בשיתוף ארגון "לקט ישראל"
כבר למעלה מ־40 שנה שהאחים לבית משפחת עסיס ממושב דור מנהלים בשותפות את המשק החקלאי המשפחתי. הם מגדלים ומוכרים פלפלים מכל הסוגים, חצילים ובננות ו"לא מתעסקים עם רשתות השיווק הגדולות". הסוד, כדבריהם: כל יום בשעה 10:00 בדיוק הם אוכלים יחד ארוחת בוקר. המסורת התחילה בביתם של ההורים וממשיכה עד היום, אך עם חלל גדול שנוצר לאחרונה. לפני כחודש נפטר במפתיע אחיהם האמצעי ושותפם לעסק. "שבתאי ז"ל התמודד עם מחלת הסרטן כבר שנים, אבל הייתה לו כנראה התדרדרות של הכבד בגלל הטיפולים והתרופות ותוך עשרה ימים הכבד שלו קרס והוא נפטר", מספר בכאב אחיו הצעיר שלום (62). לכל אחד מהאחים היה תפקיד ברור בניהול העסק: אפרים (67), האח הבכור, אחראי על השיווק והמכירות, שבתאי איש השטח ושלום ממונה על התחזוקה.
"עבדנו יחד 40 ומשהו שנים", מספר אפרים, "גם אם היו חיכוכים תמיד הסתדרנו, והם אף פעם לא היו על כסף. שבתאי עבד בשדות עד היום שאשפזו אותו. לא האמנו שהוא ילך ככה צ'יק צ'ק. כולם כאן היו בשוק. בכל יום הגיעו מאות אנשים לנחם אותנו".
למרות הקושי, בכל בוקר אחד מהם היה צריך למצוא את הכוחות כדי לצאת ולבדוק מה מצב השדות. "חסר לנו חופש, ניקוי ראש. זאת העונה שלנו וזה שיא הלחץ", משתף שלום, "אנחנו לא עובדים בעבודה שאפשר פשוט לעצור".
בחקלאות עסקו האחים כל חייהם. אביהם עלה ב־1946 מיוון, האמא עלתה ב־1950 מעיראק, ושניהם הגיעו לדור. "בדור היה פעם כפר ערבי נטוש ויהודים וערבים חיו יחד בבתי אבן על הים", מספר אפרים, "ההורים שלנו הכירו פה, ומיד אחרי שהתחתנו עברו ליישוב קבע במושב דור – לבית שבו נולדנו וגדלנו".
שלום מספר שהמשק התחיל בסוס ועגלה, שתי פרות וקצת תרנגולות שקיבל כל תושב מהסוכנות היהודית. "לאט לאט זה גדל", הוא מסביר, "הם הקימו בשתי ידיים רפת, שבאותה תקופה נחשבה ענקית, והיה להם גם לול לגידול ביצים, עדר כבשים, ובמקביל תמיד הייתה החקלאות בשדה".
המצב באותה תקופה היה קשה מאוד. "לאבא שלי היו ארבעה אחים, שכולם הגיעו למושב. הם גרו בית ליד בית והיו כולם שותפים, אבל הם לא החזיקו הרבה זמן מעמד", מספר אפרים, "לא הייתה פרנסה ובשנת 67' הם עזבו, ממש נטשו את המשקים ועברו לחיפה לחפש פרנסה. אבא שלי המשיך עם החקלאות. כשהוא חלה ונאלצו לקטוע לו את הרגל, נכנסתי למשק ועזרתי לאמא שלי עם הרפת, הלול וכל מה שהיה. זאת הייתה תקופה קשה, ובכסף שהייתי חוסך בצבא הייתי קונה עגלים כדי לגדל אותם ולמכור. אלה היו חיים אחרים. כולם היו שווים כי לכולם לא היה כלום".
שבתאי עסיס ז"לצילום: אלבום משפחתיבעקבות האח הבכור הגיעו גם שאר האחים. "עבדתי תוך כדי התיכון בשדה. אחר כך התגייסתי לצבא ואחרי זה הצטרפתי לאחים שלי", מספר שלום. אפרים מוסיף ואומר: "היינו כוח צעיר כי כולנו נכנסו לזה ביחד. היום לכל אחד מאיתנו יש כאן משק, הילדים גדלו והתחתנו וכבר יש נכדים".
