לא התאפקתי ובסוף השיחה עם אלין, שורדת הזנות האחרונה שראיינתי, שאלתי אותה על הפער. ניסיתי להבין את הפיתוי. אלין עובדת ארבעה ימים בשבוע במתפרה ומקבלת לשעה קצת יותר משכר מינימום. כתופרת, היא מרוויחה בחודש פחות ממה שהרוויחה בעבר ביום אחד.
"זה נכון", היא אומרת, "אבל את צריכה להבין שבזנות את עולה לעצמך הון. זה לא שהצלחתי לחסוך את הכסף הזה. זה כסף שאין בו ברכה. את רק רוצה להיפטר ממנו".
נזכרתי במה שסיפרה לי אביב, שורדת הזנות שראיינתי לפניה. אביב סיפרה שכחיילת היא נהגה להזמין לעצמה מונית ספיישל לבסיס. מרחקים עצומים. מרחקים של נסיעה ברכבת. היא סיפרה איך אחרי לילה של עבודה הייתה מורידה מדפים שלמים בסופר לתוך העגלה, סיפרה שפלאפל זאת לא ארוחה לגיטימית.
"אולי בשבילך זה סבבה", אמרה, "אבל אני לא עובדת בזנות כדי לגמור את המשמרת שלי עם פלאפל ביד".
"פיצוי", מסבירה אלין, "תבואי אליי הביתה, תראי את כמויות הבגדים שלי, את הנעליים, את רמת המותגים. אין לי ארון בגדים, יש לי חנות".
אני יושבת מול אלין, בחורה יפהפייה, מסובבת ראשים - גם שלי הסתובב כשעליתי במדרגות, ולא ידעתי שזו הבחורה שאפגוש כמה שעות מאוחר יותר - בלב מתפרה קטנה ונעימה בדרום תל-אביב. מועסקות כאן תשע נשים בתפקידי תפירה ועיצוב, ועוד שתי מבשלות.
"אלין": "אם אני מתעוררת בבוקר ולא מסוגלת לקום, כי כל הלילה לא הצלחתי להירדם כי אני בהתקף חרדה ופלשבקים - אני יודעת שיקבלו את זה בהבנה. אז כן, אני מרוויחה מעט, אבל היחס במקום והמעטפת שווים יותר מכסף"
לכאן נכנסים בדי מפרש, הניתנים כתרומה של שייטים, ומכאן יוצאים תיקים וארנקים צבעוניים, שמחים. כל פריט הוא "וואן אוף א-קיינד". המותג נקרא KitePride והוא אינו למטרות רווח, אלא למטרת שתי ציפורים ביד: גם פרויקט חברתי המספק תעסוקה לשורדות תעשיית הזנות, וגם פרויקט סביבתי ירוק, עם התנהלות ייחודית.
"אם אני מתעוררת בבוקר ולא מסוגלת לקום, כי כל הלילה לא הצלחתי להירדם כי אני בהתקף חרדה ופלשבקים", מסבירה אלין. "אני יודעת שיקבלו את זה בהבנה. אז כן, אני מרוויחה מעט, אבל היחס במקום והמעטפת שווים יותר מכסף".
המעטפת היא ארגון בשם Hope Center. מלבד המתפרה, הארגון, בשיתוף מוצלח עם משרד הרווחה, מפעיל תוכנית הכשרה בת 90 שעות, העוזרת לנשים ולגברים היוצאים ממעגל הזנות למצוא את מקום העבודה האפשרי והנכון להם.
בקורס נלמדים מיומנויות בסיסיות: ניהול תקציב, הגשת קורות חיים, התארגנות ליציאה מהבית. לצלוח ריאיון עבודה, למשל, עלול להיות משימה קשה עבור בחורה שנשאלת אם נחקרה במשטרה. אביב, שתכף תפגשו, נכשלה בריאיון עבודה כקופאית בסופר כיוון שנתקעה עם תשובה כשנשאלה אם נעצרה בעבר. לא היה לה איך להסביר שנעצרה, אבל לא משום שגנבה, אלא משום שהמשטרה פשטה על ה"מכון" שבו עבדה.
צפו בעצרת הזיכרון השנתית לא/נשים שאיבדו את חייהן/ם במעגל הזנות:
(צילום: נדב אבס)
המשך התהליך, לאחר שהמשתתפות והמשתתפים מסיימים את הקורס, הוא בליווי צמוד ובהכוונה. במשך שנתיים לפחות מלווה הארגון את הנשים והגברים כל הדרך אל עצמאות כלכלית ורגשית - אם בחיבור לקורסים מקצועיים ולתוכניות לימוד מותאמות, אם בעזרה במיצוי זכויותיהם הסוציאליות מול הרשויות ואם במפגשים קבועים עם עובדת סוציאלית.
"אלין", "אביב", "גברת פלפלת" ו"חן" - שמות שנבחרו על ידם - שהתראיינו לכתבה, הם שלוש נשים וגבר שאותם מלווה הארגון. ארבעתם יצאו ממעגל הזנות, ארבעתם עובדים. הם הפנים של ההצלחה. אלין עובדת במתפרה; אביב עובדת ככלבנית טיפולית; גברת פלפלת כמבשלת במתפרה; חן עובד בתחום בריאות הנפש. את העדויות הביוגרפיות שלהם אני מביאה כאן בקיצור נמרץ. כל השמות בדויים, כל אזכור או עובדה העלולים להסגיר, טושטשו.
