כשמדברים על אנשים שיודעים לעשות מהלימונים לימונדה – ויקטוריה חצקלביץ' (59) ואיגור אונישצ'נקו (69) נמצאים גבוה מאוד ברשימה: שניהם מפונים, שניהם סובלים מנכויות, אבל במקום לבכות על מר גורלם הם בחרו לצאת לעבוד, וגילו כי הדבר מעניק לחייהם משמעות.
איגור, נשוי ואב לשני בנים, עלה מאוקראינה בשנת 2000. הוא סובל ממחלת כלי הדם, עבר אירוע מוחי וגר לבדו במלון "פרימה פארק" בירושלים, אליו פונה מביתו בשלומי. אשתו נסעה בתחילת המלחמה לבנו הבכור, שחי בבולגריה. בנו הקטן פונה לבית אורן. "אני לא אעזוב את ישראל. אני יהודי", הוא אומר בנחרצות.
בדומה לאיגור גם ויקטוריה, אמא לשניים שעלתה מאוקראינה ב-1995, מצהירה כי "לא אעזוב את ישראל בשום מחיר". מאז שפונתה משלומי, היא ישנה בחדר המלון יחד עם אמה בת ה-88. גם היא סובלת מנכות פיזית בעקבות אירוע מוחי. "כל הזמן כואב לי וצד ימין משותק אצלי", היא מספרת, "יש לי 75% נכות". איגור מכריז: "לי יש 76%".
2 צפייה בגלריה
איגור אונישצ'נקו וויקטוריה חצקלביץ'. "היינו בטוחים שבתוך שבועיים נחזור הביתה"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
יומיים בלבד לאחר שפונו, השניים כבר החלו לעבוד במפעל "המשקם" בירושלים, שם תופרים בין היתר מדים לצה"ל. במשך תשעה חודשים הם משכימים קום וממתינים בתחנה הסמוכה למלון לאוטובוס שייקח אותם לאזור התעשייה בעיר, שם נמצא המפעל.
"בלי העבודה אני לא יודעת מה הייתי עושה, היא מצילה אותי", אומרת ויקטוריה, "חשבנו שזה ייקח שבועיים מקסימום ונחזור הביתה, אבל אנחנו כאן כבר תשעה חודשים, וזה קשה. אמנם במלון דואגים לנו לכל מה שאנחנו צריכים ולא חסר לנו דבר, אבל זה לא מרגיש כמו בית. אין מה לעשות שם, רק לישון".
איגור: "במלון אתה סגור בין ארבעה קירות. אפשר להשתגע. העבודה שומרת על השפיות שלי. יש פה אנשים שהם כמו משפחה, והתאימו את העבודה ליכולת הפיזית שלנו. אנחנו עובדים בעצימות נמוכה ובהתאם למה שאנחנו מסוגלים לעשות".
שניהם מתגעגעים לביתם בצפון. "מאז הפינוי ביקרתי בבית בשלומי פעמיים, כשהפעם האחרונה הייתה לפני שלושה חודשים", מספרת ויקטוריה. "אנחנו מחכים מאוד לחזור הביתה, כמובן רק אחרי שיהיה שם בטוח יותר".
"לפני שפוניתי מהבית עוד הספקתי לשמוע את האזעקות וההפצצות בצפון, זה היה מפחיד", מוסיף איגור. "אבל כבר התרגלנו לחוסר השקט הזה ואנחנו מוכנים לחזור גם אם יהיו 'טפטופים', רק צריך לוודא שיהיו אוטובוסים שייקחו אותנו לעבודה. ובכל מקרה אני סומך על החיילים. בסוף זה ייגמר ואנחנו ננצח".
"חברת 'המשקם' מעסיקה עובדים עם מוגבלות בפריסה ארצית, וזה מה שאפשר לנו כבר בתחילת המלחמה לעזור לכל עובד מפונה", מסביר אריאל לוי, מנכ"ל החברה. "ויקטוריה ואיגור הם דוגמאות לכוח רצון ונחישות. עבורם המפעל אינו רק מקום עבודה, אלא מסגרת מחבקת המעניקה תחושת שייכות וביטחון".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.07.24
