קולו של סמ"ר רועי דאוי בוקע מבעד למרחבי הזמן. קול של גבר צעיר, כבר לא נער, לוחם צרוב תופת וקרבות מהשבת הארורה בעוטף. זו הודעת ווטסאפ מוקלטת, 25 שניות אורכה, ששלח לאהובתו הדואגת לפני שנכנס לעזה.
"אני לא רוצה שתחשבי ככה שאני הולך למות", אמר. "זו לא חשיבה נכונה. זה לא השיח בכלל. אני הולך להיכנס, להרוג מחבלים ולחזור. כאילו, זה מקשה עליי מחשבה כזאת. אני לא שופט אותך, כן? אבל זה באמת לא צריך להיות השיח בינינו, שזאת השיחה האחרונה".
אלא שזו הייתה אכן שיחתם האחרונה. ב-31 באוקטובר, כמה ימים אחרי תחילת התמרון הקרקעי, פגעה רקטת אר-פי-ג'י בנמ"ר (נגמ"ש מרכבה) של כוח גבעתי שפעל בצפון הרצועה. הכלי הממוגן, שאמור היה לספק ביטחון ליושביו, הפך למלכודת מוות. 11 לוחמים נהרגו, בהם רועי ז"ל. הנהג, שנפצע אנושות, הוא היחיד ששרד. גיבורי הנמ"ר, כך קוראים להם יקיריהם שנותרו בכאבם.
הגבורה ומסירות הנפש משותפות לכל חללי הנמ"ר, אבל יש פרט נוסף שמשותף לשלושה מהם: רועי מירושלים, סמ"ר שי ארווס ז"ל מחולון וסמ"ר עדי דנן ז"ל מיבנה הם בוגרי תנועת "אחריי!", שמכינה נערים ונערות לשירות משמעותי בצה"ל.
50 מבוגרי התנועה וממדריכיה נפלו במלחמת "חרבות ברזל", ובכניסה למשרדיה בראש-העין הוקמה פינת זיכרון עם תמונותיהם. היום (ו') התבשרו בתנועה על בוגר נוסף שנפל, רב-סמל במיל' עומר סמדג'ה בנו של המדליסט האולימפי ומאמן נבחרת ישראל בג'ודו, אורן סמדג'ה. "בכל שבוע אנחנו מתבשרים על עוד אובדן של בוגר או של איש צוות", מספר מנכ"ל "אחריי!", אמיר סטרוגו.
↑ 1. חברתו של עדי, יהלי סמדר | 2. אחותו של עדי, ליאור | 3. המדריך, עמית טהור | 4. אמו של עדי, ורד | 5. עדי דנן ז"ל | 6. אחותו של רועי, עדן | 7. רועי דאוי ז"ל | 8. אביו של עדי, יניב | 9. אמו של רועי, בטי | 10. מנכ"ל "אחריי!", אמיר סטרוגו | 11. אביו של רועי, אריה | 12. אחותו של עדי, לינוי | 13. שי ארווס ז"ל | 14. אמו של שי, זהבה | 15. אביו של שי, רפאל
מה הסיכוי ששלושה מבין הבוגרים, שגדלו בערים שונות ולא הכירו עד גיוסם לצה"ל, ימצאו את עצמם בתוך נגמ"ש המוות? כנראה לא גבוה. ובכל זאת, כך היה. הגורל המשותף הוליד את המפגש הזה, שבו השתתפו הוריו של רועי, בטי ואריה דאוי, ואחותו הגדולה עדן; הוריו של עדי, ורד ויניב דנן, אחיותיו, לינוי וליאור, וחברתו, יהלי סמדר; והוריו של שי, זהבה ורפאל ארווס.
גם שלושה מאנשי הצוות של "אחריי!" הגיעו: המנכ"ל סטרוגו, יוצא יחידת מגלן וסמג"ד במילואים, שנלחם במשך חודשים בעזה; עמית טהור, שהיה המדריך של שי במשך שנתיים; ושירה פלד-אבני מארגון הבוגרים של התנועה, שאחראית עכשיו גם לקשר עם המשפחות השכולות.