"כסף בזנות? את רק רוצה להיפטר ממנו": סיפורה של "אלין"
למה בחרת את השם הזה?
"זה היה השם שלי בעבודה. למה שאתבייש? שהם יתביישו".
שנתחיל?
"אני בת 36. בת יחידה לשני הורים שלא צריכים לעשות ילדים. נולדתי בסיביר. כשהייתי קטנה נפגעתי על ידי פדופיל. אני זוכרת היטב פגיעה אחת מסוימת, אבל אני יודעת שכאילו... אני זוכרת במטושטש שהיו עוד כמה. זה נמשך שנתיים. הרבה חלקים מהילדות שלי שם מחוקים. לא נופים, לא אוכל, כלום.
"עליתי לארץ לכיתה ג', לגבעתיים. היה לי רע בבית הספר והיה לי רע בבית. בית שמקטין אותך לרמה שאת כלום, שאת שום דבר. אחת מפניני החוכמה של אמא שלי הייתה: 'את לא מספיק חכמה ויפה בשביל להיות זונה'. כן. ככה. אבא שלי היה מרביץ לי, אמא שלי הייתה מרביצה לי, גם סבתא שלי הייתה מרביצה לי. כן, היה אוכל, אבל את יודעת, אוכל של רוסים. סלק ועוד סלק. מצטערת, זה מגעיל. מהר מאוד ההורים שלי גם התגרשו.
7 צפייה בגלריה
תמונת האושר של "אלין": "בית גדול, מלא ילדים, בעל. איפה זה קורה? מממ... אולי באמסטרדם? ככה אני אוכל גם לנהל קופי-שופ"
(איור: דניאלה לונדון דקל)
"כבר בתור ילדה ניסיתי להתאבד. כשהייתי בת עשר שתיתי ליטר אקונומיקה. התעוררתי בבית חולים. אמרו שאני נס רפואי. אמא שלי אמרה, 'נו, את רואה, אפילו להתאבד את לא מצליחה'. למזלי היא נהרגה כמה שנים אחר כך בהתרסקות מטוס ברוסיה. תראי, זה לא פשוט לשמוח שאמא שלך נהרגה, זה המון אשמה. בתור ילדה הרגשתי שאני לא... כאילו זה לא מצב נורמלי. הגעתי לגהה על רקע של 'ניסיונות אובדניים'. לצבא לא גייסו אותי.
"הפעם הראשונה בזנות הייתה מזעזעת. את המכון ניהל שוטר לשעבר. אני מכירה את המראות האלה מהסרטים ומהטלוויזיה. כאילו, מה לי ולזה? אבל חזרו לי שלושה צ'קים של שכר דירה, ובעלת הבית איימה לזרוק אותי. הייתי אבודה. כשהגעתי למכון, על היום הראשון קיבלתי כמה לקוחות. הייתי בשר חדש, כולם אוהבים את הבשר החדש.
"יצאתי בבוקר עם סטפה של 12 אלף שקל. שילמתי לא רק על שלושת החודשים שאני חייבת, אלא גם גם על שלושה חודשים קדימה. זו תחושה של הקלה, הנה, הסתדרתי, ותחושה של... שיט, אני באמת עשיתי את מה שעשיתי בשביל שיהיה לי את הכסף הזה?
"כביכול, אני בעלת הכוח. אני בוחרת מתי אני באה, בוחרת מתי אני נכנסת, בוחרת עם מי אני עובדת, מתי ואיך אני עובדת. אבל הכסף הזה, כמו שהוא נכנס לכיס, ככה הוא יוצא: בגדים, נעליים, סמים. אי-אפשר לעבוד בלי סמים. הייתי מגיעה לחמישה גרם קריסטל ביום. מעולפת לגמרי. וגם שתויה. וגם מעושנת. ואם יש איזשהו כדור - אני אקח גם כדור, רק תביאו. זה נמשך חמש שנים.
"יום אחד, לא אשכח את היום הזה בחיים, כשהייתי בת 27, אני מסתכלת על עצמי במראה שבמכון. אני 1.70 מטר, שוקלת 52 קילו, עור ועצמות. ואני אומרת לעצמי: 'אלין, את תמותי עוד מעט. עוד קצת ואת פשוט מתה'. לא שהייתה לי בעיה למות, כן? אבל את יודעת... לא במכון, לא ככה. וזהו. והחלטתי שאני חייבת לצאת.
"חברה שלי, אשתו של סוחר הסמים שלי, הכירה לי ידיד שלה שגר בקיבוץ בעוטף עזה. והאיש הזה, האיש הטוב הזה, פשוט לקח אותי אליו. לא בשביל סקס, בשביל גמילה. בחור מדהים. עד היום הוא חבר טוב שלי. הוא לקח אותי אליו לחצי שנה, ולא עניין אותו מה אנשים אמרו.
