"אני יכולה להקריא לכם שיר שכתבתי?", שואלת חוה ניסימוב בעיניים נוצצות ובכריזמה ששואבת אליה את החדר כולו ויוצרת הסכמה גורפת.
"אני אוהבת אנשים שאוהבים אנשים יותר מהאנושות, מאלוהים, מהמולדת/ חונכתי באידיאולוגיות מתחלפות שנזרקו לכביסה כמו גרביים צבעוניים וחזרו בצבע שחור/ בהתחלה מת אלוהים אחרי שלקח את אבא שלי ואת כל האחרים/ אחר כך מת סטאלין, מת הקיבוץ, וארצי, שספק אם היא רק שלי, מתנדנדת בים סוער/ עדיין נותרו האנשים שמהם לא התייאשתי/ וגם האהב".
7 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: ניב עמנואל כהן, חוה ניסימוב, נעמי רינת ושרון רן-שגב
(צילום: שמוליק דודפור)
למרות התחושה שנכתב זה עתה, השיר פורסם ב-2022 בספר השירה התשיעי שהוציאה ניסימוב. "דבש מחושך" קראה לספר ניצולת השואה שבחודש יוני הקרוב תחגוג 85 קיצים. היא בהחלט מבינה משהו בחשיכה. נולדה בוורשה שלושה חודשים לפני שפרצה המלחמה. אביה מת בגטו, אמה החביאה אותה אצל פולנים.
"אמא שלי צבעה לי במי חמצן את השיער כולל הפוני, וכמעט שרפה לי את העיניים כי ניסתה לחמצן לי את הריסים", היא מספרת. "היא לימדה אותי להצטלב ואמרה, 'שלא תעזי להגיד שאת יהודייה כי יהרגו אותך'".
לצידה יושבת נעמי רינת בת ה-91. היא נולדה באמסטרדם חודש לפני עלייתו של היטלר לשלטון. את אביה ואחותה התאומה איבדה בגיל 12 במחנה ברגן בלזן, שבו שהתה אף היא. לאחר ששרדה, הצליחה להקים משפחה לתפארת. "חמישה ילדים, 14 נכדים, שבעה נינים ונינות".
7 צפייה בגלריה
פינוי גופות במחנה ברגן בלזן
(באדיבות המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, מרכז "אור-שלום")
אביגדור נוימן, בן 93, נלקח לגטו מביתו שבצ'כוסלובקיה בלילה האחרון של פסח. משם הגיע עם משפחתו לאושוויץ. "בבוקר הראשון יצאתי לעבוד וראיתי ארובות ענקיות עם עשן שחור וריח של בשר חרוך. אחד האסירים אמר לי 'אתה רואה את הלהבות האלה? הנה אמא שלך יוצאת בלהבות, הנה האחים והאחיות שלך'. רק אחותי הגדולה ואני שרדנו את המלחמה. נכנסנו שמונה לאושוויץ, חזרנו שנינו".
את הסיפורים האלה, המצמררים והבלתי נתפסים, אנחנו מכירים. שומעים מאז קום המדינה. צופים בהם בתוכניות ייעודיות של יום השואה. בילדים וילדות שעברו את הנורא מכל, וקמו מאפר כדי לספר. ומשהו בלתי נתפס באכזריותו התרחש מאז יום השואה הקודם: אירועי 7 באוקטובר יצרו שורדים ושורדות חדשים, בכל הגילים. בצבע, בלי מבטא גלותי, במדינה שקמה כדי לשמור עליהם.
מיזם חדש העונה לשם "נקודת מבט" עשה השנה את החיבור הזה, שמי היה מאמין שיתקיים, בין שורדי השואה לשורדי 7 באוקטובר. אנשים ששמונה עשורים וחיים שלמים ושונים לגמרי מפרידים בין חוויית הכמעט מוות שלהם, ובמבטיהם יש הבנה. שותפות גורל. אולי גם הבטחה שיהיה בסדר. שחייב להיות בסדר.
במסגרת המיזם, בהובלת הפעילה למען שורדי השואה גאל קימרשלק - הם נפגשים, מתחבקים, מדברים. בתוך האירוע המתגלגל, בתוך מציאות של חטופים ומלחמה, מבקשים זקני השבט ללמד את שורדי השבת הנוראה משהו על חוסן, על ריפוי, על תקומה ועל תקווה.