לינוי, 20, קצינה בבסיס האימונים של פיקוד דרום, היא אחותו התאומה של עדי דנן. על אמת ידה קעקוע שעשתה אחרי נפילתו, עם המשפט "אני פה גם אם כלום לא מסתדר" בכתב ידו של אחיה. "זה מתוך שיר של הזמר יונתן קלימי. עדי אהב אותו מאוד", מספרת לינוי. "יש סרטון שרואים אותו שר את זה ממש לפני שנכנס לעזה". ומתחת לשורה מהשיר - איור של שתי כפות ידיים אוחזות זו בזו.
לינוי מראה בטלפון צילום שלה ושל אחיה כתינוקות, מחזיקים ידיים בדיוק באותה צורה. "הקעקוע של כפות הידיים מבוסס על התמונה הזאת", היא מסבירה. "בכל פעם כשאני עצובה אני מסתכלת עליו".
לינוי ועדי הלכו יחד ל"אחריי!". "אני הייתי שם משהו כמו שמונה חודשים, עדי היה יותר זמן ממני. זו הייתה תקופה מאוד משמעותית: טיולים ברחבי הארץ, מסעות אלונקה, משהו באמת עוצמתי. הסבירו לנו מה זו משמעת, למה חשוב לעמוד בזמנים, איך לדבר מול אנשים. והמון פעולות התנדבות: לצבוע בתים של קשישים ונזקקים, לחלק משלוחי מנות לחיילים ברכבת. וכמובן, להכיר חברים חדשים. עדי נהנה מזה יותר ממני. הוא כל הזמן חיכה למפגש הבא".
יום קודם לכן הצטרפה משפחתו של עדי למסע שערכו לזכרו חניכי "אחריי!" ביבנה. "אנחנו מגיעים ורואים אותם עומדים בחי"ת מסודר. הם מאוד התרגשו לפגוש אותנו, וגם אנחנו התרגשנו. זה היה בשבילי סוג של סגירת מעגל. לשמוע את הצעקות שלהם בזמן המסע, את המורל: 'יאללה אחריי יבנה!'.
"כשסיימנו עשינו מעגלי שיח. סיפרתי להם על עדי והם הקשיבו בעיניים נוצצות ושאלו שאלות. בסוף בא אליי אחד החניכים ואמר: 'אני הולך להמשיך את הדרך של עדי ולהתגייס לגבעתי".
עדי, מספרים הוריו, בכלל לא חלם על הכומתה הסגולה. "הוא רצה ללכת למשמר הגבול, ובהתחלה הוא התבאס מהשיבוץ לגבעתי", מספר יניב, "אבל אמר: 'אני אעשה את הכי טוב שאיני יכול'. סיים מסלול לוחם, עשה קורס מ"כים ואז שלחו אותו לפלחו"ד (פלוגת החוד). הוא אמר לי, 'אבא, מה אני אעשה שם? כולם ותיקים ואני מפקד צעיר".
ורד: "הוא פחד שלא יקשיבו לו".
יניב: "אמרתי לו, 'עדי, אתה צריך להיכנס לראש שלהם'. מה הוא עשה? החליט ללמוד מסרטונים בטיקטוק וביוטיוב איך לספר. תוך חודש הפך להיות ספר חובב. סיפר את כל החבר'ה והחיילים שלו".
אריה: "יום אחד רועי בא הביתה מהצבא. אני מסתכל עליו: 'מי עשה לך את התספורת הזאת?' אמר לי, 'עדי'. אמרתי, 'תן לי את המספר שלו'". אריה מראה לנו תמונה של בנו עם התספורת החדשה. "הנה, תראה מה עדי עשה לילד שלי. איך אני לא אחפש אותו אחרי זה?" הוא אומר וקולות צחוק מתפשטים סביב השולחן.
סימני הזוועות על הפנים
שלא כמו עדי, רועי חלם להגיע לחטיבה. הוא החליט להתגייס לגבעתי בעקבות ליאל גדעוני ז"ל שנפל ברפיח במבצע "צוק איתן", באותה תקרית שבה נהרגו גם מפקד הסיירת רס"ן בניה שראל ז"ל וסגן הדר גולדין ז"ל, שגופתו מוחזקת עד היום בעזה.