"אחר כך חזרתי למרכז. עבדתי בכל מיני עבודות. לא ידעתי שיש מקומות שיקום, שיש עזרה. שלוש שנים הצלחתי להחזיק מעמד ולא חזרתי לזנות. יום אחד הבוס שלי בחנות אמר לי: 'אלין, סעי עכשיו לראש-העין ליריד מכירות'. אמרתי לו: 'כפרה עליך, אני לא נוסעת. לא שני אוטובוסים ולא שלושה אוטובוסים. אתה לא יכול בדקה ה-90 להגיד לי את זה'. התפוצצתי עליו.
"אלין": "יום אחד, לא אשכח את היום הזה בחיים, כשהייתי בת 27, אני מסתכלת על עצמי במראה שבמכון. אני 1.70 מטר, שוקלת 52 קילו, עור ועצמות. ואני אומרת לעצמי: 'אלין, את תמותי עוד מעט. עוד קצת ואת פשוט מתה'. לא שהייתה לי בעיה למות, כן? אבל את יודעת... לא במכון, לא ככה. וזהו. והחלטתי שאני חייבת לצאת"
"יום למחרת הלכתי לביטוח לאומי. עליתי לקומה השלישית, למחלקת שיקום. ניגשתי לפקידה ואמרתי לה ככה, בקול רם: 'שלום, אני זונה, תעזרי לי להשתקם'. במילים האלה. הבחורה קיבלה זירוז צירים מרוב הלם, אבל רשמה את הטלפון שלי. אחרי שבועיים חזרה אליי מישהי והפנתה אותי ל'הופכות את היוצרות'. עכשיו אני עובדת במתפרה של Kitepride. ארבעה ימים בשבוע. מרוויחה בחודש מה שעשיתי ביום אחד של זנות. מקבלת גם קצת קצבה".
איפה העבר פוגש אותך?
"העבר כל הזמן נמצא. אני מכירה בנות שלקוחות ניגשו אליהן באמצע הרחוב. תמיד יש את החשש הזה, שיט, עכשיו הוא ייגש אליי ויגיד לי משהו. כל גבר נראה לי כמו מקור להטרדה. אני בחיים לא אשב ליד גבר באוטובוס, ואם מישהו יתיישב לידי, אני אקום. החשדנות והפלשבקים זה משהו שלעולם לא יעבור. אחד מאנשי העסקים שמתחת לבניין? אני רואה אותו כל הזמן. הוא היה לקוח שלי".
אלין, את יכולה לצייר לי תמונה של אושר?
"בית גדול, מלא ילדים, בעל. איפה זה קורה? מממ... אולי באמסטרדם? ככה אני אוכל גם לנהל קופי-שופ".
המלחמה לא עצרה את הזנאים
עדי עוז, מנכ"לית העמותה, מספרת שאירועי 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת קשים עוד יותר עבור אלין ועבור האוכלוסייה הספציפית הזו. התקפי חרדות, פלשבקים, קושי לתפקד, קושי להגיע לעבודה - הכול מועצם. המציאות, הקשה כל כך עבור כולנו, היא גם טריגר לאירועי עבר.
מספר הפניות לקו החם שמפעילה עמותת "לא עומדות מנגד" הוכפל. הפניות הנואשות ל"מרפאת לוינסקי" - מרפאה קהילתית במימון משרד הבריאות המעניקה חבילת שירותים רפואיים וחברתיים - נהיו קשות יותר. המלחמה לא עצרה, לא את הזנאים ולא את מחלות המין.
עוז נכנסה אל תפקידה לפני שנה. היא החליפה - אני יודעת שזה נשמע מוזר - זוג נוצרים שווייצרים שהקימו אותה. סיפורם צריך לפרנס כתבה אחרת. אולי תחת הכותרת "צדיקים לא יהודים שהתאהבו בישראל לפני עשור, הקימו פה מפעל שיקום מהמם, גייסו תרומות בחו"ל במיליונים ולמרות זאת המדינה לא הסכימה להעניק להם תושבות והם נאלצו לעזוב את הארץ".
אבל לעניינינו, הזוג, שמם מתיאס וטבאה, עדיין פעילים בשלט רחוק, אבל את המנכ"לות הורישו לה. "בימים המייאשים הללו זה נותן המון כוח לדעת שכל יום בעבודה הוא משמעותי", היא מסכמת.
"לעבוד בזנות זו תהום שחורה": סיפורו של "חן"
למה בחרת את השם הזה?
"לא יודע. שם יפה. אני פשוט אוהב אותו".
שנתחיל?
"אני בן 32. גדלתי בפריפריה במשפחה מסורתית מרובת ילדים. לפני שלהיות גיי הפך למיינסטרים, וכמה זה נחמד וצחוקים. בגיל 11 עברתי אונס תוך כדי חופשה משפחתית. לא, לא מישהו שמכירים. סתם בן אדם שבאותו רגע הציע לי תמיכה, שהבין מי אני, כי כנראה כבר התחילו לראות ניצנים של הדבר הזה. שם התחלתי להשתבש.
"אחר כך הייתה לי יציאה קשה מהארון וסבלתי מאלימות. בעיקר נפשית. בעיקר מאבא שלי. הייתי בושה למשפחה. ניסיתי להתאבד אני כבר לא יודע כמה פעמים. היה לי חבר בזמנו שגר איתי באותה עיר, והוא זה שהכיר לי בעצם את כל העניין הזה של 'תפוז'. היה צ'אט שנקרא 'תפוז', זוכרת? אז שם התחלתי. היינו שנינו מביאים אנשים דרך הצ'טים מכל מיני מקומות. בן כמה הייתי? בן 15. כן. נורא צעיר.