"הרוע נכנס אליי הביתה"
המפגש בין ניצולת השואה נעמי רינת לשורדת הטבח מבארי, שרון רן-שגב
חוה, נעמי ואביגדור פגשו את שרון רן-שגב, שניצלה מהטבח בבארי, ניב עמנואל כהן, שניצל מהטבח במסיבה ברעים, וטלי בן זקן, שניצלה מהטבח באופקים.
"ב-7 באוקטובר הייתי בבית עם בן זוגי ושלושת הילדים שלנו", משחזרת שרון. "התחיל מטח מטורף, ביקשו שננעל את הבית וניכנס לממ"ד כי יש חדירה של חוליית מחבלים. מהר מאוד שמענו מה קורה בקבוצות הווטסאפ. כלומר להבדיל מהשואה, לנו היו ווטסאפים שהודיעו שמגיעים הרבה מאוד מחבלים לבתים, נכנסים פנימה, מנסים לפרוץ, ובקבוצה התחילו לתת טיפים: 'תחזיקו מולם את הדלת', 'אל תדברו איתם בערבית', 'הם אצלנו'.
שרון: "בן ה-18, ביקש שנקפוץ מהחלון אבל בעלי התעקש: 'לא יוצאים מפה גם אם אין אוויר, נושמים טיפה ממה שנכנס מהחור שבחלון'. אחרי הרבה שעות הבן שלי מודיע לנו, 'אנחנו נחנקים למוות, אני קופץ'. הוא פתח את החלון, קפץ, וממש שתי דקות אחר כך היה מטח יריות"
"אחרי איזה שעתיים נכנסו אליי הביתה הרבה מאוד מחבלים. זה הרגיש כמו יותר מעשרה. בעלי והבן שלי החזיקו מולם את ידית דלת הממ"ד, ודי מהר שמענו את המחבלים שופכים איזה חומר על דלת הממ"ד ומתחילים ממש לשרוף אותה, כשלפני זה שמענו אותם פורעים בבית ובוזזים, וכשהם התחילו לשרוף קראנו לעזרה. התחלנו לנשום עשן, האוויר נהיה דחוס, והם היו כל הזמן הזה בבית", היא משחזרת את רגעי האימה.
"באיזשהו שלב הם שמו לבנת חבלה על החלון, והצליחו לעשות בו חור קטן. זה היה פחד מוות. ואז אנחנו שומעים אותם מנסים להצית גם את החלון, אבל הם לא הצליחו. הדלת להטה, אז עזבנו אותה. באיזשהו שלב הבן הבכור שלי, בן ה-18, ביקש שנקפוץ מהחלון אבל בעלי התעקש: 'לא יוצאים מפה גם אם אין אוויר, נושמים טיפה ממה שנכנס מהחור שבחלון'. כבר ממש היינו מעולפים. לא נשאר אוויר בחדר, זה כמו להיות בתוך תנור. אחרי הרבה שעות הבן שלי מודיע לנו, 'אנחנו נחנקים למוות, אני קופץ'. הוא פתח את החלון, קפץ, וממש שתי דקות אחר כך היה מטח יריות".
חשבת שירו בו?
"כן. אני נפרדתי ממנו. אמרתי לבנות 'תנו לי רגע' וביקשתי ממנו סליחה. לרגע בכיתי, אבל לגוף לא היו כוחות ממש להתאבל. לא סגרנו אחריו את החלון, לא היינו מסוגלים, לא העזנו להסתכל מבעד לחלון, אבל השארנו חלון פתוח כי היינו חייבים אוויר. הספקתי להיפרד מאנשים בטלפון, להגיד להם 'שורפים אותנו, אף אחד לא בא. אני אוהבת אתכם'. אחרי שירד החושך פתאום שמענו עברית, הבעל שלי הציץ. הבן שלי שמע חיילים והעז לקפוץ מהמחבוא שלו".
חוה: "וואו".
שרון: "הבן שלי הראה להם את החלון, אמר להם שהמשפחה שלו שם. לימים הכוחות אמרו לנו שלא בטוח שהיו עוצרים ליד חלון כזה, כי הבית בער".
חוה: "אני יכולה להתחבר לחוויה הזאת שלך?"
שרון: "בוודאי".
