החל מהשבוע הבא תחזור אינה לוין, מורה למתמטיקה שפונתה עם משפחתה מקריית-שמונה, להתעורר בשלוש לפנות בוקר. היא תצא למסע של שש שעות באוטובוסים כדי ללמד את תלמידיה שפונו לתל-אביב.
והיא לא לבד: זאביק גלידאי, מורה בן 76 מקריית-שמונה הממשיך לשרת במילואים, מקפיד לנסוע ללמד את תלמידיו המפונים בטבריה וגם פרטנית, תלמידים שהתפנו לאזורים מרוחקים. אבי אלקיים, מורה מפונה מקיבוץ אילון בגליל המערבי, מתגורר כעת בבית אלפא ליד בית-שאן ונוסע מדי יום שעתיים ברכב, רכבת ומטרונית עד לקריות.
"משימת חיים"
לוין היא מורה ותיקה למתמטיקה ב"אורט דנציגר" קריית-שמונה. כיום תלמידיה מפוזרים באזור המרכז. לוין, שהתפנתה עם משפחתה למלון סטאי הנמצא במרחק חצי שעה מטבריה, דחתה כל אפשרות ללמד את תלמידיה בזום ומעדיפה להגיע בתחבורה ציבורית למבנה בתל-אביב שבו יפעל בית הספר הזמני.
"אני מעדיפה לראות את העיניים של התלמידים ולבדוק אם הבינו את החומר והם איתי בשיעור", היא מסבירה. "מי שלימד בזום בקורונה לא יסכים לזוועה הזו. גם כך הפינוי מקריית-שמונה והלמידה בשלוחה במקום רחוק אינם פשוטים לתלמידים".
את הנסיעות היא עושה בתחושה של שליחות למען הילדים שכל כך חשובים לה ושאותם היא מכירה באופן אישי. "מדובר בבית ספר טכנולוגי, ותלמידים רבים מייעדים את עצמם לבגרות חמש יחידות במתמטיקה. לא הייתי רוצה שאף אחד מתלמידי מ'אורט דנציגר' לא יוכל להצליח והציונים שלו ייפגעו כתוצאה מהמלחמה ומהפינוי. מבחינתי זו משימת חיים".
זאביק גלידאי, שעובר גם הוא מסע לא פשוט כדי להגיע לתלמידיו, עושה זאת תוך כדי שירות במילואים כראש צוות מודיעי נפגעים. "אני מגיע לבית הספר בכאב בין לוויה, אזכרה ושבעה של משפחות חייל שהצוות שלי ואני מלווים, כדי שלא יפסידו את החומר הדרוש להצלחתם", אומר גלידאי.
"התלמידים שלי מפוזרים בשלושים מקומות ברחבי הארץ. אני רוצה לעזור להם ככל האפשר ולכן בנוסף מלמד אותם באופן פרטי בבית הספר, בבתים ובבתי המלון אליהם התפנו. אחד התלמידים אושפז בתל השומר ונסעתי ללמד אותו שם".
בימים שבהם הוא מלווה משפחה שבנה נפל, הוא מגיע בימי השבעה בשעות הבוקר ללמד בבית הספר "אורט המתמיד" בטבריה, ומשם נוסע למשפחה ונשאר איתה עד שעות הלילה המאוחרות. "ההוראה בבית הספר והסיוע לתלמידים לצד המילואים והפעילות ההתנדבותית, מגבירים ומחזקים את החוסן הנפשי שלי. זה מורכב וקשה, אבל אני מלא סיפוק ומאמין בחינוך דרך דוגמה אישית".
"לרגע לא עזבתי את התלמידים", אומר אבי אלקיים, מורה שמפונה מקיבוץ אילון לקיבוץ בית אלפא, ועובר מדי יום מסע בדרך לתיכון "גימנסיה קריות" מרשת תיכוני גימנסיה, שבו הוא מלמד.
בתחילת המלחמה עבר עם משפחתו לאביו בקריית-מוצקין, משם לכפר גליקסון באזור פרדס חנה, וכדי להיות קרוב לבית הספר היה מצטרף לאשתו וילדיו רק בסופי שבוע. "אמשיך להגיע גם השנה כל יום לבית הספר, לתלמידים שלי. עשיתי כך גם לאורך רוב החופש כי עוד הכנתי והגשתי לבגרויות הקיץ, ועכשיו אני מתחיל שוב את הנסיעות הארוכות להיערכות לשנה החדשה. למידה מרחוק לא באה בחשבון, כי מבחינתי אין תחליף למגע האישי, בוודאי עם בני נוער שמגיעים לרשת שלנו, במיוחד בשביל זה.
"צריך לזכור שכולנו עברנו את הקורונה ועכשיו גם הגיעה המלחמה. אז לא הייתה ברירה, אבל היום יש ברירה, אז אני בוחר לצאת לנסיעות מוקדם בבוקר ומגיע לפגוש את התלמידים בכל תחילת יום ועד שהאחרון שבהם הולך".