"חן": "בגיל 18 שיחררו אותי מהצבא, בגלל ניסיונות ההתאבדות, ובגלל שהרווחה כבר הייתה בתמונה, אבל כן רציתי לעשות שירות לאומי. לא סיימתי כי היה לי קשה מדי, הייתי צריך לשרוד, לא גרתי בבית, לא היה לי כסף. 400 שקל בחודש מהשירות הלאומי? הייתי חייב לעבוד בזנות. ואז סמים ואלכוהול בשביל להקהות"
"בגיל 18 שיחררו אותי מהצבא, בגלל ניסיונות ההתאבדות, ובגלל שהרווחה כבר הייתה בתמונה, אבל כן רציתי לעשות שירות לאומי, רציתי להרגיש נורמלי. לא סיימתי כי היה לי קשה מדי, הייתי צריך לשרוד, לא גרתי בבית, לא היה לי כסף. 400 שקל בחודש מהשירות הלאומי? מה אפשר לעשות עם זה? הייתי חייב לעבוד בזנות. ואז סמים ואלכוהול בשביל להקהות.
"בגיל 19 עברתי פגיעה מינית מאוד קשה, שאחריה התחיל השינוי. אבל זה לקח זמן. 'און אנד אוף'. פעם אחרונה שעבדתי בזנות הייתה בגיל 25. גרתי אז עם שותפה שהיא חברה טובה שלי. היה איזה לילה אחד שסיפרתי לה הכול. זה היה שחרור עצום, עצום. אחרי זה התחלתי להגיש קורות חיים. כל הזמן, גם כשעבדתי בזנות, עבדתי במקביל במלצרות, אבל לא רציתי את זה יותר. בכל זאת סביבה של עישונים, של שתייה, של שעות מאוחרות. זה ריסקי בשבילי.
"היום, אחרי שעברתי קורס הכשרה ב-Hope Center, מצאתי עבודה בתחום בריאות הנפש. אמא שלי ואני חזרנו להיות בקשר ויש לי בן זוג. כן. תודה. עוד מעט שלוש שנים. המזל שלי זה שנפלתי על בן אדם טוב. הוא בחור כל כך... נו, מושבניק כזה, לא קשור בכלל, משפחה של חקלאים. לפעמים הוא אומר לי: 'יאללה, בוא נעשה, בוא ניסע לפה, בוא נלך לשם', ואני לא מסוגל, לא יכול. אז יש את הפער הזה, אבל בסך הכול בסדר. יש לי גם שני חתולים שהם החיים שלי".
7 צפייה בגלריה
תמונת האושר של "חן": "אני שוכב במיטה עגולה וגדולה עם סקצ'בוק ביד, ואיתי במיטה, מעליי ומצדדיי, מלא-מלא חתולים
איפה העבר פוגש אותך?
"אני נורא חשדן. גם בקהילה עצמה, בקהילה הגאה, אני כאילו לא יותר מדי... אני רחוק משם. זה פחד מהאנשים. הראש שלי כל הזמן למטה. לפעמים אני שומע... נגיד חברה אומרת לחברה בצחוק 'יא זונה' וזהו. והכול עולה והכול חוזר. חוסר ביטחון מוחלט. עכשיו עם המלחמה זה החמיר. השינה שלי נוראית, יש לי המון סיוטים. המקום הזה של לעבוד בזנות זו באמת תהום שחורה. אי-אפשר להירפא מזה".
חן, אתה יכול לצייר לי תמונה של אושר?
"אני שוכב במיטה עגולה וגדולה עם סקצ'בוק ביד, ואיתי במיטה, מעליי ומצדדיי, מלא-מלא חתולים".
"זנות היא סוג של התמכרות"
חוק איסור צריכת זנות אושר בישראל ב-2018 ונכנס לתוקף ב-10 ביולי 2020 כהוראת שעה. החוק, המעביר את האחריות הפלילית לצרכן במקום להשאירה אצל הקורבן, הציב את ישראל בשורה אחת עם מדינות כמו שוודיה, אירלנד, צרפת וקנדה, שכבר הוכיחו שהאיסור הוביל לצמצום הביקוש, להצרת היקף מעגל הזנות ולשינוי תודעתי בעמדת הציבור.
התשתית המחקרית שהניחו אנשי המקצוע בתחומי הרווחה והבריאות בפני הכנסת, סתרה את ההנחה שהייתה מקובלת עד לפני עשור - גם בקרב פמיניסטיות שוחרות טוב - שמדובר בבחירה חופשית של העוסקות בזנות. הסיפור על הסטודנטית המצטיינת בפקולטה לרפואה, שבשביל הפאנן משלימה הכנסה כנערת ליווי? ובכן, אגדה אורבנית.
