המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר הביאה איתה לא מעט מעגלי נפגעים, בגוף ובנפש. פרויקט "שווים בתעסוקה" הינו מיזם לאומי-חברתי, שהוקדש השנה לנפגעי מלחמת "חרבות ברזל" פיזית או נפשית, חיילים ואזרחים.
הפרויקט מתקיים ביוזמת מפעל הפיס ובשיתוף המרכז הרפואי איכילוב, סיסקו ישראל, קבוצת "ידיעות אחרונות", אתר שווים וגופים נוספים אשר חברו יחד כדי להציע הכשרה ייחודית בעולמות הכתיבה במסגרת קורס בשם "מסיפור לסטוריטלינג". המשתתפים נפגשו פעם בשבוע ולמדו כלים שונים מתחום העיתונות והמדיה החברתית. הקורס הועבר על-ידי עיתונאים, אנשי תוכן וסושיאל של קבוצת "ידיעות אחרונות".
לצורך הכתבה הם ראיינו זה את זה, במטרה לשתף את הסיפורים האישיים שלהם. נועה לביא ודור אזורבל ראיינו את לאה לוי; סהר בן סלע ראיין את ניצן ליפשיץ; ועמוס ברעם ונועה לביא ערכו את הכתבה.
"כחובב כתיבה, אני שמח על האופציה שניתנה לי להצטרף לקורס", מספר ברעם, "להכיר חבורה נפלאה של 'כמוני', ללמוד מהטובים, להבין במעט את מאחורי הקלעים, לקבל פידבק על ניסיונות לכתוב, ולמנף את הנורא מכל לעשייה טובה כדי לעשות טוב. תודה על הבית החדש".
"הקורס נתן לנו מקום לבטא את מה שעבר עלינו בכתיבה, בסרטונים ואפילו בקומיקס", ממשיכה נועה לביא. "ההבנה שכל המשתתפים נפגעו באופן זה או אחר מהמלחמה, הוסיפה הרגשה של 'מקלט בטוח' עם אפס שיפוטיות. זה נתן לכל אחד את האפשרות לעבד את הסיפור שלו באופן הטוב ביותר".
לצמצם את הקיטוב
"לא השיח הוא שיקבע את עתידה של מדינת ישראל, אלא אופן השיח", זה המוטו שמניע את ניצן ליפשיץ (53) ממשתתפי הקורס, נשוי לשלומית ואב לארבעה, שלביא ז"ל, בנו השני, נהרג בקרבות בעזה.
לביא שירת כקמב"ץ בסיירת גבעתי, בן 20 היה בנופלו. ניצן מתאר ילד יוצא דופן, בעל תחביבים שלא תמיד תואמים את הסטיגמה שיש על בני נוער. "לביא למד בחטיבת הביניים באמי"ת מודיעין", מספר ניצן. "כשהיה בכיתה ז' הורחבו לימודי האמנות כחלק משמעותי מתוכנית הלימוד, ולביא קפץ ישר לתחום הצילום, והתאהב בו. בגיל 16 עבר לבית ספר יאס"א כדי להתמקצע בצילום ובין היתר בשימוש בפילם. זוכרים? הדפים הרטובים האלה שתלויים על חבל? אז לביא, שרצה להתנסות וללמוד, בנה חדר חושך ופיתח בעצמו את התמונות שצילם.
"לביא החזיק דף אינסטגרם והעלה מדי יום תמונה מהשגרה הצבאית היומיומית. את התמונה האחרונה העלה ב-6 באוקטובר 2023. הסטטוס של הדף היה: אני לוחם מסכן ואומן מיוסר שמעלה כל יום תמונה שצולמה על ידי בצה"ל".
בין הסיפורים שניצן מספר על בנו, תופס בבטן סיפור קטן שאירע מספר חודשים לפני המלחמה: "כלוחם המודע לסיכונים ולמתרחש סביבו, כתב לביא על חששותיו ממלחמה שקרבה לבוא, ושם בצורה מעט צינית כתב הוראות כיצד להספיד אותו, 'הרי מה שווה לחיות אם לא אזכה להספיד אף אחד'"
בין הסיפורים שניצן מספר על בנו, תופס בבטן סיפור קטן שאירע מספר חודשים לפני המלחמה: "כלוחם המודע לסיכונים ולמתרחש סביבו, כתב לביא על חששותיו ממלחמה שקרבה לבוא, ושם בצורה מעט צינית כתב הוראות כיצד להספיד אותו, 'הרי מה שווה לחיות אם לא אזכה להספיד אף אחד'".
בנוסף, כתב למשפחתו: "לסיום, אני מבקש לא לשקוע באבל. הוא עשוי להיות יומיומי ומתיש, אך העשייה שיכולה לצמוח ממנו - אין היא מתישה, אלא בונה".
מאז נפילת בנו, ניצן עוסק בדרכים לצמצום הקיטוב החברתי תוך שימת דגש על אופן השיח. "בעבר הייתי צופה מתוסכל מהשיח החברתי, עכשיו החלטתי שאני רוצה להיות שחקן, נמאס לי לשבת בשילוב ידיים על הטריבונה".
למה בחרת לעשות את השינוי הזה?
