המלחמה עדיין מתנהלת בדרום ובצפון. עסקת החטופים מתמהמהת, והמפונים סובלים בבתי המלון. רגשות ההלם והיגון של כולנו הוחלפו בייאוש ובתסכול. בתוך כל זה, החלו דיבורים על ועדות חקירה שונות. ועדה חקירה אחת כזו, קטנה ולא רשמית, פועלת אצלי. לא הייתי בדרום בשמחת תורה, אינני מבקרת מקצועית, אפילו לא שירתי בצה״ל (אלא בשירות לאומי). אבל נולדתי, גדלתי וחייתי בארץ הזו, וכחוקרת במדעי החברה אני מבקשת להתבונן במחדל הנורא של ה-7 באוקטובר בעזרת מושגים שיכולים, אולי, לעזור לנו לתקן את מה שקרה, ולצמוח מחדש.
רבקה נריה בן שחרצילום דני לויאת המושג פרנויה מועילה טבע ג'ארד דיימונד, ביולוג, פרופ' לגיאוגרפיה וזוכה פוליצר, בספרו "העולם עד אתמול". אני חושבת הרבה על האוקסימורון המוזר, שמשלב בין פרנויה - הפרעה נפשית של פחדים מוגזמים עם פוטנציאל סיכון לאדם ולסביבתו – לבין יעילות. דיימונד מספר על התנגדות עיקשת של אנשי ניו-גינאה, מושאי אחד ממחקריו, להקים מחנות מתחת לעצים מתים. הוא ניסה להתווכח איתם ולשאול מהי הסבירות שעץ מת מסוים יקרוס בדיוק בלילה הספציפי שבו מישהו ישן במחנה שמתחתיו. לאחר זמן הוא הבין שיש תועלת בפרנויה הזו – בנקודה מסוימת לאורך הזמן, בתנאי חיים מסורתיים, עצים מתים נופלים על אנשים שישנים תחתיהם. "אם בפעולה כלשהי יש סיכון נמוך בכל פעם, אבל אתה עומד לעשות אותה לעיתים קרובות, הרי מוטב לך שתלמד לנקוט זהירות עקבית, אם אינך רוצה למות, או להיות נכה בגיל צעיר", הסביר (עמ׳ 238). במושגים מודרניים, הוא משווה את השינה תחת עץ מת לנהיגה במכונית, עמידה במקלחת, טיפוס על סולם כדי להחליף נורה, ועלייה וירידה במדרגות. בכל פעולה כזו יש סיכוי נמוך לסכנה בכל פעם, אך אנו מבצעים אותן כל הזמן, וכך רמת הסיכון עולה.
טאלב מתאר את חייו הטובים של תרנגול הודו ב-364 הימים שקדמו לערב חג ההודיה. התרנגול משתמש, לכאורה, בתובנות שרכש בימים אלה, וצופה שכך ימשיכו חייו. השוחט, לעומת זאת, יודע היטב מה יקרה ביום ה-365. אם לא נתנהל כמו תרנגול הודו, ונזהה מראש את האזורים בהם אנו פגיעים במיוחד, נוכל – במידה מסוימת – להגן על עצמנו
הברבור השחור, כשם ספרו של נאסים ניקולס טאלב, עוסק גם הוא בניהול סיכונים. הוא משתמש במטאפורה של הברבור השחור, המתייחסת לכך שהעולם המערבי חשב לתומו שכל הברבורים הם לבנים, עד שבאוסטרליה התגלו פתאום ברבורים שחורים. טאלב מכנה "ברבור שחור" כל אירוע שהוא חריג ויוצא דופן, שהשפעתו גדולה מאוד, ושלכאורה לא יכולנו לצפות אותו מראש. הדוגמאות המופיעות בספר כוללות, בין השאר, את המצאת האינטרנט ואת פיגועי 11 בספטמבר וקריסת מגדלי התאומים. טאלב מסביר שחיזוי העתיד הוא בלתי אפשרי, וכי אנו מוקפים בשלוש אשליות:
- ניתן להבין את העולם, ואנו מבינים אותו.