עדי עוז, מנכ"לית העמותה: "זנות היא בעצם סוג של התמכרות. טעות לחשוב עליה כעל עיסוק שהבסיס שלו הוא סביב פרנסה. חשבי על מערך שלם של חיים, הכולל אנשים והיכרויות, הרגלים ונורמות התנהגות, שעות פעילות שונות וחומרים מאלחשים"
אני מבקשת את עדי עוז לנסות לאפיין את הקושי התעסוקתי, שואלת אם אפשר לדבר על מכנה משותף. עוז אומרת שכן: המעבר מעבודת לילה, חלקה תחת השפעת סמים, אל סדר יום קבוע ושעות נוקשות הוא מסובך. היקשרויות מוקדמות במשפחות עם כשל הורי כה חריג ושיעור גבוה של פגיעות מיניות בילדוּת, מקשים על היכולת לנהל קשרים בין-אישיים בכלל ויחסי עובד-מעביד בפרט. התמודדות ארוכת שנים עם סרסורים ועם גורמים נצלניים אחרים - משבשת את האמון ומגבירה את הפגיעות והחשדנות. רבות מהן סוחבות חובות לבעל הבית, לרשויות, לקופ"ח, לבנקים, למכולת.
ועוד לא דיברנו על האנרגיה המושקעת בהסתרה, על תחושת הערך העצמי הנמוך ועל הקשיים בריכוז האופייניים לפוסט-טראומה.
"זנות היא בעצם סוג של התמכרות", מסבירה עוז. "טעות לחשוב עליה כעל עיסוק שהבסיס שלו הוא סביב פרנסה". אז איך כן לחשוב עליה? אני שואלת. "חשבי על מערך שלם של חיים, הכולל אנשים והיכרויות, הרגלים ונורמות התנהגות, שעות פעילות שונות וחומרים מאלחשים".
"מכרתי את הגוף שלי, את הנשמה שלי": סיפורה של "גברת פלפלת"
למה בחרת את השם הזה?
"כי אני אוהבת לבשל. כל דבר במטבח בשבילי זה קסם".
שנתחיל?
"אני בת 45. אבא שלי ערבי ואמא שלי יהודייה. יש לי עוד הרבה אחים. אני באמצע. הבית לא היה בית של מוסלמים, זה רק בתעודה, אף פעם לא הרגשנו שזה עניין. כשהייתי בכיתה א' אמא ואבא שלי התגרשו. אבא שלי הלך לבית משפט ולקח את החזקה עלינו. אני לא יודעת למה אמא ויתרה.
"כשהייתי בת תשע, אחי הבכור הגיע מהכלא לחופשה ואנס אותי. לא ידעתי מה זה. לא הבנתי כלום. כשאבא שלי חזר, סיפרתי לו מה קרה. בכיתי. כאב לי מאוד. אבא שלי והאחים שלי תפסו אותו, הכניסו לו מכות רצח, וזרקו אותו גמור מול בית החולים. אבל את יודעת, את הדבר הזה שקרה לי, שמרו בסוד. בגלל הכבוד.
"פועל שעבד עם אבא שלי רצה אותי בשביל הבן שלו, ואבא שלי נתן מילה. באו מבית הספר שלי, המנהל עצמו בא, אמר לאבא: 'השתגעת? זאת ילדה'. אבל מהר מאוד חיתנו אותי ותוך שנה כבר ילדתי.
"גברת פלפלת": "כשהייתי בת תשע, אחי הבכור הגיע מהכלא לחופשה ואנס אותי. לא ידעתי מה זה. לא הבנתי כלום. כשאבא שלי חזר, סיפרתי לו מה קרה. בכיתי. כאב לי מאוד. אבא שלי והאחים שלי תפסו אותו, הכניסו לו מכות רצח, וזרקו אותו גמור מול בית החולים. את הדבר הזה שקרה לי, שמרו בסוד. בגלל הכבוד"
"הבעל שלי היה אלים והמשפחה שלו, ששם גרתי, הייתה אלימה. עכשיו, אני גדלתי במשפחה של עבריינים, האחים שלי עבריינים, אני יודעת מה זאת אלימות, אבל זה לא דומה למה שהלך שם. גם את הילדים שלנו הוא הכה. הייתי באה, זורקת את עצמי על הילדים שלא ירביץ להם. כל הלידות שלי היו מוקדמות מרוב הבעיות שהיו לי. שמונה ילדים ילדתי לו.
"רק במקלטים שאליהם הייתי בורחת למדתי שאפשר להתגרש, למדתי מה הזכויות שלי. מי שעזר לי היה עורך דין שכולם שונאים אותו בחברה הערבית, כי הוא היחיד שמגרש את הגברים מהנשים בלי שהם יגידו כן או לא. תותח. הצלחתי להתגרש, אבל המשפחה שלו לקחה לי את הילדים.
"אחר כך הכרתי עוד גבר. חשבתי שהוא דרוזי. אחרי ארבעה-חמישה חודשים גיליתי דברים אחרים: שהוא נשוי, שיש לו ילדים ושהוא מהשטחים. אבל גיליתי את זה רק אחרי שכבר הייתי בהיריון ממנו ועברתי לגור איתו. אחרי שתפסו אותו וזרקו אותו לכלא, נשארתי לבד. בלי כלום".
