"לעולם לא תמצא קשת בענן אם תביט מטה". הציטוט הזה של צ'רלי צ'פלין מופיע על אחד הקירות בבית הספר "קשת" בירושלים, ולצידו מופיעים גם קטעים משירים של אהוד בנאי ונתן אלתרמן. כשנכנסים למבנה בית הספר, שנראה ומרגיש כמו אוניברסיטה קטנה, מופיע הקטע מפרקי אבות: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". כל הפסוקים והציטוטים הללו מתארים בצורה הטובה ביותר את "קשת – מרכז חינוכי משותף לדתיים וחילוניים".
בית הספר הוקם בשכונת קטמונים בירושלים במקביל לשבר גדול אחר בחברה הישראלית, לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. מתוך אותו מתח ששרר בישראל באמצע שנות ה־90, היוזמה הגיעה מאשת החינוך רותי להבי. בית הספר, שבו גם חטיבה צעירה של גילי גן, משלב זהויות רבות של ישראלים. דתיים וחילונים, תלמידים מרקעים שונים ואף תלמידים על הרצף האוטיסטי.
אנשי החינוך של בית הספר, ההורים והתלמידים, חושבים ומאמינים כי למרות המשבר החברתי הנוכחי – יש תקווה. "'קשת' זו נקודת אור ענקית. זו בשורה לחברה, ליכולת שלנו לדבר וליצור דיאלוג ולא להיבהל אחד מהשני", אומרת אילת אלגרבלי־חג'בי (44), מנהלת בית הספר היסודי (מגיל גן עד ו'). "המציאות שבה אנחנו חיים במדינה היא לא איזה באג. המתח שאנחנו חווים אותו, זה פיצ'ר שמאפיין את החיים לחלוקות. צריך לקבל את זה שחיים ביחד עם עוד זהויות", מוסיפה אורית סומר (48), מנהלת החטיבה והתיכון של "קשת". שתי המנהלות עובדות יחד באותו מבנה, אלגרבלי־חג'בי בכיסוי ראש וחצאית וסומר בג'ינס.
לא מפחדים מהתנ"ך
"קשת" היה בית הספר העירוני הראשון ששילב חינוך שמפגיש בין חילוניים לדתיים. אחד העקרונות שלו הוא שמי שנכנס לבית הספר, נכנס כמו שהוא – עם הזהות ותחומי העניין שלו. בקומה הראשונה אפשר למצוא בית כנסת שבכל בוקר מתקיימת בו תפילה עבור מי שמעוניין להצטרף. במקביל, תלמידים חילונים פותחים את היום ב"מפגש בוקר", הכולל תכני רוח, חברה ויצירה. "לכל אחד יש ערכים ודעות שונות. זה לא אומר שמי שחושב אחרת ממני אלו אנשים רעים. יש מטרה אחת – שנחיה יחד", אומרת אלה זיו (17), תלמידת כיתה י"א.
גם סוגיית הרפורמה המשפטית הגיעה לבית הספר, אבל למרות חילוקי הדעות, התלמידים מאמינים שאפשר להישאר חברים ולחיות יחד – מה גם שהיו שיעורי אזרחות שהתקיימו עם שני מורים שהתווכחו ביניהם והציגו עמדות שונות. נעם גטה (17.5), תלמידת כיתה י"ב: "אני אומרת לפוליטיקאים שלנו שזה בסדר לא להסכים וזה בסדר שיהיו מתיחויות, אבל תזכרו שלכולם יש דעה, ואם היינו באותה הדעה אז די היה משעמם לחיות כאן". אורי כהן (18), תלמיד כיתה י"ב, מוסיף: "לפעמים זה נראה שכל אחד תקוע בדעה שלו. אני תומך ברפורמה ויש פה מתנגדים. אנחנו באותו בית ספר בסוף. חברים, צריך לדעת להקשיב, לא רק לשמוע".
אילה בן נון (17) אומרת שאף שההורים שלה לא מבינים בכלל איך אפשר לתמוך ברפורמה, "אני מנסה שלא להכליל. צריך לדעת להקשיב". בנג'י קנגיסר כהן (17) טוען כי "לי ולחברים שלי יוצא להתווכח. שמים את הוויכוחים בצד ונשארים חברים".
בזווית רחבה יותר, יהונתן אוחיון (16.5), שלומד במוסד מגיל גן, מציין: "בעיניי בית הספר משלב בין שלוש אמונות – דתית, מסורתית וחילונית. אני חושב שעם כל הקרע בעם פה אפשר לראות שיש תקווה. זה לא הסוף. אני מאמין שלא יהיה קל. אולי אנשים יעזבו וזה לא יחזור למה שהיה, אבל המשבר הזה יחלוף".
גם התלמידות הצעירות יותר בבית הספר מבינות כבר מגיל צעיר את הייחוד שבשילוב. נעמי רייפן (11), תלמידת כיתה ו' מקבוצת התפילה, אומרת שהחברה הכי טובה שלה היא מקבוצת המפגש: "זה בכלל לא עניין מבחינתנו". חברתה גיל דגן (11) מוסיפה: "זה לא מפריע לי שיש כאלה שמתפללים וכאלה שלא. יכולה לבוא חברה בשישי, אבל לא להרבה זמן כי אני שומרת שבת".
