"רגע, רגע. יש אזעקה ויירוטים מעל הראש, אני מתקשרת לילדים לוודא שנכנסו למרחב המוגן. הם לבד בבית כי בעלי במילואים". כך קוטעת רס"ם יסמין סננס, מש"קית הביטחון של מירון, את הריאיון. גם רב-רשף גדי אזולאי, מפקד משמרת בתחנת הכיבוי גליל-גולן, עוצר את השיחה מאותה הסיבה. "יירוטים מעל הראש, חייב לתפוס מחסה ולבדוק מה עם המשפחה", הוא אומר וחוזר לנהל את הלחימה באש שפרצה בעקבות חלקי יירוט שנפלו בשטח פתוח בעמיעד.
השניים הם חלק מאנשי כוחות הביטחון וההצלה בצפון שעובדים בימים אלה מסביב לשעון, רצים בין זירת נפילת טיל לאחרת - משאירים בבית ילדים בלי מסגרות ובלי שגרה, שחשופים בעצמם לאש חיזבאללה שמשגר מטחים כבדים לעבר היישובים.
רס"ם סננס (38) גרה בספסופה, וכבר מתחילת המלחמה מחלקת את חייה בין התפקיד לבין הדאגה לשלומם של ילדיה - אדל (12), אוריה (10) ואלה (6) - ושל בעלה ניר שמשרת כלוחם קרבי במילואים, ונמצא עכשיו בחזית הצפונית. "למעשה, אני חיה במשולש של דאגות: הילדים, תושבי מירון ובעלי", היא אומרת, "זאת השליחות שלי. גם הילדים דואגים לי, אבל הם מתורגלים. יש לי נוהל, מיד כשנשמעת אזעקה אני שולחת הודעה לגדולה, 'אדל, נכנסתם?' וכשהיא עונה שכן אני רגועה ומתפנה לנהל את האירוע".
רס"ם סננס: "יש להם תיק מוכן אם מגיעה אזעקה או נפילה במהלך הלילה, ואני צריכה לעלות על מדי מג"ב כדי לנהל את האירוע במירון. אני מעירה אותם ותוך כדי שינה, עם פיג'מות, הם עוברים לסבא וסבתא שגרים לידינו"
היא מספרת כי ילדיה נמצאים שעות רבות לבד בבית, "כי אמא בתפקיד ביטחוני שדורש המון שעות בשנה הקשה שאנחנו עוברים. לשמחתי הם מאוד בוגרים ומבינים את המצב. יש להם תיק מוכן אם מגיעה אזעקה או נפילה במהלך הלילה, ואני צריכה לעלות על מדי מג"ב כדי לנהל את האירוע במירון. אני מעירה אותם ותוך כדי שינה, עם פיג'מות, הם עוברים לסבא וסבתא שגרים לידינו".
"הילדים אומרים שאני חסר להם"
רב-רשף אזולאי מתגורר בקריית-שמונה, נשוי ליאנה ואב לאוריאל (17), ליאל (8) ומאיה (2.5). בתחילת המלחמה עברה המשפחה למלון בטבריה, ובהמשך שכרו דירה "כדי לתת שקט למשפחה וגם לי, לצבור כוחות הרחק מהאזעקות והטילים שמעל קריית-שמונה. בימים האחרונים הטילים רדפו אחרינו לטבריה, זה מטלטל מחדש את הילדים שצריכים להתרגל לחיות תחת הסכנה של נפילת טיל וריצה למרחב מוגן".
הוא מספר על הקושי לרוץ בין זירות של נפילות טילים כשהוא ב"משמרת שלא נגמרת", ובמקביל לחשוב על הדבר הכי חשוב לו בחיים: המשפחה. "ברגע שאני מזהה התרעה באזור טבריה, תוך כדי שאני מתמגן ומתכונן לצאת לשטח אני שולח הודעה לאשתי, 'תראי שהכול בסדר עם הילדים', ועד שהיא עונה לי 'הכול בסדר' עוברים עליי רגעים מתוחים. רק אז הראש שלי שקט ואני כל כולי בדרך למשימה".