חוה: "יש לי חוויה דומה. כשהיינו בגטו התחילו אקציות, הגרמנים היו מוציאים את היהודים מהבתים ואומרים להם שלוקחים אותם למחנה עבודה, אבל הם היו נלקחים למחנות השמדה. לאמא שלי הייתה תושייה, היא הוציאה את כל הבגדים מהארונות, זרקה על הרצפה, זרקה מזוודות, הפכה את הכיסאות והשולחנות. אותי היא הסתירה מתחת לגזייה והיא הסתתרה מתחת למזוודות, כדי שאם הגרמנים יגיעו בלי כלבים הם יחשבו שכבר היו פה חיילים, כי הכל היה הפוך.
"הייתי בת שלוש, אולי שלוש וחצי, ואני זוכרת שראיתי את הרגליים של הגרמנים. תארי לך ילדה שלא יכולה להוציא פיפס, לא לבכות, לא להשתעל. כשאת מספרת איך הבן שלך ובעלך נאבקו עם הידיות מול מחבלים שהיו בחוץ, כשאת מספרת איך הסתובבו אצלך בבית... וואו".
שרון: "גם אנחנו היינו בדממה, אבל הילדים שלי יותר גדולים מכפי שאת היית".
נעמי: "בסוף המלחמה אני הייתי קטנה יותר מאשר הבת הקטנה שלך".
שרון: "הבת הקטנה שלי בת 13".
נעמי: "אני הייתי בערך בת 12".
חוה: "ואני הייתי בת שש. שמעי, אנחנו אמרנו 'זה לא יקרה יותר לעולם. לעולם לא תהיה שואה'. אבל זו שואה. זו שואה".
אתן מתייחסות לזה כשואה?
חוה: "אני מתייחסת לזה כמו לשואה".
נעמי: "מה שקרה ב-7 באוקטובר זה אסון בל יתואר. אבל מה למדנו כיהודים כל השנים האלה? בעיניי לא למדנו כלום. למדנו להגן על עצמנו, אבל לא למדנו למנוע מאחרים מסביבנו לסבול כל כך. באנו לישראל מלאי תקווה ומתוך מחשבה שלא יקרו יותר דברים כאלה. במשך השנים הספקתי להתאכזב הרבה פעמים. אנחנו צריכים לעשות תיקון עם הסובבים אותנו".
שרון: "נעמי, אני רוצה להגיד לך שהרוע נכנס אליי הביתה. הבית שלי התמלא מרצחים. וכשנכנס אליי הרוע הביתה פגשתי מקומות שלא ידעתי שקיימים בי, בפנים. לא עשיתי שום דבר ונכנס אליי כזה רוע הביתה. ועברו בי המון, המון מחשבות על שואה. שכבתי שעות מתחת למיטה וחשבתי עליכם. היינו צריכים לעשות פיפי בממ"ד, שעות בלי מים ובלי אוכל. וכשיצאתי מהתופת הזה, לא אשכח שפסיכולוגית אחת אמרה, 'נכנס לכם הרוע הביתה בשיא העוצמה. עכשיו העבודה שלכם היא איך לא לתת לו להיכנס אליכם ללב'. וזאת העבודה שלי מאז 7 באוקטובר - אני עובדת על לא להיות ברוע הזה ביני לבין עצמי, בתוך משפחות, בתוך הקהילות, כי זה נורא קל.
"אני לא בן אדם של נקמה, אבל המרצחים שהיו אצלי בבית רצו לרצוח אותי, אני לא רוצה אותם. אני לא רוצה שהם יחיו, אבל צריך לעשות את ההפרדה ולראות איפה הרוע הזה לא מנהל אותי".
חוה: "אני מתחברת למה שאת אמרת, נעמי, על האחר. אני נוסעת לפולין עם תלמידים, עם חיילים, והמסר שלי הוא לא מה עשו לי, לא שאני קורבן, אלא שאנחנו לא יכולים לשנות את העולם. רק את עצמנו. הרוע הזה יכול לקרות בכל מקום, כל אחד צריך להילחם על האנושיות שלו.
"לי יש את אשמת הניצוֹל, שאני לא יודעת למה מיליון וחצי ילדים מתו ואני לא. מה, אני יותר טובה מהם? אז אני אומרת לעצמי שיש לי שליחות, להיות בן אדם טוב, לתת לאחרים, להקשיב לאחרים, לעשות בשבילם".