"ביקרו אצלנו מנהלים מבתי ספר דתיים", מספרת סומר. "הם נכנסו לשיעור תנ"ך ואמרו 'התלמידים שלכם לא מפחדים מאלוהים או מהתנ"ך'. הסיבה שאנחנו חיים בקבוצות נפרדות היא כי לפעמים אנחנו פוחדים שמישהו שלא דומה לנו ישפיע עלינו. אני רוצה שנוציא מפה את הממד של הפחד. להבין שאני לא מחזיקה בכל האמת. העבודה המרכזית שלי היא לגדל ילדים שיודעים לצרוך מידע ולהיות חברים בקהילה".
בן פפרמן (33), אבא של אורי (8), אביה (6) ושקד (3.5), עלה בגיל צעיר מקנדה, התחנך ב"קשת" וכיום שתיים מבנותיו לומדות במוסד הירושלמי. "אני לפעמים מגדיר את עצמי כ'חילוני ירושלמי' או 'חילוני עם מסורת'", אומר בן. "אסור לפחד מהאחר. חשוב להכיר את האחר. יש לי חיבור וזיקה ליהדות, ואני מלמד את הבנות שלי שהן יכולות לקחת מהיהדות מה שנכון להן ושאין דרך אחת בלעדית ונכונה לקיים אורח חיים יהודי. אני חושב שיש ערך בכך שהבנות שלי ייחשפו לתכנים יהודיים, כמו שחשוב שהן ייחשפו למקורות ישראלים חילוניים".
בן מודה כי בנוגע לרפורמה, כמו גם במגוון נושאים אחרים, יש מחלוקות בין הורים בבית הספר, אך נזכר בימיו כתלמיד – אז באותה חבורה היה ילד שהגיע למקום התשיעי בחידון התנ"ך, ואחרים שהזמינו חברים לארוחות ביום כיפור. "לא היה מקום של מישהו צודק יותר או טוב יותר", הוא מסכם. "היינו חבורה אחת. החשיפה לדת לא מסכנת אותי. הדרך לחיות חיים של שותפות, זה חיים שבהם כל אחד יכול לחיות את אורח החיים שלו מתוך כבוד לאחר. אם לא יהיו את הערכים האלה, יהיה לנו מאוד קשה להמשיך".
לשמור על האיזון
ישנם גם חיכוכים בלתי נמנעים, שסובבים את האיזון. ח', אמא לשני ילדים ביסודי וילד נוסף שסיים כיתה ו' ועבר לבית ספר אחר, מסבירה מדוע החליטה שלא תשלח את ילדה הרביעי ל"קשת": "הקטע של דתיים וחילוניים עובד טוב, יש אווירה טובה בבית הספר, מאוד משקיעים ומאוד אוהבים את הילדים. הבעיה היא שלא בדיוק הוגדר מה זה 'תוכן חילוני'. לפעמים לומדים על אמנות או על משורר או על אקטואליה. זה נפלא, אבל זה לא מגדיר אותם כחילוניים בכלל. בית הספר זולג לכיוון המסורתי. הייתי רוצה שילמדו את הילדים שלי יהדות, אבל מנקודת מבט חילונית, שתשים את הדגש על פלורליזם והומניזם".
שתי המנהלות מכירות את הביקורת שח' משמיעה. "בסוף, בנוף הירושלמי, יש פחות משפחות חילוניות", אומרת אלגרבלי־חג'בי. "מגיעות משפחות מסורתיות, משפחות על הקצה הדתי וגם בקצה החילוני. לבתי ספר משלבים הן באמצע. מבחינת לימודי תורה, אנחנו מנסים לשמור על איזון בין הממ"ד לממלכתי. אנשים שמחפשים רק חילוניות ילכו לבית ספר חילוני־ממלכתי. אנחנו כן עמלים לפתח זהות חילונית. בשנים האחרונות אני עסוקה מאוד להזמין את ההורים החילונים ולשמוע מה הם היו רוצים לראות".
היא מוסיפה כי "הרעיון היה להציע מקום שיכול להכיל אמיתות רבות ואפילו סותרות לפעמים. גם בחברה הישראלית יש מגוון דעות רחב. אנשים שמגיעים ל'קשת' אלו אנשים שמוכנים לצאת מאזור הנוחות שלהם. המקום הזה מייצר אושר, למידה והתפתחות. אפשר לא להסכים ולחלוק, אבל לדון סביב אותו השולחן. אפילו אני, ברמה האישית, מרגישה שאני עוברת תהליך".
סומר מסכמת: "תיבת הפנדורה שנפתחה היא חשובה. היא תדרוש מאיתנו להתמודד עם עוד סוגיות שיש בחברה הישראלית. העולם המסורתי יצטרך גם הוא לזקוף קומה ולהציע יהדות בגרסה אחרת. אני מקווה שזה מה שלפנינו. אם נשרוד את זה, יש הזדמנות לתיקון גדול".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.09.23
