בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר, כשישנה בביתה במושב שתולה על גבול לבנון, שרה חתן (11 וחצי) חלמה שפרצה מלחמה. בבוקר היא התעוררה למציאות המפחידה. "לא הבנתי מה קרה", מספרת שרה. "רצתי מהר לשטוף פנים, חזרתי לסלון, ואני קולטת שהמבוגרים מדברים על זה שפרצה מלחמה. הייתי בטוחה שאני עדיין חולמת ולא ידעתי אם לספר לאמא".
כמה שעות אחר כך היא ואמה פנינה עזבו את ביתן, והשאירו מאחור את החיים הישנים בלי לדעת מתי ואיך ישובו הביתה. "כשיצאנו מהמושב ולקחתי איתי את שרה, נותרו בבית בעלי דודו ושני הילדים הגדולים", מספרת פנינה. "הבן אמיר (18) הצטרף אלינו לבית של גיסתי בחיפה, ואחרי שבועיים הממשלה החליטה על פינוי כל התושבים".
ביציאה משתולה שרה ואמה היו עדות לתקרית ירי בין חברי כיתת הכוננות שהוקפצה לעצור חדירה אפשרית של מחבלים - לבין כוח צה"ל, שהוקפץ גם הוא לגזרה. מספר חיילים נפצעו בתקרית. "צרחתי ובכיתי כששמעתי את היריות", אומרת שרה. "הייתי בטוחה שמחבלים חדרו למושב".
"לא יודעת מתי אחזור להיות ילדה בלי דאגות"
את השנה האחרונה והמשמעותית, לפני בת המצווה, אף אחד לא יוכל להחזיר לה. גם לא את שנת הלימודים האבודה. "החלום שלי הוא להיות עורכת דין. אני מבינה שהלימודים הם הבסיס להצלחה ואני צריכה את הכלים כדי להתפתח. אני לא יודעת מתי אוכל לחזור להיות ילדה בלי דאגות, כזו שרוקדת ושמחה ומגשימה משאלות".
שרה נושאת את שמה של סבתה, שרה חתן ז"ל, זוכת פרס ראש הממשלה ליזמות שהשיאה משואה ביום העצמאות ה-58. חתן הייתה חלוצת התיירות בגליל המערבי, והקימה לפני כ-30 שנה את המסעדה הכורדית המיתולוגית "חמדת הגליל" בשתולה. כמה שנים אחרי שנפטרה והמסעדה נסגרה, פנינה פתחה אותה מחדש ליד הבית וחידשה את מסורת האירוח הכורדי. מאז 7 באוקטובר המסעדה סגורה.
המשפחה התגוררה במלון נוף הגליל עד שעברה לאחרונה למגדל בנהריה, לדירה ששייכת לזוג מגבעת שמואל שהתארח במסעדה וביקש להחזיר להם טובה. אבל את השהות במלון שרה לא שוכחת.
"היה לנו מאוד צפוף עם אמא ואחי, והייתי בוכה כל לילה. לא יכולתי לסבול את זה יותר, להיות רחוקה מהכלבה שלי ומהבית שלי. בכל הזמן שהיינו שם לא למדתי. פחדתי להיות במקום זר, רחוק מהמושב. להיות מושבניקית אומר שאפשר להסתובב חופשי, ובמלון לא יכולתי לעשות את זה".
כשהאזעקות פילחו את השקט בנהריה ביום שני שעבר, שרה התעוררה בבהלה ורצה עם ההורים לממ"ד. "אני מאוד נלחצת ומפחדת", היא אומרת, "אבל אני מבינה שפה בטוח יותר מאשר בשתולה, נכון לעכשיו".
"גם הזיכרונות מסבתא אבדו"
אביה דודו הוא בעליה של חנות נעליים בנהריה, ובנוסף הוא מחזיק בשתולה, ליד בית המשפחה, לול תרנגולות. בכל בוקר הוא עולה למושב לאסוף ביצים, ולפעמים שרה מצטרפת אליו למרות הסכנה.
"כשאני מגיעה אני בעיקר מחבקת ומנשקת את צ'יקה הכלבה שלי, כדי שלא תרגיש שנטשתי אותה", היא אומרת, "אני רואה שהיא מאוכזבת שאני לא יכולה לקחת אותה איתי, וזה שורט לי את הלב. אני מבטיחה לה שאחרי המלחמה היא תקבל את כל האהבה בעולם. לא אעזוב אותה לרגע".
שרה: "איבדתי אפילו את הזיכרונות שקיבלתי מסבתא. אני בטוחה שהיא מסתכלת מלמעלה על כל מה שקורה פה וגאה בנו שאנחנו חזקים, אבל עצובה שהמסעדה שלה נהרסה ככה"
ב-28 ביולי יצאו שרה, פנינה והדודה אורה לסידורים בחיפה. כשישבו לאכול במסעדה קיבלו התרעה על ירי לשתולה. "חשבנו שזה רגיל ועוד מעט נשמע איזה בית נפגע", מספרת שרה. "פתאום אמא שלי מקבלת טלפון שהבית והמסעדה נפגעו מטיל, ושלחו לה תיעוד. הייתי בהלם. חשבתי רק על צ'יקה ופחדתי שקרה לה משהו. ישר ביקשתי מאמא לנסוע הביתה לראות אם היא בסדר.