- יש לנו יכולת לנתח את העבר (אנו מתעלמים מהזיכרון המוגבל והנרטיבי שלנו).
- יש לנו הערכה מוגזמת לידע של מומחים.
בשילוב של הומור ותיאוריות הוא מספר איך בדיעבד, כולם מסתכלים אחורה ומסבירים את האירועים הבלתי צפויים. הוא מתאר בפירוט את חייו הטובים של תרנגול הודו ב-364 הימים שקדמו לערב חג ההודיה. התרנגול משתמש, לכאורה, בתובנות שרכש בימים אלה, וצופה שכך ימשיכו חייו. השוחט, לעומת זאת, יודע היטב מה יקרה ביום ה-365. אם לא נתנהל כמו תרנגול הודו, ונזהה מראש את האזורים בהם אנו פגיעים במיוחד, נוכל – במידה מסוימת – להגן על עצמנו. טאלב יודע על מה הוא מדבר, כמי שחי שנתיים במקלט בזמן מלחמת האזרחים בלבנון, וראה את ארצו המשגשגת הופכת לשממה, ואת משפחתו יורדת מנכסיה. באופן לא מפתיע (בדיעבד) הוא חזה את משבר הסאב-פריים בארצות הברית, ואף התעשר ממנו.
4 צפייה בגלריה
אם נזהה מראש את האזורים שבהם אנו פגיעים במיוחד, נוכל להגן על עצמנו. להבות אופפות את קיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר
(צילום: דקל אגמי)
"כשהייתי עובדת סוציאלית לקשישים בעיריית ירושלים למדתי שהדרך הטובה ביותר לטפל בנפילות של קשישים היא למנוע אותן. אחרי שנפלתי בעצמי ושברתי שתי צלעות למדתי שלא. עולים. על. כיסא. נקודה. עולים רק על סולם, וגם את זה עושים רק אחרי שבודקים שהוא מקובע היטב"
נראה שפרנויה מועילה וברבור שחור הן שתי גישות שונות לחלוטין לניהול סיכונים. הפרנויה המועילה מתבטאת בהתנהגויות קטנות, יומיומיות, קבועות, שלאורך זמן יוצרות מערכת זהירה ויעילה של ניהול סיכונים. כשהייתי עובדת סוציאלית לקשישים בעיריית ירושלים למדתי שהדרך הטובה ביותר לטפל בנפילות של קשישים היא למנוע אותן. אחרי שנפלתי בעצמי ושברתי שתי צלעות למדתי שלא. עולים. על. כיסא. נקודה. עולים רק על סולם, וגם את זה עושים רק אחרי שבודקים שהוא מקובע היטב.
לא יהיה בסדר
ברבור שחור, לכאורה, לא אמור לשנות התנהגויות, ודאי לא ברמה היומיומית. ברבור שחור משנה את התודעה עצמה. הגישה הזו מלמדת שהאירועים הבלתי צפויים יקרו, גם אם נעלה על סולם ולא על כיסא, וגם אם לא נקים מחנות תחת עצים מתים. פעם בכמה זמן יגיע אירוע חריג ויחייב אותנו להתמודד עם ההשלכות שלו, וכל הידע של המומחים ימצא את דרכו אל פח האשפה של ההיסטוריה.
מול גישות אלה להתמודדות עם סכנות, אירועי 7 באוקטובר מדגישים יותר מכל את הגישה הישראלית להתמודדות עם סיכונים: "יהיה בסדר". את המושג אנו שומעים (ואומרים) בתדירות יומיומית. חסרים מוצרים בסופר? אנשים לא מגיעים בזמן לפגישות? מחשבים לא נדלקים? אינסטלטורים מאחרים? הססמה "יהיה בסדר" ותאומתה הדתית "השם יעזור" תמיד עובדת. אפרים קישון תיאר את התופעה בסדרה של טורים מושחזים - מהטענה שהמפתח תמיד אצל הג'ינג'י, ועד האבחנה שתמיד יש לפחות בורג אחד חסר בכלים וברהיטים ישראלים. ועדת החקירה שתקום, כפי הנראה, תגלה כמה מהמפתחות היו בידי חיילים ואזרחים, שישנו בשלווה בבוקר שמחת תורה. אבל האירוע הטראומטי שעברנו מייצג לא רק בורג אחד חסר או מרפסות נופלות מבניינים.
