חדר השינה האפלולי צבוע בגוני אדום עם עיטורים פרחוניים. גם מיטת הקינג-סייז אדומה כולה. אפילו הנורה שמשתלשלת מהתקרה צבועה אדום. על הקיר אותיות בד המרכיבות את המילה LOVE ובארון הבגדים תלוי קומבינזון ורוד. לא צריך דמיון מפותח כדי להבין למה שימשה הדירה הזאת, בפאתי שכונת ברזיל ברפיח.
קיר לבנים דק מפריד בין בית הבושת העזתי הריק מאדם לרחוב המדברי צרוב השמש, שנראה כמו תפאורה של סרט פוסט-אפוקליפטי. אנחנו נמצאים כמה מאות מטרים מציר פילדלפי, בגזרת הלחימה של סיירת הנח"ל. המנהרות שנחפרו תחתיו, כך דווח בזמנו, שימשו לא רק להברחת אמצעי לחימה וסחורות, אלא גם לסחר בנשים. אבל אלה היו ימים אחרים.
5 צפייה בגלריה
סא"ל נאור בובליל ברפיח. "אני בצבא קודם כל בגלל האנשים, לא בגלל חדווה לירות בנשק"
(צילום: דנה קופל)
בשכונת ברזיל לא נותר אזרח פלסטיני אחד, והיחידים שמנסים להתקרב לכאן הם מחבלים ובוזזים. לעיתים, כך מספר מפקד הסיירת, סא"ל נאור בובליל, אנשיו מזהים אזרח עם שקיות תמימות למראה. מדובר בדרך כלל במחבלים שמחביאים בתוך השקיות ראשי נפץ של אר-פי-ג'י שהוסבו למטענים.
באחד הבניינים בשכונה, מהמעטים שנותרו עומדים על תילם, שוכן חפ"ק מפקד הסיירת. למרגלותיו חונים כמה נגמ"שי "איתן" בעלי שמונה גלגלים, שבאחד מהם נכנסנו לרפיח, הצלמת דנה קופל ואני. סיירת הנח"ל היא הראשונה לקלוט את הרכבים האלה. סא"ל בובליל מתעקש שהוא לא הסיפור ("דברו איתי על היחידה ועל האנשים שלי, פחות עליי"). אבל האמת היא שהגענו לכאן בעיקר בגלל סיפורו האישי יוצא הדופן.
"הפריצה לבתים הייתה השלמת הכנסה"
הוא בן 33, נשוי להילה ואב לשניים, בן ובת. "נולדתי בגבעת אולגה", הוא מספר, "הייתי שם עד גיל חמש וחצי בערך ואז ההורים שלי התגרשו ופוזרנו לפנימיות, שני האחים הגדולים שלי ואני. הייתי בפנימיות כאלה ואחרות עד גיל 15 בערך, ואז עזבתי את הלימודים. בגיל 12 כבר עבדתי: שוטף כלים, אחרי זה טבח, אחרי זה סו-שף. בגיל 17 וחצי טסתי לסקנדינביה ועבדתי שם בעגלות ובכל מיני שטויות. ואז חזרתי לארץ. רציתי להיות לוחם, אל תשאל אותי למה. הלכתי לקצינת המבחן וביקשתי שיגייסו אותי".
למה הייתה לך קצינת מבחן?
"כי היו לי תיקים במשטרה על אלימות, על פריצה ועל עבירות תנועה".
פריצה לאן?
"בתים. ברבים. זה היה עיסוק צד. השלמת הכנסה".
5 צפייה בגלריה
סא"ל נאור בובליל, במבנה ברפיח ששימש קודם בית בושת. "נישאר כאן כמה שצריך"
(צילום: דנה קופל)
עם המטען הלא פשוט הזה התייצב בובליל ב-2008 בבסיס "חוות השומר" כנער מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות), המיועד לבני נוער בעלי קשיי הסתגלות - אלה שכונו בעבר "נערי רפול". בחמשת החודשים שלו ב"חוות השומר" הוא עבר טירונות כלל צה"לית ולאחר מכן טירונות נוספת, המיועדת לנערי מקא"ם שמיועדים לשירות קרבי. "אחד המפקדים שם היה בעברו בנח"ל וככה שמעתי על החטיבה. השאר היסטוריה", הוא אומר.
ב-2009 החל מסלול בגדוד 931 של הנח"ל, ועד מהרה יצא לפיקוד. כשסיים תפקיד מ"מ הוא נשלח לקורס השלמת בגרויות. ב"צוק איתן" היה סגן מפקד פלוגה והחליף את המ"פ שנפצע. אחרי שני תפקידי מ"פ ותפקיד קמב"ץ חטיבה הוא יצא ללימודים אקדמיים, וחזר לחטיבה כסגן מפקד הסיירת.
בתום התפקיד יצא לפו"מ, המכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה. מחליפו היה רב-סרן בר פלח ז"ל, שהגיע מעוקץ. ב-14 בספטמבר 2022, כמעט שנה לפני מלחמת "חרבות ברזל", נפל בר בקרב עם מחבלים ליד ג'נין. בובליל חזר לסיירת, מילא את מקומו במשך כשבועיים וחזר לפו"ם.
7 באוקטובר תפס אותו כראש ענף במרכז אימונים באש במל"י, המרכז לאימוני יבשה בצאלים. יחד עם מפקד המרכז, אל"מ טל אשור, ועם ראשי ענפים אחרים, הוא הגיע לעוטף כבר בשעות הבוקר והשתתף בלחימה בבסיס פיקוד העורף באורים, במפקדת אוגדת עזה ברעים ובמקומות נוספים. כשנותק הקשר עם מפקד החטיבה הדרומית, אל"ם אסף חממי ז"ל, תפס אישור פיקוד על החטיבה שעליה כבר פיקד בעבר, ואילו בובליל החליף את הסמח"ט, שנפצע קשה מאש המחבלים.