את סוחבת עד היום אשמה על כך ששרדת, חוה?
חוה: "עד היום. ואחרי שפגשתי את ניב זה צף לי. מצד אחד היה לי קשה כי היו לי חלומות בלילה; מצד שני קיבלתי ממנו משהו מאוד אופטימי. הוא אמר לי שהאירוע הנורא הזה שינה אותו. וגם אני יודעת שהדברים שעברתי במשך שש שנים בלי הורים שינו אותי, ובנוסף לכאב נתנו משמעות לדברים. גרמו לי לרצות להמשיך לחיות. כן, להמשיך לחיות".
"הבנתי שאני לא הולך למות בצורה הזו"
המפגש בין ניצול הנובה ניב עמנואל כהן לשורדת השואה חוה ניסימוב
ניב, בן 26 מרמת-גן, הגיע ב-7 באוקטובר למסיבת נובה ליד רעים. "מסיבת הטבע הראשונה שלי", הוא משחזר. "היינו 12 אנשים שהכרתי בשטח. הספקנו להיות בשתי הרחבות ולשמוע קצת מהמוזיקה, לראות את האנשים, היה קהל יפהפה וסינרגיה מדהימה. הייתי ברחבה כשהתחילו הטילים. הבנתי שקורה משהו, השמיים היו מלאים בחוטי עשן והפיצוצים נהיו חזקים, האדמה רעדה.
"נשענתי על עץ וסירבתי להישכב. חברה התחילה בנאום של 'מסיימת את החיים'. אמרה, 'חייתי חיים מלאים, נהניתי מהמסיבה הזאת, אם אני הולכת למות אני לא הולכת לשכב פה על הרצפה'. ואני ברגע הזה מבין שאני לא הולך למות בצורה הזו, שאני לוקח את כולם וגורר אותם החוצה, שצריך לברוח", הוא מספר.
"אנחנו מגיעים לחניון, ולוקח לנו 45 דקות תחת הטילים והפיצוצים בשטח למצוא את הרכב. כשהגענו אליו נכנסנו לפקק, מישהו לידנו התחיל לצאת לכיוון השטח ובחרנו לרדת אחריו. בדיעבד הבנתי שככה עקפנו את ההיתקלות הראשונה עם המחבלים. הגענו לכפר עזה, שמענו נשק אוטומטי ומהבלבול נעצרנו במיגונית הראשונה. בכניסה אליה ראינו מישהי שכובה שירו לה בראש, בתוך שלולית של דם, ובאותו רגע נופלת ההבנה שהמיגונית זה לא מקום מוגן. נסענו צפונה, היה לנו פנצ'ר, מסביבנו מכוניות טסות ואנשים בורחים על החיים שלהם. בידיים רועדות ובאיזושהי סינרגיה הצלחנו להחליף גלגל והגענו לבאר-שבע".
הרבה מזל.
"כן, בתוך הסיפור הזה היו עוד מלא-מלא החלטות שבדיעבד היו לכאן או לכאן. כמעט נכנסנו לאחד הבסיסים, כמעט נכנסנו ליישובים מעזה".
חוה: "שאלת אותי אם זו שואה בעיניי. אז אני רוצה להגיד במה זו שואה ובמה זו לא שואה. זו שואה במובן המפלצתי שבזה. זו שואה במובן שרצו פשוט להשמיד אותנו. זו לא שואה במובן שיש לנו מדינה וצבא. זה הבדל גדול".
שרון: "רק שאני יכולה להגיד שבשעות הרבות שחיכיתי לא הרגשתי שיש לי צבא או מדינה. קראנו לעזרה והרגשנו נטושים ומופקרים לגמרי".
חוה: "ומה שעוד שונה בשואה זה שזה נמשך, זה היה שש שנים".
נעמי: "אמנם לא הגיעה עזרה, אבל ידעתם שיש למי לפנות. בשואה זה לא היה בכלל".
שרון: "כשהבת הקטנה שלי שאלה אותי 'אמא, לא באים להציל אותנו?' כל הזמן אמרתי לה 'הנה, הנה, הם בדרך'. כל הזמן החזקתי בתקווה".
