בבוקר 7 באוקטובר, עטר מאור (38), חברת קיבוץ בארי, החלה לארוז תיק מיד לאחר האזעקות הראשונות כדי לנסוע צפונה עם שני הילדים להורים של עילם, בעלה. כמו בכל סבב.
רק שזה לא היה כמו כל סבב. לקראת 7:00 עילם הוקפץ לכיתת הכוננות. לאחר כמה דקות התקשר ואמר - "יש חדירה, זה רציני, תישארו בממ"ד ולא לפתוח את הדלת לאף אחד".
היא רצה לקחת סכין, מחשב נייד ומטען ונסגרה עם שני הילדים בממ"ד.
את השעות הבאות העבירה כשהיא אחראית על ילדיה, בן שש ובת שמונה, כשמחבלים הולמים על הדלתות והחלונות והיא יודעת שבכל רגע הם יכולים להיכנס הביתה, וכשעילם נלחם בחוץ ונמצא בסכנה אדירה.
קבוצת הווטסאפ של אמהות בארי געשה, הדיווחים, השיתופים והקריאות הנואשות לעזרה היו מוחשיות ונוראות. היא הבינה בדיוק מה יכול לקרות.
אחיותיה, אחייניה והוריה היו בממ"דים נוספים ברחבי בארי, הקשר עם הוריה נותק כשנגמרה להם הסוללה, בעוד שביתם עולה באש והשכונה שלהם התמלאה בנחיל מחבלים.
אבל הסיפור לא נגמר בפינוי בשתיים לפנות בוקר כשירי עוד נשמע בקרבתם, ולא בנסיעה צפונה לסבא וסבתא שהילדים כל כך רצו להגיע אליהם עוד באותו הבוקר עם אזעקה ראשונה. הסיפור ממשיך לתוך התמודדות שעה אחר שעה עם השאלות הקשות ביותר שילדים יכולים לשאול את הוריהם, והשאלות הקשות ביותר שהורים יכולים לשאול את עצמם.
חברתה הטובה, עדי שוהם, נחטפה עם משפחתה לעזה, וחוסר הוודאות הנורא לגבי שלומם ומה שהעתיד יביא איתו היה בלתי אפשרי, ועודנו בלתי אפשרי כשטל שוהם עדיין בשבי.
מתוך ההצפה של אותו היום והימים, השבועות והחודשים שאחריו, עד לרגע זה ממש - החלה עטר לכתוב ללא הרף, לשתף ברגעים הקטנים שבין ההתרחשויות. בתובנות, בבעתה, בתקווה המהבהבת, בייאוש ובכאב.
בימים אלו יוצא ספר הביכורים של עטר "אם נהיה", והיא גרה עם עילם ושני ילדיהם בשכונת בארי הזמנית שבקיבוץ חצרים - כשעתיד הקיבוץ שלהם לוט בערפל. הכנסות הספר יועברו לשיקום קהילת בארי.
"צריך לתת לזה מילים" I עטר מאור
"לא התכוונתי לכתוב ספר.
"ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר המילים הצטרפו זו לזו באופן בלתי נשלט. ב-2:00 לפנות בוקר, ב-3:00, כשהשינה הייתה רחוקה ממני. או בזמן נהיגה, כשמצאתי את עצמי עוצרת בצד הדרך לכתוב את מה שמבקש להיכתב, ועכשיו.
"אני מכירה את ההרגשה הזו. רגעים שהמוח מזהה ומסמן אותם: "צריך לתת לזה מילים". וכמה שעות או ימים לאחר מכן - הן נוצרות מעצמן.
"לא התכוונתי לכתוב ספר. אני חושבת שפשוט לא הייתה עבורי דרך אחרת לעבד את כל מה שקרה ושקורה.
"הכתיבה נובעת מתוך ניסיון להבין את האירועים בעצמי, מהניסיון להסביר לילדים, לחוות את השיחות איתם רגע אחד נוסף, כי הם ממשיכים כל-כך מהר למחשבה הבאה.
"הכתיבה מאפשרת לי לצלם תמונת קיום. והתיעוד של הקיום הבלתי אפשרי של כולנו מאז 7 באוקטובר הוא חשוב כל-כך. לכן הפעם, בניגוד לכל מה שהיה לפני כן, המילים האלה לא היו יכולות להישאר במגירה. הפעם העולם היה חייב לדעת - על מבט לצדדים, על ילדים רועדים, על יד שלופתת ידית של ממ"ד, על שכול של קהילה, על אדמה שממשיכה להתבקע תחתינו, גם עכשיו, כמעט שנה אחרי, כשהחטופים והחטופות עוד בשבי בעזה, וכבר היו צריכים להיות כאן כל-כך מזמן.
"ורק שיחזרו כבר, כולם וכולן, ודי.
"לא התכוונתי לכתוב ספר, אבל מסתבר שעם הזמן והדמעות הוא נכתב. על אימת מוות, על שרירותיות בלתי נסבלת, על חברה אהובה ומשפחתה שנחטפו לעזה, על מאבק שלא נגמר על המובן מאליו, על משפחה, על תמימות ילדים שאבדה, על קהילה, על בית והיעדרו, על נקודות אחיזה, ועל היום שאחריו שום דבר כבר לא אותו דבר.
"עכשיו, כשהספר שלא התכוונתי לכתוב יוצא לאוויר העולם, בעזרת נשים מקצועיות ונחושות עם לב ענק, אני מקווה שהוא יימצא ראוי על ידי הקוראות והקוראים. שיצדיק את היותו כרוך.
"ההחלטה להוציא לאור את הספר "אם נהיה" היא בעצם הזמנה להיכנס איתנו לממ"ד".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.09.24