4 צפייה בגלריה
ה"יהיה בסדר" שלנו לא רק הביא אותנו ל-7 באוקטובר, הוא איתנו עד עכשיו. מחבלי חמאס בשער קיבוץ נירים
אנו צריכים להבין שיש ברבורים שחורים, והם יופיעו, אנחנו רק לא יודעים מתי. מי יודע, אולי אם הנגדת ו׳ היתה ממסגרת את מה שהיא רואה כ"ברבור שחור", והיתה מודעות לנדירות התופעה, מישהו אכן היה מקשיב לה
הפקרת האזרחים, הסד"כ החסר, התגובה האיטית של צה"ל, הקונספציות, הזלזול בהתראות – כל אלה מראים שלא ידענו להתמודד עם הסיכונים בזמן אמת. התחושה ש"אין ממשלה" הפכה למציאות כשאזרחים מתנדבים פינו תושבים, סייעו למפונים, והסדירו למענם קורת גג ודיור. חוסר המוכנות של המדינה לשעת חירום זינק מתוך דוחו"ת מאובקים של מבקרי המדינה, והפך למציאות מזעזעת. העובדה שהחטופים עדיין בעזה, שהמפונים סובלים בבתי המלון, רובם בלי תעסוקה ובלי תאריך יעד, מראה שאנו שהממשלה לא יודעת לא רק להתכונן לקראת סכנות, אלא גם להתמודד עם ההשלכות של הסכנות. אולי כי אין לנו תוכניות לטווח ארוך, רק לטווח קצר. ה"יהיה בסדר" שלנו לא רק הביא אותנו לשבעה באוקטובר, הוא איתנו עד עכשיו, מלווה אותנו כמו צל.
מה אפשר לעשות?
אפשר פשוט לעשות. קודם כל להכיר את המושגים, וללמוד להשתמש בהם בחיי היומיום ובניהול החברתי והמדיני שלנו. מהמושג "פרנויה מועילה" אני לומדת שצריך להקשיב ברצינות לכל אזהרה ולכל התרעה. תושבי הצפון והדרום הם לא פרנואידים נודניקים שחולמים שחופרים להם מתחת האדמה, וכל תצפיתנית צריכה לקבל מספר טלפון ישיר לפיקוד הבכיר. אנו צריכים להבין שיש ברבורים שחורים, והם יופיעו, אנחנו רק לא יודעים מתי. לכן נצטרך – ככל שאפשר – להכין את עצמנו גם לברבורים שחורים, ולא רק לעצים נופלים. מי יודע, אולי אם הנגדת ו׳ היתה ממסגרת את מה שהיא רואה כ"ברבור שחור", והיתה מודעות לנדירות התופעה, מישהו אכן היה מקשיב לה.
היומיום הישראלי שלנו, של אחרי ה-7 באוקטובר, חייב להיות אחר. אני מציעה שנהפוך מחברה שמעריצה "זרימה" ו"ספונטניות לחברה שיודעת להגדיר מטרות ויעדים, ולבנות תוכניות לטווח קצר ולטווח ארוך. כהורים הדריכו אותנו להעריץ משחקי דמיון ויצירתיות, אבל אפשר להוסיף משחקים המבוססים על בנייה לפי תוכנית, יצירה של דגמים והקפדה על כללים.