"ליאל ועדי נולדו באותו תאריך, 5 בנובמבר, בהפרש של תשע שנים", מספרת האחות עדן. "אנחנו גרים באותה שכונה בירושלים, הם למדו באותו בית ספר, עם אותה מחנכת, אהדו את הפועל ירושלים בכדורסל - ושניהם בוגרי תנועת 'אחריי!'".
"זו במקרה אותה קבוצה שבה התחלתי כמדריך לפני 14 שנה", מציין סטרוגו.
"די! באמת?" מופתעת עדן.
רועי למד במגמת התקשורת בתיכון גבעת גונן, ואת סרט הגמר שלו בחר לעשות על נושא השכול וההנצחה. "רועי ממש לקח את ליאל כמקור השראה", מספרת עדן. "הוא אימץ את הערכים ואת דרך החיים שלו ותמיד דיבר עליו בבית. הרגשתי שאני מכירה את ליאל בזכותו".
בטי: "אחרי נפילתו של ליאל החליטו בבית הספר שבו למד להקדיש יום בשנה לזכרו - 'יום ליאל', שחל ב-5 בנובמבר, יום הולדתו. ומשנת הלימודים הבאה, בעזרת השם, זה ייקרא 'יום ליאל ורועי'. ביום הזה ידברו עם התלמידים על התכונות והערכים של ליאל ושל רועי - נתינה ועזרה לאחר".
גם שי ועדי, מספרים הוריהם ואחיותיהם, ניחנו בערכים הללו. "שי התנדב עם ניצולי שואה ועם ילדים בעלי מוגבלויות", מספרת אמו זהבה. "במהלך הקורונה הוא היה מטפל בילדים של הרופאים והאחיות בזמן המשמרות הארוכות בבתי החולים. בצבא הוא היה אופה עוגות לכל החיילים. למד את זה ממני. אחרי שנפל לא הייתי מסוגלת להיכנס למטבח".
סטרוגו אינו מופתע. הערכים האלה, הוא אומר, הם חלק מהדנ"א של "אחריי!". "אחת המטרות שלנו היא להעצים את החניכים והחניכות דרך זה שהם עוזרים לאחרים. זה ממש חלק מהשיטה. כשהם עוזרים אחד לשני בתוך הקבוצה, ואחרי זה מתנדבים ועוזרים בשכונה, בעיר וכן הלאה, הם בעצמם מתחזקים. הם עוברים להיות בצד הנותן".
עמית טהור היה המדריך של שי ארווס ב"אחריי!" במסגרת מלגת סטודנט. "צוות הסימבות" נקראת הקבוצה, הפועלת בחולון. סימבה הוא גם השם שנתן שי לכלב הפיטבול שאימץ והציל מרשימת ההמתה.
עמית, 31, שירת כלוחם בסיירת גולני, ובתחילת המלחמה גויס למילואים במסגרת חטיבת החרמון. אחרי כמה חודשים הועבר ליחידת "דבורה" - צוות התערבות של "עוצבת הגליל" למקרה של חדירת מחבלים. יום לפני המפגש השתחרר מהמילואים - עד לפעם הבאה. "לקחנו איתנו הביתה את הנשקים האישיים והפק"לים. אני נגביסט וכמעט יצאתי עם המקלע, אבל בסוף הפקדתי אותו בנשקייה".
ספר על שי כחניך.
"שי היה אחד החניכים המיוחדים שלי. הוא היה חזק פיזית, אבל צנוע ושקט".
"מים שקטים חודרים עמוק", מעירה זהבה אמו.
עמית: "בדיוק. שי רצה להגיע ליחידה הכי מובחרת, לטופ-שבטופ. לא פיספס אפילו אימון אחד. הוא חלם להגיע לשייטת 13 וגם אני עשיתי בזמנו גיבוש שייטת, כך שזה היה אחד הדברים שהתייעץ איתי לגביהם. תבין, ילדים בגיל הזה מתביישים להתייעץ עם המדריך וגם שי היה ביישן, אבל הוא התגבר על זה ותמיד חתר למגע, גם במישור החברתי. הרבה חניכים הגיעו אלינו כילדים ביישנים, והיום הם יכולים לדבר מול קהל בלי בעיה".