"מה עשיתי? הלכתי ועבדתי בלהעביר פועלים מהשטחים דרך המחסום. העמיסו לי אותם בבגאז'. הם היו שוכבים שניים ככה, שניים ככה. עד שתפסו אותי. בתחנה השוטר אומר לי, 'גברת פלפלת, אנחנו יודעים עלייך ומכירים את הרכב'. אמרתי לו ישר את האמת. לא שיקרתי. אמרתי שזה או שאני אעבוד זונה או שאני אמכור סמים או שאני אעבוד בפועלים.
"באותו יום התחלתי לעבוד בשביל המשטרה. הייתי הולכת ונכנסת לשטחים עם מצלמות. 22 שנה הם לא תפסו את הראש הגדול של העסק הזה, והמשטרה תפסה אותו דרכי.
"נגמר ההיריון, ואמיר, ילד הזקונים, נולד עם שעלת. כל רגע הם הכינו אותי שזהו, שהוא לא יחיה. היום הוא כבר גדול. ילד מדהים. אני רואה אותו במרכז קשר. את צריכה לראות את הבית של האבות שלו. משכילים, עובדים במשרות מכובדות. אני הסכמתי לתת אותו רק לזוג הומואים. לא רציתי שהוא יקרא לאף אחת אחרת אמא.
"איך הגעתי לזנות? תראי, מה זה בדיוק זנות? להיות עם בן אדם רק בגלל הכסף שלו, מה זה? אז לא עבדתי במכון, לא עבדתי ברחוב, אבל כן מכרתי את הגוף שלי, את הנשמה שלי. אם אני מוכרחה לשכב עם הבן אדם הזה שאני צריכה ממנו כסף, או שיקנה לי אוכל, מה זה נקרא, מה זה בדיוק?
"'סלעית' זה מרכז סיוע לנשים שיצאו ממעגל הזנות. וזה גם הוסטל. למדתי שם המון: שם הכרתי מה זה גבר שנהיה אישה, שם הכרתי מה זה זונות של התעשייה, שם הכרתי המון דברים. יצאתי משם חזקה. השכרתי חדר בשוק, התחלתי למכור את האוכל שלי בבית קפה ונהייתי מפורסמת. כל סופ"ש היו מוכרים אותי ספיישל. אנשים היו מבקשים את האוכל שלי. ואז גם הלכתי ולמדתי ב'מכללת השף'. הנה, אני אראה לך את התעודה, יש לי אותה בטלפון.
"ב'אור-נור' (מרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה - דל"ד) ראיתי שיש גם נשים שוטרות, רופאות, הכול יש, ולכולן אותו סיפור. זה עזר לי לראות שאני לא שונה. פה התחלתי ללמוד על הטעויות שלי, על התמימות שלי, מה שלא ידעתי. גם איך להיות אמא. היום אני קרובה לילדים שלי יותר. היום אני מבינה את הקשרים שאני עושה עם גברים. פעם חשבתי שאני ניצלתי אותם. היום אני מבינה שהם ניצלו אותי".
7 צפייה בגלריה
תמונת האושר של "גברת פלפלת": "מלמדת בישול במקום יוקרתי. עומדת מול כיתה עם בגדי שפית בצבע ורוד, ומדגימה מול כולם"
איפה העבר פוגש אותך?
"תראי, כשהתגרשתי, לא ראיתי את הגדולים כמעט ארבע שנים. הם הידרדרו. נהיה להם כעס. הכי כואב לי... למה אני בוכה? כי את הבנות שלי לא יכולתי להציל. הן עשו את הגלגול שלי. גם אותן חיתנו לא טוב. וחיתנו מוקדם מדי. אני רואה את הנכדים שלי, מה זה יפים, דוגמנים של פוקס. אבל הם באיבוד".
גברת פלפלת, את יכולה לצייר לי תמונה של אושר?
"אני עומדת ככה, מלמדת בישול במקום יוקרתי. עומדת מול כיתה עם בגדי שפית, אבל לא בלבן. אני רוצה בוורוד. ויש לי ריח טוב כזה, ואני מדברת ומדגימה מול כולם".
הזנות לא תמוגר בקרוב. בטח לא בישראל
גורמי המקצוע נוהגים היום לדבר על זנות כעל רצף. החל מזנות דיגיטלית, כמו הרשת החברתית "אונליפאנס" המתווכת בין נשים, כולל נערות, לבין גברים המשלמים להן כדי לקבל פיסת עירום; עבור בסוגים שונים של החפצה תמורת אתנן - חשפנות, למשל, סיפורה של גברת פלפלת, למשל - וכלה בזנות "קלאסית": שירותי ליווי, מכונים, פינות רחוב.
הזנות, הנתפסת עדיין כסוג של רוע חברתי בלתי נמנע, ומתבססת על תפיסות מגדריות מושרשות - גברים חייבים לגמור ונשים מתפצלות לקדושות (בבית) ולזונות (בחוץ) - לא תמוגר בקרוב. בטח לא בישראל.
הפוטנציאל הרב שטומן בחובו החוק להפללת הלקוח, אינו יכול להתממש ללא שיתוף פעולה מצד גורמי האכיפה. מאז כניסתו של השר בן גביר לתפקידו, חלה ירידה חדה באכיפת החוק. בשנת 2023 צנח מספר הקנסות ל-534. שנה קודם, תחת השר בר-לב, נרשמו 2,840
הפוטנציאל הרב שטומן בחובו החוק להפללת הלקוח, אינו יכול להתממש ללא שיתוף פעולה מצד גורמי האכיפה. מאז כניסתו של השר בן גביר לתפקידו, חלה ירידה חדה באכיפת החוק. בשנת 2023 צנח מספר הקנסות ל-534. שנה קודם, תחת השר בר-לב, נרשמו 2,840. בין שאר התלונות על תפקודו של השר, העניין ה"פעוט" הזה נשמט.