ניב: "המפגשים האלה נותנים אישורים למה שקורה לי עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, ולמה שהאירועים האלה הביאו איתם. חוסר המשמעות, אשמת הניצוֹל, ההסתכלות על המוות בצורה אחרת. לפחד מהמוות יש משקל אחר עכשיו. נורא קשה להגיד את הדברים האלה, אבל המשמעות לחיים נעלמה"
"אני לא מסכים עם אלה שאומרים שאנחנו בשואה", אומר אביגדור. "באסון הנוראי ב-7 באוקטובר עשו לנו יום אחד של מעשי שואה. אבל מה ההבדל? שהמושג 'שואה' זה שיום-יום השמידו אותנו, לא היה מי שיעמוד מנגד, לא היינו מאורגנים, רצחו ואנסו כל יום כי ליהודים לא היה כוח. היום יש לנו מדינה שצריך לשמור עליה, חלק מהאסון הוא שהכוחות שלנו לא היו במקום בזמן שעשו בנו מעשי שואה".
לפני שלושה שבועות החל אביגדור להיפגש עם טלי, שבמשך שעות חיכתה עם משפחתה לכוחות שיגיעו לאופקים. "ב-6:40 בבוקר שמעתי את האזעקה במועצת מרחבים. הבנתי שעוד רגע תהיה גם אצלנו, זה משהו בחוקיות פה, אנחנו מורגלים", היא משחזרת. "הלכתי להעיר את בעלי, הילדים, אבא שלי בן ה-90 שהיה אצלי, וגם אחותי.
המפגש בין שורדת הטבח באופקים טלי בן זקן לבין ניצול השואה אביגדור נוימן
"באזעקה הראשונה עמדנו בחדר המדרגות. אחרי רגע אזעקה שנייה. נכנסנו הביתה, וברגע שבעלי נועל את הדלת אנחנו שומעים ירי. בחלון של הסלון קיבלנו חושך בעיניים - ממש מולו עמדה טויוטה אפורה, ועמדו בה אולי 13 מחבלים חמושים עם סרטים קשורים על הראש. זו תמונה שעדיין מול הפנים שלי", היא אומרת. "בעלי אמר לי 'טלי, זה מחבלים'. היה שם אחד עם קפוצ'ון ואר-פי-ג'י שמונח על הכתף, ובזמן שאנחנו משתטחים על הרצפה במשך 40 דקות של ירי בכניסה לבניין, אנחנו שומעים אותם בחוץ צועקים 'אללה אכבר, באנו לשחוט אתכם, נשרוף אתכם!'. אחד מהם עלה לכל הדירות בבניין, שיחק עם הידיות ואמר 'תפתחו, זה זק"א'.
"אני לא יודעת מה בא אחרי פחד אימה, אבל זה היה שם. אבא שלי, בן 90, שוכב על הרצפה, אני מסתכלת עליו ואני חסרת אונים כשברקע יורים צרורות בקלצ'ניקוב. הבן הקטן שלי, בן 14, רועד ומקיא ואומר לי, 'אמא, נראה לי שאנחנו מתים היום'. ואנחנו שומעים את הצרחות של השכנים, 13 מהם נרצחו. התחלתי לכתוב לילדים שלי בקבוצת ווטסאפ שאני אוהבת אותם, ולפני ששלחתי את ההודעה אמרתי לעצמי, מטומטמת, מה את עושה? אם תשלחי חלק מהבנים שלך ירוצו הנה, כי הם גרים באופקים. מחקתי את זה ואמרתי בליבי שהם יבינו שאני אוהבת אותם.
"ואז הגיעו חיילים, שוטרים ואזרחים שנשאו נשק. שמענו צעקות של כאב מהירי. שמעתי סיפורי שואה, אני מחוברת מאוד, לא האמנתי שאפשר להגיע לחוויה כזו. את חסרת אונים, בידיים שלהם, מי חשב שככה ייראה הסוף שלנו?
"בכל 55 שנותיי לא הייתי בכמות הלוויות כזו", היא ממשיכה. "מ-7 באוקטובר הפכנו לאנשים אחרים. מפוחדים. עברנו לגור באופקים אצל הבת של בעלי, כל השכונה התפנתה. כולם ברחו. אני עדיין מרגישה שאנחנו בסרט אימה שתכף נתעורר ממנו. אני יכולה לתאר לפרטי פרטים מה הם לבשו ואת תווי הפנים שלהם. מאז מנסים להתחזק, לחזור לעצמנו, אבל יש המון סיוטים בלילה, פחדים, כל רעש מקפיץ. נהיינו פרנואידים ברמות. נדרכים מכל דפיקה בדלת. אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו. אני לא מורידה את הזבל בערב ואם יש אזעקות אני לא יוצאת אפילו לחדר מדרגות, מצידי שייפול על הבית. זה חזק ממני".