מערכת החינוך שלנו צריכה ללמד את הילדים גם ללמוד בזמן הלמידה. כשגרנו בארה״ב אמרה לי בתי, שהיתה אז בת 12: "אמא, עכשיו הבנתי את ההבדל בין ארה"ב לישראל". בבית הספר שבו למדה המורים כתבו על הלוח את שיעורי הבית כבר בתחילת השיעור. כך, לאורך השיעור שמרו הילדים על שקט והתנהגו למופת, כי ידעו שאחרת יאלצו להכין את שיעורי הבית בלי להכיר או להבין את החומר. בארץ, אחד המשפטים הנפוצים בבתי הספר (וגם באקדמיה) הוא "נראה כמה נספיק בשיעור ולפי זה ניתן שיעורי בית...". כלומר, מערכת החינוך צריכה להחליט מראש מה היא מצפה להספיק ולאן היא מבקשת להביא את תלמידיה, והתלמידים ילמדו להתיישר.
4 צפייה בגלריה
מערכת החינוך שלנו צריכה לקבוע מראש לאן היא מבקשת להביא את תלמידיה, והתלמידים ילמדו להתיישר. שיעורי בית כמהלך ראשון
(אילוסטרציה: עמית שעל)
במשך 75 שנה חשבנו שה"יהיה בסדר" יציל אותנו. אילתרנו, בנינו עם פחות ברגים, טפחנו לעצמנו על השכם ושכנענו את עצמנו שאצלנו זה אחרת, שאנחנו "זורמים" והמציאות זורמת איתנו ועפנו על עצמנו. אולי ענווה היא אחד הדברים שחסרים לנו. נוריד קצת את האף, נפנים את ההנחיות והאזהרות, נקפיד על נהלים. הברבורים השחורים ימשיכו להגיע, אבל לפחות נפתח פרנויות יעילות, שיסייעו לנו להתמודד איתם
הנורמות החברתיות שלנו לא מכבדות את הזמן של האחרים. אנשים מרשים לעצמם להגיע לפגישה באיחור, להאשים את הפקקים (כמובן, ברבור שחור 'בלתי צפוי' בעליל), ולפטור את עצמם במילה "סורי". אירועים נדחים, מתחילים באיחור. באסיפות הורים, פגישות דיירים או טיולים קבוצתיים מקובל לחכות למי שמאחר, במקום לכבד את זמנם של אלה שהגיעו במועד שנקבע ופשוט להתחיל בזמן.
גם בציות לחוקים ולתקנות יש לנו מה לשפר. הנסיעה בכבישי ישראל פרועה וחסרת אחריות. משטרת התנועה היא נוכחות נדירה. שולי הכביש הפכו לנתיב המרכזי של נהגים חצופים, שבונים על כך שממילא איש לא יתפוס אותם. קרוב יותר לבית, גילינו בחסות המלחמה כי רוב המקלטים הפכו למחסנים, ולמרות התראות חוזרות ונשנות - לא הוכנו לשעת חירום. הנהיגה המסוכנת והמקלטים הלא מוכנים אינם "זרימה" או אלתור חינני, הם סכנת חיים ממשית.
אמנם במשך 75 שנה חשבנו שה"יהיה בסדר" יציל אותנו. אילתרנו, בנינו עם פחות ברגים, טפחנו לעצמנו על השכם ושכנענו את עצמנו שאצלנו זה אחרת, שאנחנו "זורמים" והמציאות זורמת איתנו ועפנו על עצמנו. אולי ענווה היא אחד הדברים שחסרים לנו. נוריד קצת את האף, נפנים את ההנחיות והאזהרות, נקפיד על נהלים. הברבורים השחורים ימשיכו להגיע, אבל לפחות נפתח פרנויות יעילות, שיסייעו לנו להתמודד איתם. אולי כך נצליח לזכור שמה ששמר עלינו כעם לאורך אלפי שנות גלות לא היתה האמונה ש"יהיה בסדר", אלא דווקא הברבורים השחורים והפרנויות המועילות.
ד״ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, וחוקרת אורחת במכון הדסה ברנדייס.
