מפגש אנושי עם אנשים מוכשרים שיש להם דעה ומחשבה והם מעניינים", מסכמת עמיחי. "אני מאוד שמחה על זה. זו חוויה". וטוחולב מוסיפה: "התובנה שלי מההפקה היא לא לפחד לנוע בכל דבר בחיים משום סיבה, בגלל אף אדם ואף מגבלה, טבעית או על טבעית".