המפגש עם ניצולי השואה עושה משהו?
טלי: "בהחלט. אביגדור נותן כוחות. אני מרגישה שאנחנו מכירים משנות המנדט... יש מישהו שיכול להבין על מה אני מדברת, על הפחד, על חוסר האונים, אם זה מחבלים או חיילים גרמנים. אי-הוודאות הזו. זה היה עניין של שניות בין חיים למוות".
שרון: "אחד הדברים המשותפים זה פחד המוות. אני חושבת שפגשתי פחד מוות בכאלה עוצמות בפעם הראשונה. הן פגשו פחד מוות, חיו במשך הרבה שנים תחת פחד מוות".
נעמי: "אני לא יודעת אם זה היה פחד מוות של ודאות של מוות. בתור ילדה הרגשתי שזה כמו לעמוד בתור, כולם מתים וגם התור שלי יגיע. זה היה ברור מאוד. זה היה האופק. האופק היה למות".
שרון: "נעמי סיפרה לי על הפרידות, על זה שהיא הייתה הולכת לבית ספר וכל פעם ילד אחר לא היה מגיע. כל פעם, לאט-לאט. ואני זוכרת אותנו, את קהילת בארי, בימים הראשונים. עד שהבנו מי איתנו ומי לא, זה לקח זמן. וכל יום, כמו הקראה של מספרי מוות. כל יום היינו עושים שיחת קיבוץ. ומקריאים לנו עוד שמות ועוד שמות. הפרידות האלה ליוו אותנו. הן עדיין מלוות".
חוה: "כשאת דיברת על איך נלחמתם בממ"ד על הידית, שרון, אני חלמתי על הידית בלילה, בחיי. זה נורא מפחיד. המוות נמצא על ידך".
ניב: "המפגשים האלה נותנים אישורים למה שקורה לי עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, ולמה שהאירועים האלה הביאו איתם. חוסר המשמעות, אשמת הניצוֹל, ההסתכלות על המוות בצורה אחרת. לפחד מהמוות יש משקל אחר עכשיו, כי המשמעות נעלמה. נורא קשה להגיד את הדברים האלה, אבל המשמעות לחיים נעלמה.
"החושך הגדול שבא עלינו גרם לנו לאבד הרבה; את השורשים, את האדמה שעליה עמדנו ופתאום נשמטת מתחת לרגליים. וגם בסיפורים שלהם יש את הדבר הזה. אמנם בממדים אחרים ובצורה שונה, אבל זה דומה באובדן המשמעות. ולראות שחוה מחפשת את המשמעויות במקומות אחרים, ולשמוע שזה משהו שממשיך איתך לאורך שנים, יש בזה קושי אבל גם הבנה. אלה סיפורים מאוד שונים, אבל אני מרגיש שהם יכולים להזדהות עם הטראומה, עם מה שזה מביא אחרי".
יש בזה נחמה?
"כן, אבל היא גם חמוצה. איבדנו משהו מהעבר, ממי שהיינו לפני. עכשיו אני מחפש את האני החדש".
אתם חוויתם את הדבר הזה כשעוד לא הייתה ליהודים מדינה. איך זה עבורכם לשמוע סיפורים כאלה ממרום גילכם וניסיונכם?
אביגדור: "אני מצר על כל מילה. לא דמיינתי סיפור כזה בשום אופן. אני בדיור מוגן, וכשיצאתי באותה שבת לבית הכנסת בבוקר ובקבלה אמרו לי שיש מלחמה ושמחבלים חדרו לישראל, חשבתי שזו גוזמה".
חוה: "זה מייאש. איך זה קורה שוב, כשיש לנו מדינה, את הצבא הכי חזק במזרח התיכון ואת המודיעין הכי טוב? אותי זה מפחיד. לא בשבילי, אני זקנה, לא אכפת לי להיכנס לאדמה מחר. אבל אני מפחדת בשביל הילדים שלי והנכדים שלי. לא האמנתי שאנשים צעירים כאלה יעברו עוד פעם דברים נוראיים כאלה".