במקביל לעבודת החקלאות, בשנות ה־80 הם פתחו קיוסק ומסעדה בחוף דור, שפעלה שלוש שנים, ואפרים ניהל את חוף הרחצה במשך 17 שנים. "תוך כדי עבדנו גם בחקלאות ועשינו גם את זה", הם מספרים. אפרים מוסיף: "עד היום החקלאות מבחינתנו היא שותפות. אבל יש הפרדה ברורה. יש משכורות לכל אחד ואנחנו דואגים להשאיר כסף בקופה בסוף שנה כדי שהתזרים ימשיך להיות יציב. אבל מה שיש לכל אחד בנפרד – זה שלו".
הסוד, לשיטתו של שלום, הוא שהם נכנסו לזה כולם יחד, ועם ההורים. "ב־20 השנים הראשונות אכלנו קש, אבל לא היה לנו משהו אחר. ארוחת הבוקר שלנו הייתה בכל בוקר אצל ההורים בשעה עשר. אין דבר כזה לאכול בבית. אף אחד לא היה הולך לאשתו ואוכל איתה – וזה ככה עד היום. יש לנו צימר קטן שבנינו עם מקרר ואנחנו אוכלים ארוחת בוקר משותפת". המשק החקלאי שלהם הוא "לא הייטק", כדבריו של אפרים. "הכל ידני. אין פה מכונות או קטיף טכנולוגי. הכל בידיים ואנחנו אורזים בקרטונים ומסתדרים עם הקיים", הוא מסביר. האתגר: חופשות משפחתיות. "אין דבר כזה ששלושתנו יחד טסים לחו"ל. תמיד יש פה מישהו".
מה אנשים לא יודעים על עבודת החקלאות? "זה בורסה", אומר שלום, "בענפים אחרים, כל יצרן קובע את המחיר שבו הוא רוצה למכור. אבל אצלנו זה שונה. יושבים סוקרים שעושים סקר שוק וממוצע – והם קובעים את המחיר". אפרים מספר על אתגר נוסף: הסוחרים. "הם לפעמים פושטים את הרגל, פותחים חברה חדשה ואנחנו לא רואים את הכסף".
אפרים אומר בצער שלא בטוח שהציבור יודע להעריך את עבודת החקלאות הקשה. "אנחנו נמשיך. אבל אני כבר לא יודע להבטיח עד מתי", הוא אומר, "אנחנו הדור השני. דור שלישי לא יהיה. כרגע אין אף אחד שרוצה להמשיך ואני לא מתבאס מזה, כי השנים האחרונות לא היו קלות לחקלאות. הילדים יכולים להרוויח הרבה יותר טוב במקומות אחרים". התקווה הקטנה היא חתן או נכד שיגיע ויתעניין בחקלאות. "אם יגיע חתן עוד כמה שנים, נגיד לו 'קח את האדמה ותעשה מה שאתה רוצה'. ונכווין אותו כמובן", מבטיח אפרים.
מה שקורה במושב דור משקף כנראה את מצבם של החקלאים בישראל. "אנחנו במושב מעל 40 בעלי נחלות. בעבר היו 40 חקלאים ונשארנו 4־5 חקלאים. תארו לכם איזו דעיכה", מתאר אפרים, ומסביר מדוע זה קורה: "חלקם פשטו את הרגל בגלל ניהול לא נכון, אלה שאין להם דור המשך הזדקנו וסגרו. לפעמים הבן לוקח את המשק, עובד שם שנה אחת, מבין שזה לא בשבילו – וסוגר. והעובדה שהמדינה לא עוזרת, ואף מעודדת ייבוא, לא תורמת למצב".
כבר 20 שנה שהאחים גאים לתרום את עודפי התוצרת החקלאית לארגון "לקט ישראל". בכל סוף עונה נותרת בשדות תוצרת שעלולה ללכת להשמדה, ואז הם מתקשרים ומזמינים את עובדי הארגון. "הם שולחים לכאן צוות שלם: פועלים, טרקטורים, ארגזים ומשאית", מסביר אפרים, "אם הם לא יקטפו – אז אנחנו ממילא נשמיד את הכל, ובמדינה הזאת לא חסרים נזקקים שיכולים ליהנות מזה. לפעמים בסוף עונה המחיר לא שווה את ההשקעה והעבודה, ואנחנו שמחים שיש כאלה שנהנים מהירקות והפירות שלנו".
חקלאים המעוניינים לתרום את עודפי הגידולים אשר אינם מיועדים למכירה מוזמנים לפנות אל ארגון "לקט ישראל" באתר או בטלפון: 8054*
בשיתוף ארגון "לקט ישראל"