"הקיטוב החברתי קיים בכל העולם. להבדיל מהעולם, לנו יש איום חיצוני מובהק על הקיום שלנו במדינה מכל הכיוונים, ולכן אין לנו את הפריווילגיה שלא להיות מאוחדים. המילה אחדות היא מאוד פשוטה להגייה אבל לא ליישום, ולכן יש צורך לרדת לשורש הדבר לפני שבכלל מדברים על אחדות".
מטרת הגוף שבימים אלה הוא עוסק בהקמתו היא "ליצור שינוי באופן השיח בחברה הישראלית. הפתרון, שבו שותפים כל המגזרים בחברה הישראלית, הוא לקיחת אחריות אישית ובניית כלים ומנגנונים שישפיעו על אופן השיח והתנהגויות האזרחים. הפתרון מורכב ויידרש זמן ליישם אותו, אולם אם ינוהל בצורה סדורה כפי שמנוהלת חברה בעולם האזרחי - נשיג תוצאות".
גשם של פצצות
משתתפת נוספת בקורס שעברה בעזרת תהליך הכתיבה שינוי גדול היא לאה לוי (53), שהוכרה כנפגעת פעולות איבה על ידי ביטוח לאומי בעקבות מה שעברה. לוי נולדה בירושלים ועברה לגור בשדרות בגיל 22, שנתיים אחרי חתונתה, על מנת להקים גרעין תורני. בשנת 2014, אחרי מבצע "צוק איתן", עברה לירושלים, אבל 7 באוקטובר תפס אותה בקו האש.
לאה לוי. "אני כבר לא ה'וונדר-וומן' שהייתי לפני'"צילום: באדיבות המצולמת"הבן הקטן עודד אותי ללכת לחברים במושב יושיביה", מספרת לאה בהתרגשות. "כל הלילה לא ישנתי וב-5:00 בבוקר קמתי לטייל. פתאום ראיתי גשם של פצצות בשמיים. חשבתי שזה זיקוקים, למרות שבמשך 20 שנה חייתי עם קסאמים ואני יודעת איך זה נראה. אבל אז התחילו להגיע לאוזניי שמועות. נכנסתי להתקף חרדה.
"חלק מהילדים עוד שיחקו בחוץ בין הפגזה להפגזה, אז קראנו להם להיכנס וכמה דקות אחרי זה נפל קסאם איפה שהם שיחקו. רצנו לשדות כדי לברוח מהאש, אבל אמרו לנו שיש מחבלים בשדות - אז רצנו בחזרה לבתים. הבנים שלי התקשרו ואמרו לי שהדרום נכבש, אחד מהם היה בדרך לקיבוץ בארי, ביקש שאשאר חזקה ולא אדאג ושהוא יספר לי הכול".
לאה לוי: "הרגשתי שאני מושכת את היום עד שהוא נגמר. לא הבנתי למה אחרים תיפקדו ואצלי משהו שונה. לא ישנתי כמה חודשים, ירדתי במשקל 15 קילו"
מתי הבנת מה בדיוק קרה לך?
"רק למחרת התחיל הבלגן אצלי. מיד אחרי האירוע עוד חשבתי שאני לא בטראומה, שאני בסדר. אבל עם הזמן הרגשתי שאני לא מצליחה להניע דברים; בשעות הצהריים, באופן קבוע, הייתי הולכת לעשן ומתחילה לבכות. הרגשתי שאני מושכת את היום עד שהוא נגמר. לא הבנתי למה אחרים תיפקדו ואצלי משהו שונה. לא ישנתי כמה חודשים, ירדתי במשקל 15 קילו, הייתי בסרטים על הבן שלי שנלחם בעזה, ואחרי חודש הודיעו לי בעבודה שמפטרים אותי".
מה עשית?
"באותו יום הייתי ממש מעורערת, ולא ידעתי מה לעשות עם החיים שלי. אבל הייתה נקודת אור: פתאום התפנתה דירה ביישוב תקוע שבגוש עציון, במיקום שרציתי הרבה זמן, ליד אחותי, וזאת הייתה מתנה מטורפת עבורי. גם הטלפונים מהבן שלי החזיקו אותי מאוד. עבדתי בבית קפה כמלצרית ובניקוי בתים. אני מורה במקצועי אז ניסיתי לחזור לזה, אבל זה גרם לי לטריגרים קשים וברחתי מבית הספר.
"ואז התחלתי לקחת ליווי תעסוקתי. היו הרבה תסכולים עם ביטוח לאומי, אבל בסוף קיבלתי את ההכרה כנפגעת פעולות איבה. היום אני עם תחושה תמידית שמשהו לא בסדר ומישהו רודף אחריי. הייתי בן אדם צעיר, ספונטני. אני כבר לא ה'וונדר-וומן' שהייתי לפני, 'המנהלת הגדולה'.
"התחלתי לפני חודש עבודה חדשה - אם בית בדירות לילדים עם צרכים מיוחדים. אני מקפלת בגדים, מגהצת, בודקת אם חסר להם משהו, ואני בעיקר מאושרת ומרגישה מסופקת שאני מצליחה לתת מעצמי למישהו אחר". •
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.24