כבר כמעט שנה שאזולאי ולוחמי האש בגליל ובגולן נלחמים לכבות את השריפות שיוצרים הטילים ומחלצים אנשים מההריסות, אולם הוא אומר כי "לעצמי אני לא דואג, למרות שהעבודה היא ממש סכנת חיים. אני דואג לאישה ולילדים, אבל הם מתורגלים ומגלים אחריות. חוץ מהדאגה יש גם את הקושי להיות רחוק מהם הרבה זמן. הילדים אומרים שאני חסר להם. הם חולמים לחזור הביתה, לחיים שהיו להם לפני 7 באוקטובר".
"הילדה גאה בי"
אלכס בוחמן (41), תושב קריית-ביאליק, עובד כפרמדיק בניידת טיפול נמרץ של מד"א בצפון. הוא נשוי ואב לשני בנים ובת, בני 16, 12 ו-10. הטיל שנפל שלשום בקריית-ביאליק, פגע ברחוב הסמוך לביתו.
"מיד התקשרתי לאשתי לבדוק שהכול בסדר", הוא מספר, "היא הכניסה את הילדים לממ"ד. היה שם גבר כבן 70 שנפצע בינוני ופינינו אותו לבית החולים, ונערה בת 16 שמדריכה בחוג של הבת שלי שנפגעה וטיפלתי בה. הילדה התרגשה והייתה גאה בי כשסיפרתי לה.
"מרגישים שאנשים בסטרס", הוא מוסיף, "זה מצב מדאיג ולילדים אין מסגרות. הם נמצאים בבית, וגם אשתי עובדת חיונית. אבל לדאוג לא יפתור את הבעיה, יש לנו חיילים בתוך עזה שנלחמים, אז מי אנחנו שנדאג.
"אנשים זקוקים לי בחוץ ואני יכול לעזור להם, ואני מצליח לתפקד גם עם הדאגה לילדים בבית כי אני יודע שהם בטוחים. לימדנו אותם מה לעשות בזמן אזעקה: להיכנס לממ"ד ולא לרוץ", הוא מסביר, "הם גם דואגים לי כי הם יודעים שאני מסתובב בחוץ ועוזר לאנשים אחרים, וכל פעם כשיש אזעקה הם שולחים לי הודעה ושואלים אם אני בסדר".
אבא שומר עלינו
נבילה קבלאן מעוספיה נמצאת בצד שנשאר בבית. היא אדריכלית במקצועה, נשואה לסגן-אלוף א' שמשרת בחיל האוויר בתפקיד משמעותי שדורש ממנו לשהות ימים רבים מחוץ לבית. הם הורים לשלושה ילדים, ואחרי 7 באוקטובר החליטו לעבור ממגורי משפחות הקצינים של חיל האוויר בחצרים שבדרום - אל היישוב שבו נולדו בצפון.
כעת, כשאזור חיפה נכנס לטווח הירי של חיזבאללה, האזעקות והיירוטים הגיעו גם לשמי עוספיה. "גרנו בדרום ועברנו את כל המבצעים שהיו, אז אפשר לומר שאנחנו קצת מתורגלים", מספרת נבילה, "אנחנו מנסים להרגיע אחד את השני במילה טובה וחיבוק חם. אני אומרת לילדים שאבא עכשיו שומר עלינו, וזה איכשהו מרגיע ומעצים".
נבילה קבלאן: "אנחנו מנסים להרגיע אחד את השני במילה טובה וחיבוק חם. אני אומרת לילדים שאבא עכשיו שומר עלינו, וזה איכשהו מרגיע ומעצים"
לדבריה, "כמו כל אמא אני רוצה להגן על הילדים שלי, להכיל, להרגיע ולחבק. הילדים בלמידה מרחוק, וזה לא פשוט. שלושה ילדים, שלושה מחשבים, כולם מתחילים באותו זמן. שלא נדבר על דחיית העבודה שלי, כי גם אבא לא נמצא ולו גם צריך לדאוג, להתקשר ולהתעדכן שהכול בסדר. זאת מציאות מורכבת".
נבילה מקבלת סיוע מהמשפחה המורחבת: "אנחנו מקבלים תמיכה גדולה כשבעלי לא נמצא, במיוחד בשנה המטלטלת הזאת אנחנו עטופים בהמון אהבה, וזה חיוני מאוד ברגעים כאלה".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.09.24