כבר אז, מספר עמית, הפגין שי מנהיגות ויוזמה. "בסוף כל מפגש הוא היה אוסף כמה חבר'ה ומנקה איתם את האזור. תמיד התנדב ועזר לכולם. ומה שמדהים זה שהוא יצא לקורס חובשים. היה חשוב לו לעזור ולהציל חיים. כדי להיות חובש קרבי צריך אופי מיוחד והרבה קור רוח. לא כל אחד יכול לראות דם ולפתוח וריד".
זהבה: "הוא אפילו היה מתאמן עלינו בבית בהכנסת עירוי. היה אומר לנו, 'בואו נפתח לכם וריד".
יצא לו לטפל בפצועים ב-7 באוקטובר?
זהבה: "ב-7 באוקטובר שי נלחם עם חבריו בכפר עזה וראה שם זוועות איומות. הוא לא סיפר לנו כלום, רצה לחסוך את זה מאיתנו. אבל ראו כמה שזה השפיע עליו".
רפאל: "רק שתדע, הילדים שלהם והבן שלי הצילו באותו יום 102 תושבים בכפר עזה".
יהלי, בת זוגו של עדי ז"ל: "כשהתחלנו לצאת, עדי שאל אותי למה אני יוצאת עם לוחם ולמה שאעשה את זה לעצמי. אמרתי לו שאני מעדיפה להיות עם בן אדם כמוהו, שמוכן לתת את החיים שלו בשביל אנשים שהוא לא מכיר, כי אז אני יודעת שבשבילי, שנמצאת אצלו במקום הראשון, הוא יעשה הכול"
לבנות זוגם הם סיפרו קצת יותר מאשר להוריהם. "עד הכניסה לעזה דיברתי עם עדי בטלפון כל יום", אומרת יהלי. "בסוף בת זוג זה מקום של פורקן. הוא היה מתקשר אליי באמצע הלילה בשיחת וידיאו, ואני רואה איך הפנים שלו נפולות אחרי הזוועות של כפר עזה. זה כאילו שאתה מדבר עם בן אדם בלי רוח חיים. זה קשה, כי אתה רואה את הצד הכי חשוף ופגיע שלו.
"כשהתחלנו לצאת, עדי שאל אותי למה אני יוצאת עם לוחם ולמה שאעשה את זה לעצמי. אמרתי לו שאני מעדיפה להיות עם בן אדם כמוהו, שמוכן לתת את החיים שלו בשביל אנשים שהוא לא מכיר, כי אז אני יודעת שבשבילי, שנמצאת אצלו במקום הראשון, הוא יעשה הכול".
נמ"ר עם 11 מלאכים
לפני כניסתם לעזה, התבקשו לוחמי הפלוגה לכתוב מכתבים למשפחותיהם ולבנות זוגם. את מכתבו של שי, שנשמר בטלפון שלו, קראו הוריו רק חודשיים אחרי נפילתו, כשאזרו אומץ לפתוח את המכשיר. זה לא סתם מכתב; זו צוואה.
רפאל מקריא בקול שבור: "אני יודע שזה יהיה קשה, אבל אני רוצה שתמשיכו בחיים. תנו מעצמכם כמה שאתם רק יכולים, תהיו משפחה מאוחדת. אדר אהובה שלי תמשיכי בשלך. אני באמת רוצה שתהיי מאושרת כמו עכשיו ותמשיכי הלאה. וכל חבריי הקרובים, אני אוהב אתכם ומעריך אתכם על כל החיים והחוויות שעברנו ביחד. היה כיף, נהניתי מאוד, והיו לי חיים מאושרים. סבא, אני יודע שתמיד האמנת בי והיית מאוד גאה בי שנהייתי לוחם, אז תהיה גאה גם עכשיו, כי לא נפלתי לחינם".