מטרתה של "הקואליציה למאבק בזנות" - התארגנות בלתי פורמלית המונה 15 ארגונים ממשלתיים, חצי ממשלתיים ועמותות - היא מיגור תעשיית הזנות. שיהיה לנו בהצלחה, מה שנקרא. ברור שמדינה במשבר קיומי, ממשלה אנטי-דמוקרטית עם גירעון תקציבי וסדר עדיפויות משובש, ועמותות הנסמכות על תרומות - אינן בשורה מעודדת במיוחד.
בשלושת השבועות האחרונים מתו חמש נשים בזנות: אחת נרצחה, שלוש מתו ממנת יתר, אחת מדלקת ריאות לא מטופלת.
אחרי שסיימתי את השיחות, אני חושבת שהבנתי בצורה בהירה מאוד משהו די בסיסי. התביישתי שלא הבנתי אותו קודם: ללא יד מושטת, ללא עזרה מבחוץ, ללא השקעה תקציבית - יציאה ממעגל הזנות היא פשוט לא אפשרית עבור 14 אלף הנשים והגברים, שלפי ההערכות לכודים בתוכו. יד מושטת היא תנאי הכרחי. יד מושטת היא כל מה שמפריד בין שעבוד לחירות.
הנה העדות האחרונה:
"היו דברים שבאותו רגע לא הרגישו לי כמו אלימות": סיפורה של "אביב"
למה בחרת את השם הזה?
"כי פסח. מעבדות לחירות כזה, לא?"
שנתחיל?
"אני בת 42. תכתבי 'מהמרכז'. יש לי עוד אח צעיר ממני בשנה. אמא שלי מתמודדת נפש. כשהייתי בת שש היא עברה התמוטטות קשה ואישפזו אותה. מאז היא יצאה ונכנסה ממוסדות, עד שנפטרה. אני לא זוכרת הרבה מהילדות. אף פעם לא בדקו לי שיעורים, לא שאלו, לא אספו לי שיער לבית ספר. אבל כן באים לאסיפות הורים, זה כן.
"הייתי תלמידה טובה, אבל חוצפנית. אמרתי, מי זאת המורה הזאת להיסטוריה עם ה-400 בפסיכומטרי שתגיד לי מה לעשות בחיים שלי?
"אביב": "יום אחד חברה שלי אומרת לי, תראי, קניתי בושם חדש, קניתי זה, קניתי זה, ואני שואלת מאיפה לך? והיא עונה, התחלתי לעבוד אצל זאת מהמודעה. ואני בשוק, מי משלם כאלה סכומים על בנות כמונו? והיא אומרת לי, נכון שרוסיות נראות יותר טוב, אבל אנחנו זה בשביל 'לקוחות שמחפשים את הלוק של הבת של השכן'"
"לפני איזה שנה אח שלי סיפר לי שהוא הלך עם אבא שלי ברחוב, ואבא שלי פתאום הרביץ לכלב שלו ושזה הזכיר לו את המכות שחטפנו. וברגע אחד נזכרתי גם אני. הוא הרביץ בגלל שזו שיטת חינוך, לא איזושהי התעללות. אבל כן, מכות בטוסיק, גם עם מקל אם צריך.
"כן, בטח שהתגייסתי. תרשמי 'בסיס סודי'. יום אחד, נשארנו בבסיס כמה בנות. אני קוראת עיתון ובסוף שלו, איפה שהמודעות, הייתה מודעה... אני לא אשכח אותה בחיים. היה כתוב ככה: 'בעבר הייתי תפרנית, כיום בעלת דירה בתל-אביב ורכב. רוצה גם? תתקשרי'. הראיתי לבנות והרצנו על זה דאחקות. למי יש אומץ, ובאיזה סכום כן היינו מוכנות, וכאלה.
"עברו איזה חודש-חודשיים, ויום אחד החברה שלי אומרת לי, תראי, קניתי בושם חדש, קניתי זה, קניתי זה, ואני שואלת מאיפה לך? והיא עונה, התחלתי לעבוד אצל זאת מהמודעה. ואני לא מאמינה לסכומים, אני בשוק, מי משלם כאלה סכומים על בנות כמונו? והיא אומרת לי, נכון שרוסיות נראות יותר טוב, אבל אנחנו זה בשביל 'לקוחות שמחפשים את הלוק של הבת של השכן'. ככה היא אמרה לי. במילים האלה בדיוק.
"ככה הגעתי לענבל, שהייתה לוקחת אותי ללקוחות שלה. ובדרך למלון ענבל מכינה אותי לפגישה. היא מספרת לי מי זה הלקוח שאני אפגוש, איך נראה הזין שלו, וכל מיני פטנטים איך להוציא ממנו כסף. וזה מה שאני עושה. חושבת רק על כסף. על מה אני אקנה, איך אני אפנק את עצמי מחר. תקשיבי, הייתי לוקחת מונית ספיישל לצבא. יקר רצח, והמונית עושה בדיוק מה שהאוטובוס עושה. אבל רציתי להרגיש מונית.
