בפרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, ליגל מור (36) מראשון-לציון, לקחה על עצמה החלטה לתרום ולהתנדב איפה שיתאפשר. תחילה כנציגה בצוות המוקד העירוני שמסייעת לתושבי העיר, בהמשך במרכז אריזת ציוד עבור מפונים וחיילים וחלוקת מזון לשורדי שואה, ואחר כך תיפקדה כנציגה מטעם העירייה בלוויות.
שבועות ספורים לתוך המלחמה, המפגש התמידי עם השכול החל להשפיע על ליגל. "הגופות לא הפסיקו להגיע, זה שבר אותי מבפנים. הייתי צריכה משהו אופטימי, אז נסעתי ללקט במטעים", סיפרה.
לקטיף בקיבוץ בארי היא הגיעה עם אמא שלה בסוף חודש אוקטובר. "זה הקיבוץ הראשון שחזר לקטוף בקו ראשון לעזה. הגענו קבוצה מכובדת של מתנדבים, ואחרי תדריך התחלנו לעבוד. הבנו מיד שיש המון עבודה והזמן קצר", שיתפה.
"ברגע שנכנסתי לבית היה 'צבע אדום'"
מתוך הרצון להמשיך לעזור בחקלאות בקיבוץ יותר מיום אחד - ליגל נשארה לישון בביתו של בן קיבוץ, שהציע לארח את המתנדבים. "שלושה שבועות לתוך המלחמה, בארי היה שטח צבאי. ברגע שנכנסתי לבית היה 'צבע אדום' ומיד נשכבתי על הרצפה, שני הכלבים, נינה וג'ני, ליקקו אותי. אבל לא פחדתי - אני מאמינה שעשייה למען המדינה זו השליחות שלי".
הימים הפכו לשבועות, שנהיו לחודשים שתיכף יסתכמו לכדי שנה שלמה. ליגל הרחיבה את העשייה בבארי ולקחה חלק גם בהשקיה, ניקוי בתים, ניסור עצים וכיום כשכירה בחקלאות.
"בהתחלה היו איתי פה חמישה אנשים וחברי כיתת הכוננות, ואז בני הקיבוץ התחילו לחזור. הם לא מוכנים לוותר על הבית. הקהילה של בארי עוצמתית וחזקה. לראות אותם בפעולה היה סוחף - להסתכל ולהתפעל. מבחינתי כיום אני 'רכוש של בארי', אעשה מה שנדרש", תיארה בגאווה.
אחרי תקופת התנדבות ממושכת, ליגל קובעת כי "אנחנו עם איתן, בנויים מחומר שמסוגל לקום ולעשות, מבלי לשקוע לשכול ולאובדן. זה החוזק שלנו, אנחנו נתקן את המדינה".
על אף העשייה הרבה שלה ולצד כל פעולותיה לקידום חזרה לחיים של יישובי העוטף - היא מזכירה ששום דבר לא שלם ללא שובם של כלל החטופים הביתה. "השיקום של הקיבוץ בטל בשישים אם כולם לא חוזרים הביתה. כלום לא מספיק אם הם לא כאן".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.10.24
