"לפני כמה שנים עליתי לאוטובוס, וישבו שם אמא ושני הילדים שלה. כשהם ראו אותי הם מיד התחילו לצחוק עליי, וביקשו שלא אשב קרוב אליהם. באוטובוס היו אנשים נוספים, אבל חוץ מלהסתכל עליי אף אחד לא עשה כלום. הרגשתי בודדה מאוד באותם רגעים. אבל אל תדאגו, יש בחיים שלי הרבה אנשים שאוהבים אותי ודואגים לי".
במילים אלו עידית לוי (32) מבת ים, המתמודדת עם מוגבלות שכלית-התפתחותית בתפקוד גבוה, מתארת את הסיבה שבגללה החליטה לחשוף את סיפורה האישי בבתי ספר בפני ילדים ובני נוער.
"אני מאוד אוהבת לספר את הסיפור שלי, גם את הדברים הפחות נעימים שקרו לי עם אנשים וגם את הדברים הטובים יותר, כמו למשל שאני גרה בבת ים עם ההורים, האחיות והאחיינים שלי, ויש לי תוכי בשם שושנה. אני גם מספרת להם על החברות שלי מ'בנות עקיבא' שאוהבות אותי מאוד, וגם על החלום שלי שהנבחרת שלנו תתפרסם וכולם יידעו מי אנחנו ויתנהגו אלינו כמו שמתנהגים לאנשים רגילים".
עידית לוי: "אין הרבה שינוי כלפיי בשנים האחרונות. אני עדיין מרגישה שצוחקים עלי ומעליבים אותי ברחוב. יש גם כמה חבר'ה בשכונה שבה אני גרה, שצוחקים עליי בגלל שאני נראית שונה"
איך הם מגיבים כשאת מספרת להם על עצמך?
"הם מתייחסים יפה מאוד, מקשיבים להרצאות ולא מפריעים לנו באמצע בכלל. בסוף ההרצאה יש אפילו כאלה שמחבקים אותי, ושואלים שאלות על מה שסיפרתי. אחרי כל הרצאה כזאת אני יוצאת בתחושה שהילדים באמת מבינים עם מה אני מתמודדת, ומצליחים לראות מי אני באמת ולא שופטים אותי רק לפי המראה שלי. זה מרגש ומחזק אותי מאוד".
את מרגישה שבשנים האחרונות יש שינוי לטובה ביחס לאנשים עם צרכים מיוחדים?
"אולי קצת, אבל השינוי לא גדול. אני עדיין מרגישה שצוחקים עלי ומעליבים אותי ברחוב. יש כמה חבר'ה בשכונה שבה אני גרה שתמיד צוחקים עליי בגלל שאני נראית שונה. התלוננתי עליהם כמה פעמים, אבל זה לא עוזר והם ממשיכים".
מבתי ספר ועד בתי סוהר
את הסיפור שלה, לוי משתפת במסגרת ההרצאה "נבחרת המסבירנים", המבוססת על סיפורים אישיים של אנשים עם צרכים מיוחדים ומוגבלות.
"הנבחרת, שכוללת רק אנשים עם צרכים מיוחדים מעל גיל 21, הוקמה במטרה לחשוף את הילדים ובני הנוער בישראל לאחר ולשונה, ולשתף אותם בהתמודדות היומיומית של אנשים עם צרכים מיוחדים בחברה שלא תמיד יודעת איך לקבל את השוני שלהם", מסביר טל כהן, מנכ"ל עמותת "ש.ק.ל ישראל", המפעילה מרכזי יום שיקומיים ואחראית על היוזמה.
"באמצעות ההסברה הנבחרת מוכיחה בפני הקהל שלמרות הלקות שלהם הם מסוגלים ויודעים לעשות הכול, וכל שנדרש הוא להקשיב להם ולהכיר אותם קצת יותר מקרוב".
איך נבנתה ההרצאה?
כהן: "היה תהליך ארוך שכלל פיתוח הסיפור האישי וכתיבת הסיפורים יחד עם המדריכים במרכזים, ורק כשהמסבירנים הרגישו שהם מוכנים - יצאנו לדרך".
הנבחרת מרצה רק בפני בתי ספר?
"האמת היא שלא. הכוונה הראשונית אמנם הייתה להרצות לילדים ולנוער, אבל הנבחרת תגיע להרצות בכל מקום שאליו יזמינו אותה; בינתיים היא הספיקה להופיע בפני תלמידות אולפנה בגבעת שמואל, מול ועדי עובדים וצוותי הוראה, בבתי ספר כמובן ואפילו מול עובדי שירות בתי הסוהר".
"במלחמה אנשים הפכו להיות נחמדים יותר"
בדומה ללוי גם אידה ברכה (61), המתמודדת עם ליקוי שמיעה ומוגבלות שכלית קלה, הצטרפה לנבחרת במטרה להעלות למודעות את החיים עם צרכים מיוחדים במדינת ישראל.
"תמיד אהבתי לשתף את מה שעובר עליי גם כשזה קשה וכואב", אומרת ברכה. "בהרצאה אני מספרת על החיים שלי בדיור המוגן ועל העבודה שלי במרכז התעסוקה. אני מספרת גם על האחיות ועל האחיינים שלי, על החברים שלי מהדיור וגם על הפעמים שבהן אנשים מתנהגים אליי לא יפה בגלל המוגבלות שלי.
"החלום שלי הוא שיקבלו אותי כמו שאני בחברה, ושיפסיקו להסתכל עליי כשאני מסתובבת בחוץ או נוסעת באוטובוס".
איזה תגובות את מקבלת אחרי ההרצאה?
"הילדים והמורים תמיד מגיבים בסדר ומקשיבים לי כשאני מדברת. בסוף הם תמיד שואלים שאלות, ואני עונה לכל מה שהם רוצים לדעת. יש גם חלק בהרצאה שאני משמיעה להם שיר עם מילים פוגעניות, ואז כולם עצובים ואני מרגישה שהילדים מבינים שלמילים יש כוח ושהן יכולות לפגוע.
אידה ברכה: "אני מרגישה שמאז שהמלחמה התחילה, פתאום אנשים מתנהגים אלינו יפה יותר ופחות חסרי סבלנות כלפינו. חלק אפילו עוזרים לנו להיכנס למקלט כשיש אזעקה. אני מקווה שזה יישאר גם אחרי שהמלחמה תסתיים"
"בסוף, כל מי שנמצא בהרצאה מקבל ואוהב אותנו מאוד. היינו במשטרה ואפילו בבית הכלא, ובבתי ספר ובמקומות עבודה - ואחרי ששומעים את מה שיש לנו לומר, מבינים שאנחנו לא מפחידים ולא מסוכנים ושבסך הכול כיף איתנו.
"וחוץ מזה, אני מרגישה שמאז שהמלחמה התחילה פתאום אנשים מתנהגים אלינו יפה יותר ופחות חסרי סבלנות כלפינו. חלק אפילו עוזרים לנו להיכנס למקלט כשיש אזעקה. אני מקווה שזה יישאר גם אחרי שהמלחמה תסתיים", היא מסכמת.