בזמן הלחימה, אומר בובליל, אין מקום לגינוני היררכיה ושררה. "אתה לא יכול להסתתר מאחורי לשכה מפוארת ולו"ז מאורגן. אתה ישן עם לוחמי החפ"ק שלך וכשאתה הולך להשתין, מחפה עליך ילד בן 19"
14 מלוחמי סיירת הנח"ל נפלו באותו יום, ובהם מפקד היחידה, סא"ל יהונתן צור (ברנש) ז"ל, וסגנו, רס"ן עידו שני ז"ל. גם מפקד החטיבה, אל"מ יהונתן שטיינברג ז"ל, נהרג ב-7 באוקטובר. את שלושתם הכיר בובליל היטב.
"שטיינברג היה סמג"ד ומג"ד שלי", הוא מספר, "אני אוהב אותו מאוד-מאוד. בנאדם מדהים. כל כך חיכיתי להיות מג"ד תחתיו. עידו היה קצין צעיר כשהייתי מ"פ והיינו חברים מאוד טובים. גם ברנש היה חבר שלי. ב-8 באוקטובר היינו אמורים להיפגש ולהתחיל חפיפה לקראת החלפתו כמפקד הסיירת. כל אחד מהם הוא אבידה עצומה".
"אני בצבא קודם כל בגלל האנשים"
בתחילת ינואר סיים את תפקידו בחטיבה הדרומית ומונה רשמית למפקד סיירת הנח"ל, שנמצאת בעזה עם יתר החטיבה מתחילת התמרון הקרקעי ועד עכשיו. לרפיח נכנסו לפני כחודשיים, ומזה שבועיים וחצי נלחמת הסיירת בשכונת ברזיל. "המשימה שלנו כאן היא לאפשר תנועה בטוחה על ציר פילדפי", מסביר בובליל, "לצורך כך אנחנו עוסקים בטיהור המרחב ממחבלים ובהשמדת תשתיות ובתים. באחד מכל שלושה בתים כאן מצאנו פיר של מנהרה. כרגע שתיים מהפלגות שלי נמצאות בהתקפה".
בזמן שאנחנו משוחחים נשמע פיצוץ עז. כמה מאות מטרים מכאן, בגזרת גדוד 50 של הנח"ל, פוצץ חמאס פיר של מנהרה. למרבה המזל, איש לא נפגע.
5 צפייה בגלריה
"רק אל תקשרו אותנו לכתובות שיש פה על הקירות". לוחמי סיירת הנח"ל ברפיח
(צילום: דנה קופל)
אחד מקציני הסיירת מגיע לחפ"ק כדי להתייעץ עם בובליל לגבי חייל צעיר שנתקל בקשיים אישיים. "אני בצבא קודם כל בגלל האנשים, לא בגלל החדווה הגדולה שלי לירות בנשק", הוא אומר לי. "הפיקוד על אנשים הוא הכול מבחינתי. האם העבר שלי עוזר? כן. אני יודע לקרוא אנשים די טוב. גם כאלה שיש עליהם הרבה מסכות".
בזמן הלחימה, הוא אומר, אין מקום לגינוני היררכיה ושררה. "אתה לא יכול להסתתר מאחורי לשכה מפוארת ולו"ז מאורגן. אתה ישן עם לוחמי החפ"ק שלך וכשאתה הולך להשתין, מחפה עליך ילד בן 19", הוא מסביר.
לא מוציא אפילו צדף מעזה
אנחנו עולים עם מפקד הסיירת על אחד ה"איתנים" ונוסעים דרומה לאורך ציר פילדלפי, עד הים. המקום הזה אינו חלק מהגזרה של חטיבת הנח"ל. למעשה, זו הפעם הראשונה שלו בחוף רפיח. בדיוק בנקודה הזאת ישב עד ההתנתקות מוצב "אלוף", ולא רחוק מכאן שכן היישוב "רפיח ים", הדרומי ביותר מבין יישובי גוש קטיף.
הבתים ההרוסים שנותרו מהשכונה השוודית של רפיח מלאים כתובות גרפיטי שהשאירו חיילים. "קלאב הוטל רפיח", "בני אל תלך" (מחווה למח"ט 401, אל"ם בני אהרון, שסיים לאחרונה את תפקידו) ועוד ועוד. "רק אל תקשרו אותנו לכתובות שיש פה על הקירות", מדגיש בובליל. "אצלנו בסיירת לא מקשקשים על קירות".
חוף הים משגע ביופיו. בחום של כמעט 40 מעלות מתחשק לך להוריד את השכפ"ץ הכבד ואת הקסדה ולקפוץ למים. עד שאתה נזכר שזה אזור לחימה. כמה מילואימניקים מצוות הניוד של אוגדה 162 אוספים צדפים על החוף בשביל הילדים. בובליל מקפיד לא להוציא מעזה אפילו צדף.
אנחנו עולים בחזרה על ה"איתן" ושבים אל החפ"ק. מפקדי הפלגות של הסיירת מסיימים את הפשיטות שלהם תוך מכת אש וחוזרים אל "האיתורים" - שם הקוד לבתים שבהם יושבים הלוחמים. אני שואל את בובליל עד מתי יהיו ברפיח. "אין לי מושג", הוא עונה, "נישאר כאן כמה זמן שנצטרך".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.07.24