מאז שבנו נפל, רפאל מקדיש כמעט את כל זמנו להנצחה ולזיכרון. הוא מדבר בשטף, מבקש שלא יפריעו לו באמצע. האבל והשכול הם כל עולמו. "אני ידעתי ששי ייהרג. הייתה לי תחושה מוקדמת, עד כדי כך שירדתי מתחת לבית כדי למדוד שטח להקמת אוהל אבלים. מאז שנפל אני מאוד חזק בטיקטוק. יש לי 5.2 מיליון לייקים. אנשים כבר מזהים אותי: 'אתה לא רפאל מהטיקטוק?'
"אני אוהב לשבת בחלקה הצבאית. יושב שבע שעות ביום. מדליק 19 נרות נשמה, מנקה את הקברים, משקה את העציצים. אני הולך המון להלוויות של חיילים. אוסף בשקיות את התרמילים של כיתת היורים ומביא למשפחות. מגיע גם לניחום אבלים. בשבוע שעבר נסעתי עד אילת, למשפחה של סמ"ר נחמן מאיר חיים וקנין ז"ל, גם הוא מגבעתי.
"אני מתעסק המון בהנצחה. מקים עכשיו בית כנסת לזכר שי. אחד האנשים העשירים בישראל תרם 300 אלף שקל כדי שאקנה איתם ציוד לחיילים. אני גם בונה עגלה מיוחדת שתיקרא 'המתוקים של שי'. אני אעבור עם זה בבסיסים ובמוצבים ואחלק דברים מתוקים לחיילים".
מה זה נותן לך, כל העשייה הזאת?
"כיף לי לעשות את זה. ככה אני מרגיש קרוב אליו. האמת, עד לרגע זה לא השלמתי עם זה שהבן שלי נהרג. אני מסתכל לפעמים בעינית של הדלת, לראות אולי הוא יגיע".
זהבה: "זה מחזק אותו".
רפאל: "מחילה מכם, אני מת כבר לסיים פה את הפגישה וללכת לבית העלמין".
זהבה: "הוא היה בתחתית שבתחתית, לא תיפקד. רק היה בוכה. זה נותן לו משמעות לחיים".
יניב: "רפי, אני חייב להגיד לך משהו, ואתה לא חייב לקבל. כשאני שומע אותך, אני קולט שאתה צולל לסוג של תהום שאני לא יודע אם תוכל לצאת משם. ואני אומר לך בתור אבא של ילד שהיה עם הבן שלך באותו נמ"ר..."
6 צפייה בגלריה
הנמ"ר הפגוע של גבעתי חוזר לכשירות בעזה. "11 מלאכים משגיחים עליו עכשיו"
(צילום: דובר צה"ל )
רפאל, טעון ונרגש, קוטע אותו ומראה לנוכחים את הדסקית שלצווארו. "אתם רואים? זו הדסקית של שי. היא הייתה מוכתמת בדם שלו ושל הילדים שלכם..."
יניב: "מה שאני מנסה להסביר לך זה שהילד שלי, והילד של אריה, והילד שלך, כל אחד מהם קיבל את הדם של השני באותו פיצוץ. ואנחנו עוברים מה שאתה עובר. מותר לך לעשות מה שאתה רוצה, אבל אני נותן לך טיפ לחיים: לתהום הזאת שאתה נכנס אליה, לצלילה החופשית הזאת, אין מצנח. ואם אתה לא תתעורר עכשיו, אף בן אדם בעולם לא יצליח להוציא אותך משם".
אריה: "תנציח את הבן שלך, אבל אל תפסיק לחיות".
רפאל: "אני חי מצוין".
יניב: "להיות כל היום בבית העלמין זה לא נקרא לחיות. אתה כל הזמן סביב הכאב. ואני אגיד לך משהו, לא בשבילך אלא בשביל המשפחה שלך: יום אחד ימצאו אותך בבית העלמין מפוחלץ על איזו מצבה בגלל שהלב שלך כבר לא הצליח להחזיק את הכאב הזה, ואז מי שיבכה זה הילדים שלך. יש לך עוד ארבעה ילדים ואם חשוב לך מהם, אתה צריך להתעורר. כולנו הולכים עם הכאב, אבל לצד החיים".