"אחרי שהשתחררתי מהצבא, הלכתי ללמוד מינהל עסקים, אבל לא הסתדרתי. עשיתי כמה קורסים, אבל לא היה לי כסף לכלום. ענבל הכירה לי מישהו אחר שיש לו מכון. אני חושבת שהיא גזרה עליי איזה קופון. הגעתי. זאת הייתה דירה בדרום תל-אביב, שישה חדרים, מלא חדרי המתנה. שש בנות במשמרת. כל אחת עושה בין 12 ל-22 לקוחות במשמרת. אחרי הלקוח ה-11 יש בונוסים.
"אחרי חודש אמרתי שאני רוצה לעזוב. אז בעל הבית אמר לי: 'את יודעת מה, אולי תהיי פקידה בקליניקה השנייה?' ככה הוא קרא לזה, 'קליניקה'. המילה הכי מכובסת ששמעתי בחיי.
"הסכמתי. יושבות שלוש נשים רוסיות עם לנז'רי הכי יפה שראיתי בחיים שלי, לבושות בחלוק של מסאז', כל חלוק מיוצר במידה שלהן. באותה תקופה אסור היה להגיד ללקוחות שמתקשרים שזה מקום של סקס. את צריכה להביא אותם להבנה. יש תסריט שיחה. את צריכה להגיד, 'יש לי כמה בנות לבחירתך', אבל אני בחיים לא אמרתי את המילה 'לבחירתך'. שנאתי להגיד 'לבחירתך'.
"ניסיתי שוב להתחיל ללמוד. הפעם באוניברסיטה הפתוחה, אבל הסתבכתי עם מישהו... לא חשוב. סיפור. מישהו שרשם על שמי 200 אלף שקל חובות. ובאים אליי. אמרתי טוב, מה אני עושה? הייתה לי איזו חברה שהייתה עובדת באילת. אמרה לי, בואי תעבדי איתי, תחזירי את החובות. הייתי באילת משהו כמו שנתיים. סגרתי את כל החובות שלי.
"אלימות? היו לי מפגשים... תראי, זה דברים שבאותו רגע לא הרגישו לי כמו אלימות... לריב איתי בכוח על להוריד קונדום, לשלם בשביל לירוק לי לתוך הפה, זה אלימות? כשחזרתי למרכז, פתחתי כרטיס ב'שוגר דדי'. תמיד אמרתי שהגבול שלי זה נשלטת. זה משהו שאני לא עושה. סאדו כן, אבל לא כנועה. בא מישהו, הציע לי הרבה מאוד כסף. הסכמתי. תוך כדי הסשן, הוא שואל אותי אם אני רוצה לאבד את ההכרה. חשבתי שזה משחק, מה לאבד הכרה? אני לא יודעת בדיוק מה הוא עשה, איפה הוא לחץ לי, אבל איבדתי את ההכרה.
"ואז החלטתי שאני פותחת בעצמי מקום. אספתי כמה בנות שאני מכירה... לא שידלתי, בחיים לא, רק כאלה שעובדות כבר. איזה לשפץ? מה לסדר? על מה את מדברת? מיטה, וילון ומזגן. זהו. את חושבת שיש קשר בין הסטייל של המקום לבין הלקוח? חחח... סעי, תראי שופטים שעוצרים ולוקחים בנות בתל ברוך.
7 צפייה בגלריה
תמונת האושר של "אביב": "אני באה לבקר בבית ספר עם תינוק בעגלה וכולם כזה: יא, איזה חמוד!"
"בסוף אמרתי די, אני חייבת לגמור את הפרק הזה בביוגרפיה שלי, והגעתי לקורס של Hope Center. תמיד אהבתי חיות. יום אחד הביאו לנו כלבנית. היה לי חיבור מדהים עם הכלב. זה עשה לי חשק. אז הלכתי ולמדתי כלבנות טיפולית. יש לי תעודה. אני מעבירה חוגי העשרה, אני עובדת עם ילדים, אני עובדת בטיפול רגשי. היום אני יכולה לייצר הכנסה של 20 אלף שקל בחודש. יותר מהעובדת הסוציאלית שמלווה אותי".
איפה העבר פוגש אותך?
"יש רגעים מאוד קשים. מכירה שמְתַקפים באוטובוס עם האפליקציה? תקשיבי, אני לא יכולה שאנשים מרימים לעברי את הטלפון. אני יכולה לקבל שיתוק ולעבור למיוט".
אביב, את יכולה לצייר לי תמונה של אושר?
"בדרך כלל יש לי דיכאון חגים, אבל דווקא השנה פורים עבר עליי פצצה. ישבתי עם הילדים שאני עובדת איתם, וראיתי את ההצגה שהם הכינו בבית הספר. ואז הגיעה אחת המורות עם עגלה ותינוק חדש, טרי, ואמרתי לעצמי, וואי, איזה מגניב, שנה הבאה זו יכולה להיות אני. אז את זה אני אשמח שתציירי. שאני באה לבקר בבית ספר עם תינוק בעגלה וכולם כזה: יא, איזה חמוד!"