"ברגע שראיתי אותה חיה ואת הבית שנחרב, רק אז בכיתי. זו המסעדה של סבתא שלי. לא זכיתי להכיר אותה, אבל הכרתי אותה דרך הסיפורים, האוכל והמסעדה. הרגשתי שם את סבתא ועכשיו איבדתי אפילו את הזיכרונות שקיבלתי ממנה. אני בטוחה שהיא מסתכלת מלמעלה על כל מה שקורה פה וגאה בנו שאנחנו חזקים, אבל היא בטח עצובה שהמסעדה שלה נהרסה ככה".
לדבריה, כשנכנסה לחדרה ההרוס, "הייתה לי סחרחורת. לא היה לי הרבה מה להציל. הבגדים שלי נהרסו, הדברים שכל כך יקרים לי כמו המזכרות והתמונות באלבומים, מכתב שסבתא כתבה לאבא לפני הרבה שנים וכתבות שנכתבו עליה. הכול נשאר שם מתחת להריסות. ניסיתי לאסוף מהרצפה כמה דברים, ממש מעט, כי פחדתי שיירו עלינו והבית יקרוס. אני לא יודעת עדיין מה איבדתי שם".
"שרה, הקטנה שלי, מאוד מזכירה לי בדומיננטיות, בשפה, במראה ובביטחון העצמי את חמותי שרה ז"ל", אומרת פנינה. "היא הייתה אישה מדהימה, האמא שלא הייתה לי. בשנים הראשונות אחרי פטירתה לא הצלחנו אפילו להיכנס למסעדה, ובטח שלא חשבתי שאכנס לנעליה. אפילו חביתה לא ידעתי להכין. אבל למדתי לבשל את האוכל הכורדי המסורתי והרגשתי שזו השליחות שלי, לשמר את מפעל חייה.
"אבל עכשיו הכול נהרס. נכון שהגוף לא נפגע, אבל זיכרונות אי-אפשר להחזיר. אנחנו נייצר חדשים, אבל זה מפעל חיים שלקח שנים לבנות - וקרס ברגע אחד. כשזה פגע בנו אישית ואיבדנו את הבית ואת הפרנסה, אני מבינה עד כמה זה 'לא סבבה'.
"לא מספיק שעקרו אותנו מהבית וזרקו אותנו בבית מלון, אנחנו גם מרגישים שקופים כי לא מבינים אותנו", מוסיפה פנינה. "אף אחד לא יכול לדמיין מה זה שמוציאים אותך מהבית ואתה לא יודע מתי תחזור, ועכשיו אתה מבין שאין לך לאן לחזור".
"זה לא הוגן לגדול ככה"
בקרב המשפחות של חמשת ילדיה של שרה ז"ל שגרים בשתולה, שוררת הסכמה שכשתסתיים המלחמה הם יחזרו למושב הצמוד לגבול. שרה מחכה לשחק שוב בגן השעשועים הסמוך לביתה, אבל לא לפני שהמציאות הביטחונית תשתנה.
"הבית שלנו נמצא 50 מטר מהגדר ואף פעם לא חשבתי על מי שגר בצד השני", היא אומרת. "ידעתי ששם זו מדינה אחרת אבל לא פחדתי, לא חשבתי שמעבר לגדר יש אויב שצופה עלינו ורוצה להרוג אותנו, שאני משחקת בגן שעשועים ואולי מחבלים של חיזבאללה צופים. אני רוצה לחזור לשחק בו, אבל רק כשאדע שאני מוגנת ושהמושב חזר למה שהיה. הכול שם נשרף, נטוש ומוזנח. זה מקום בלי חיים עכשיו".
4 צפייה בגלריה
שרה ואמה, פנינה חתן. "אף אחד לא מבין את ההרגשה שאין בית לחזור אליו"
(צילום: אביהו שפירא)
לצד הדאגות על הבית שנחרב, שרה דואגת גם לחגיגת בת המצווה שלה בעוד כארבעה חודשים. "הייתי אמורה לחגוג בת מצווה במסעדה שלנו בשתולה ותיכננו איך הכול יהיה יפה, מסודר ומקושט", היא מספרת באכזבה. "אבל מי ירצה להגיע לבית שנהרס ולמושב שמסוכן להיות בו? זה לא הוגן לגדול ככה!
"זה אירוע של פעם בחיים, אני לא אחזור להיות בת 12. אני הכי מתגעגעת לחופש שלי. אני לא ילדת עיר. אני לא יודעת מה אני עושה פה, בלחות ובחום ועם כל כך הרבה אנשים שאני לא מכירה, בבניין גבוה כל כך".
שרה: "הבית שלנו נמצא 50 מטר מהגדר ואף פעם לא חשבתי על מי שגר בצד השני. ידעתי שזו מדינה אחרת אבל לא פחדתי, לא חשבתי שאני משחקת בגן שעשועים ואולי מחבלים צופים"
שרה מספרת שהיא "מתפללת המון שהחטופים יחזרו, שיהיה טוב ושנהיה מאוחדים באהבת חינם. אני מאמינה שכשנהיה מאוחדים נחזור הביתה, ומבקשת שכולם יתמכו האחד בשני בשעה הזאת. אני יודעת שלא כולם באמת אוהבים את כולם, אבל אני עדיין אוהבת את ביבי וסומכת עליו".
עכשיו היא מחכה שהביטחון ישוב לצפון והוריה יבנו בית חדש על הריסות הבית שנחרב, והיא גם יודעת בדיוק איך ייראה החדר שלה: "ביקשתי שיהיה לי חדר גדול ומפואר עם אמבטיה, ויהיו בו המון תמונות של תותים ובובות של תותים והחיים שלי יהיו תותים, כמו שמגיע לי". •
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.24