במהלך השיחה מתגלע ויכוח נוסף בין ההורים: האם היה נכון לשפץ את הנמ"ר שבו נהרגו ילדיהם ולהחזירו לפעילות בעזה, כפי שאכן קרה כמה חודשים אחרי האירוע. רפאל חושב שזו הייתה טעות. "היה צריך לעשות מהנמ"ר אנדרטה ולשים אותו בבית ספר, בהר הרצל, לא יודע איפה. חיילים לא יכולים לנסוע בו יותר".
אריה: "אבל היו צריכים אותו בשביל הלחימה בפנים. אין מספיק נמ"רים בצבא".
יניב: "מה היית רוצה, שחיילים ייכנסו לעזה בג'יפים לא ממוגנים?"
עדן: "הנמ"ר הזה ספציפי הוא הכי מוגן בעולם. אתה יודע למה? יש 11 מלאכים שמשגיחים עליו. לא צריך 'מעיל רוח' (מערכת הגנה מפני טילי נ"ט – י"ק). הבן שלך מגן על כל מי שיהיה בנמ"ר הזה".
להיכנס מתחת לאלונקה
למרות המחלוקות, הם כבר הפכו למשפחה. משפחת גיבורי הנמ"ר. גם תנועת "אחריי!", אומר סטרוגו, היא סוג של משפחה. לינוי, שהייתה שם עם אחיה, מסכימה. "'אחריי! יבנה' זו לא סתם קבוצה שמתאמנת לקראת הצבא. זו משפחה. אם מישהו לא מרגיש טוב, החברים מרימים אותו. המון נתינה, המון דאגה לאחר".
עדן: "להיכנס מתחת לאלונקה".
אמיר, תנסה להסביר בכמה מילים מה זה "אחריי!".
"בשלוש מילים: מסוגלות, שייכות ואחריות. אנחנו מאמינים בכל נער ונערה בישראל, לא משנה מה התיק שהם סוחבים על הגב, מה הרקע, מה השפה, מה צבע העור. לכל נער ונערה יש את היכולת להצליח בחיים ולא רק זה, אלא גם לקחת אחריות ולהוביל, לתרום למדינה ולחברה. ולתרום זה לא רק בשירות קרבי. אנחנו עובדים גם עם אוכלוסיות שעד היום לא התגייסו לצבא, כמו החברה החרדית והערבית. למעלה מאלף חרדים לוקחים חלק בפעילות שלנו. יש גם את אחריי-טק, תוכנית משותפת לנו ולעמותת בוגרי 8200.
"לא כל החניכים מגיעים מבתים ערכיים ומחבקים כמו של האנשים היקרים שיושבים פה. כשאנחנו הולכים לגייס קבוצות אנחנו מסתובבים בשכונות ורותמים דווקא את החבר'ה שיושבים על הברזלים, מתחת לבניינים. אנחנו אומרים להם: 'אתם יכולים. תאמינו בעצמכם'. וחלק מהעניין זו גם דוגמה אישית.
"ב-7 באוקטובר 71 אחוז מאנשי הצוות שלנו יצאו מבתיהם והלכו להגן על המדינה. אבל גם ה-29 אחוז שלא גויסו למילואים - לא ישבו בחיבוק ידיים. גייסנו תוך חודש וחצי עוד מאה עובדים חדשים, כי ידענו שהחניכים שלנו זקוקים לעוגן דווקא בתקופה הזאת. במקביל גם פתחנו במלונות קבוצות לנערים ונערות מפונים מהעוטף ומהצפון".
אמיר מבקש לנצל את ההזדמנות כדי להודות למשפחות השכולות. "הבנים שלכם היו תמיד מקדימה, ולא סתם זה נגמר כמו שנגמר. הדבר הכי משמעותי עבורנו זה להטמיע בדור הבא את הערכים של שי, של רועי, של עדי ושל שאר הנופלים. אני מרגיש זכות לשבת פה איתכם ואם הילדים שלכם היו פה, הייתי אומר גם להם תודה".
עדן: "הם פה".
אמיר: "הם פה איתנו. לגמרי".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.06.24