אפשר להתאושש מחוויה נוראה ומטלטלת כזו? יש תקומה?
חוה: "אני רואה את זה קשור לפוליטיקה. על מנת שתהיה לנו תקומה, אנחנו חייבים להשתלב באזור ולדבר עם השכנים שלנו, הפלסטינים. לתת להם את החיים הטובים שלהם. אני חושבת שאנחנו אמורים להיות מעורבים בחינוך של הילדים שלהם מגיל ארבע, שלא יתחילו לשנוא אותנו. חייבים להיות בשלום עם שכנינו, לא רואה דרך אחרת".
ואיך מתרוממים מזה ברמה האישית?
נעמי: "האחד קשור לשני, לגמרי. לא תהיה לנו חירות ולא תהיה לנו תקומה אם נגרום לאחרים סבל. התיקון שאנחנו יכולים לעשות זה רק במישור הבין-אישי. לדאוג לאחרים, להתחשב.
"סיפרתי לשרון בשבוע שעבר שאחד הדברים שבאמת חיזקו אותי, אני חושבת, יותר מכל דבר אחר, ומעבר לכל מה שקרה לנו, שבניגוד למה שנאמר דחופות על אנשים שהיו במחנות שכל מה שנשאר להם היה להילחם על השרידות האישית - אני ראיתי אצל הוריי שהם לא השתנו. שהם נשארו נאמנים לערכים שלהם ושמרו על הדאגה, על הזולת. מה שיכולתי לעשות זה להחזיק את היד של מישהו שסובל".
חוה: "לתת למישהו רבע כפית דייסה כשהיו לך שתי כפיות".
אביגדור: "אני יצאתי מאושוויץ, אבל אושוויץ לא יצא ממני. בשמחות משהו מעיב עליי, זה לא נשלט. יש לי מועקה. אני אומר 'ריבונו של עולם, למה אותי? אבא שלי נרצח בגיל 45. אחי הגדול נרצח והיה מענטש ממני. למה עליי הטלת את הזכות להמשיך בשושלת המשפחתית?'"
שרון: "אני עוד לא שם, אנחנו עוד לא בתקומה, אבל זה תהליך והם סוג של השראה מבחינתי. אני רואה אותם ואני יודעת שזה אפשרי, מהמקומות הנמוכים האלה לצמוח. אבל יש לנו עוד חטופים וחשוב לי להגיד את זה, אנחנו עוד תחת מלחמה וחשוב לי להגיד את זה, ואין לי בית, אני עדיין חיה בבית מלון. אני עוד לא שם.
"אבל אני כן שואבת כוחות מאנשים כאלה. אני כן מבינה שאני צריכה משמעות. אני כן עושה לריפוי שלי באופן אישי דברים שמעצימים אותי. אבל זה עוד ייקח זמן, ואנחנו מחכים להם, ויש פה עוד המון כאוס והמון פחד, הילדים שלי עוד תחת טראומה. חייבים להיאחז בתקווה, אבל זה ייקח זמן. ואתם הסמן שלנו".
אביגדור: "לא למדתי פסיכולוגיה, אבל אני חושב שהשטנץ של החיים הוא שהם עוזרים לך. אני יצאתי מאושוויץ, אבל אושוויץ לא יצא ממני. ובכל זאת, אני בשמחות של המשפחה, מחתן ילדים, מחתן נינים. בשמחות כן משהו מעיב עליי, זה לא נשלט. יש לי מועקה, זה חזק ממני. אני אומר 'ריבונו של עולם, למה אותי? אבא שלי נרצח בגיל 45. אחי הגדול נרצח והיה מענטש ממני. למה עליי הטלת את הזכות להמשיך בשושלת המשפחתית?' זה קיים, זה ירד איתי עד למטה. אין שמחה שאני לא מרגיש את זה. טלי, תראי מאיזה צרות קמים".
טלי: "זה ממש ללכת על חבל דק. זה או ליפול ולשקוע - או להסתכל קדימה על הילדים, הנכדים, על אבא שלי היקר. זה נותן כוח".
אביגדור: "את הולכת על חבל ושומרת על שיווי משקל".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.05.24
