לפני עשור קיבל רס"מ במיל' סרגיי גונטמכר ז"ל צו 8, מבצע צבאי בעזה. הוא השאיר בבית בת זוג, מרינה, ויצא לקרב. ב-25 ביולי 2014 נהרג אחיו לנשק, רס"ר במיל' יאיר אשכנזי ז"ל.
"סרגיי היה ממש קרוב ליאיר כשהוא נהרג, מרחק של כמה מטרים", מספרת מרינה. "בעלי לא היה גבר שמשתף הרבה, אבל כשהוא חזר הביתה ראיתי שהוא לקח את זה מאוד קשה. מאז הייתי שואלת לשלומה של מוריה, אשתו של יאיר. בכל פעם קיבלתי גרסה פחות או יותר דומה: קשה לה והיא תהיה בסדר, היא חזקה".
מוריה איבדה את אהובה יאיר באותה המלחמה, ושלושת ילדיהם נותרו יתומים מאב, כשהקטנה הייתה תינוקת בת כמה חודשים. בעשר השנים שעברו מאז, נהגו מרינה וסרגיי להתעדכן מפעם לפעם בחייהם של מוריה והילדים. בינתיים התחתנו גם הם, הפכו הורים לשני ילדים, ואז הגיע שוב צו 8.
"ב-7 באוקטובר, עוד לפני שהוא קיבל צו רשמי, הסתכלתי עליו ושאלתי, 'זה עניין של שעות?' הוא הינהן וארזנו תיק. החברים שלו סיפרו לי שהוא היה גאה בזה שארזתי איתו ולא ניסיתי לשכנע אותו להישאר, אני כועסת על עצמי על זה", אומרת מרינה. "בינואר הוא היה בבית לכמה ימים ולמען האמת זה היה סופ"ש מדהים. איכשהו הוא הצליח לפגוש כל כך הרבה אנשים, כאילו נפרד.
"לא הרגשתי שיש איום על החיים שלו. החזקתי את עצמי מלעשות פרידות עם דרמה, ידעתי איפה הוא ודיברנו לא מעט", היא מוסיפה. "בבוקר יום ראשון, 21 בינואר, חבר אסף אותו חזרה לבסיס. מהדרך הוא עוד שלח לילד הודעה קולית שייהנה בחוג ג'יוג'יטסו. למחרת הם נהרגו".
סרגיי נהרג באסון הגדול שאירע סמוך לעיירה דיר אל-בלח: לוחמי גדוד המילואים 8208, לצד כוחות נוספים, הניחו מוקשים לפיצוץ שורה של תשתיות טרור. ככל הנראה מחבלים ירו טילי RPG למבנה לפני שהלוחמים הספיקו להתרחק. 21 מהם נפלו באירוע.
"באוקטובר הרגשתי צער גדול", מספרת מוריה אשכנזי בכאב, "ידעתי שהיום הזה יגיע. הרגשתי פחד ובעיקר פספוס. כבר לפני עשר שנים גילינו את המנהרות. תמיד אמרתי שיום יבוא וישכחו את לוחמי 'צוק איתן', שתבוא מלחמה גדולה יותר. בגלל זה גם תמיד הייתי עסוקה בהנצחה".
"עומס רגשי מטורף"
הפגישה הראשונה בגלגול הנוכחי של מרינה ומוריה הייתה בשבעה של סרגיי, שאליה הגיעה מוריה: "השתדלתי לבקר את כל מי שיכולתי. זה היה יום נורא. כשהגעתי למרינה היא כבר הייתה למעלה בבית עם הילדים".
מרינה: "הייתי חצי מעולפת, לא הייתי אף פעם בשבעה לפני כן, טפו-טפו. וזה היה לא נורמלי, אין לזה סוף. מאות אנשים כמו איזה גיהינום, כמות אנשים, חיבוקים ובכי. אבל מצד שני, אני גם מבינה את החשיבות של השבעה, כדי לא להיות לבד עם כל זה".
מוריה אשכנזי: "בכל בוקר חיכו לי עשרות אנשים באוהל החם מתחת לבית, אני זוכרת עומס רגשי מטורף. פתאום מגיעים החברים שלו מעזה, ואת הכי רוצה להיות איתם, ודוחפים לי תינוקת להיניק, ופתאום איזה שר מגיע או הנשיא, זה טירוף"
מוריה מחייכת ומהנהנת בהסכמה. אנחנו נפגשות אצלה בבית והיא זוכרת לפרטי פרטים את השבעה של בעלה, עשור קודם. "הייתי עם תינוקת בת ארבעה חודשים, באוהל חם, והגיעו אוטובוסים של אנשים מהצפון, כי היינו מהצפון במקור. זה היה ככה כל יום מהבוקר - אני פותחת את העיניים, מחכים לי כבר למטה באוהל, אני זוכרת עומס רגשי מטורף. פתאום מגיעים החברים שלו מעזה, ואת הכי רוצה להיות איתם, ודוחפים לי תינוקת להיניק, ופתאום איזה שר מגיע או הנשיא, זה טירוף".
בשנים האחרונות תומכת מוריה באלמנות דרך ארגון "אלמנות ויתומי צה"ל". עם מרינה החיבור היה טבעי, כמעט גורל. "אחרי שראיתי אותה, רציתי להיפגש איתה כמה שיותר מהר", מספרת מרינה.
"הייתה לי רשימה של שאלות שהייתי צריכה שהיא תענה לי עליהן. הגעתי אליה הביתה והיא הכינה לי ארוחת בוקר מדהימה שטרפתי, והתחלתי לעבור איתה על הכול, בעיקר על איך מתמודדים עם הילדים", היא מוסיפה, "איך מסבירים לילד הגדול למה הוא היחיד בגן שאבא שלו מת? איך חוגגים יום הולדת? אפילו אם היא שמחה כשהיא קנתה דירה אחרי שהם חלמו על זה הרבה זמן".
הומור שחור
השאלות וההתמודדויות לא מפסיקות להגיע, ואין תשובות חד-משמעיות, אבל עצם העובדה שיש לך מעין אחות גדולה לשכול, מנטורית שיודעת גם לצחוק בהומור שחור וגם להבין כשאת מתפרקת מהדבר הקטן ביותר, ממלאת את שתיהן בכל יום מחדש.
"הידיעה הזאת שאני אני לא צריכה לדבר יותר מדי, עצם זה שאני קמה בבוקר, עם כל הכאב והאבל שלי ומגיעה לשבעה הכי יפה ומגונדרת, ומראה שיש חיים אחרי זה - זאת העוצמה", אומרת מוריה. "כשהן משתפות אותי ונותנות לי לעזור להן, אני מקבלת המון בחזרה. וגם אני נתמכת בהן. פתאום הבן שלנו קיבל צו ראשון, וזה נופל עלייך בבום. וזאת התמודדות חדשה ואני אדבר על זה עם מרינה והיא תתמוך בי".
תמי שלח, יו"ר ארגון "אלמנות ויתומים" של צה"ל: "עשר שנים חלפו מאז מבצע 'צוק איתן', ועדיין הכאב טרי. אך יחד עם זאת, אני עדה לכוח המדהים של הקהילה שלנו. האלמנות הוותיקות מלוות את האלמנות החדשות בדרכן, מושיטות יד תומכת ומציעות הבנה שרק מי שחוותה יכולה לתת.
"זהו החיבור העמוק והמשמעותי ביותר - אלמנה למען אלמנה, לב אל לב. אנו ממשיכות יחד, זוכרות את יקירינו ובונות חיים של משמעות והגשמה למענם ולמעננו".
