ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה. פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו.
ומתוך עומק הלב הפצוע, בלי שמישהו מסוים אירגן את זה, צמח בישראל מפעל הנצחה מרגש, היכל זיכרון עממי, פשוט וישראלי כל-כך: הסטיקרים. הם נמצאים בים. בשוק. בתחנת האוטובוס. הם מודבקים על צלע הר בגואה ובבית חב"ד בתאילנד. על קיר בפאב השכונתי ועל דלת הגישה לבית הכנסת. הם מזכירים לנו את אלה שהיו ואינם, את אלה ששירת חייהם פסקה מוקדם כל כך, את אלה שהישירו למוות מבטם, אך הוא לא השפיל מבטו.
מאז 7 באוקטובר כל ישראלי פגש בזה. מרגיש את זה. מכיר את זה: הפנים של הילדים שאיבדנו מביטים בנו מן הקירות, עם מסר אחד אחרון. כל ילד ותמצית שירת חייו, כל לוחם ומה שהיה לו חשוב, אבל אם מתעמקים קצת בדברים, אם נושמים אותם עמוק פנימה, מבינים שהם כולם מבקשים מאיתנו בדיוק את אותו הדבר: תהיו ראויים.
איננו נושמים. כבים נגוהות אחרונים, והערב צונח בהר.
ונקיפות המצפון ותחושות האשם לא מרפות כשאתה עומד מול הקיר והם מחייכים אליך בנעוריהם העלומים. הרי הרבה מאוד שנים לא נלחמנו כמו שצריך בעזה ובלבנון. ויתרנו לעצמנו. שכנענו את עצמנו שהאויב מורתע, אבל אנחנו אלה שהיינו מורתעים. והאמת היא שפחדנו מאבידות. במלחמה מתים, חשבנו בפינוק, אז למה להילחם?
ב-7 באוקטובר נזכרנו למה. כי אמנם במלחמה מתים, אבל בלי מלחמה נשחטים, נאנסים, נחטפים ונרצחים במיטותינו. ואז גם צריך להילחם ולמות.
חסכנו דמים כל שנה ואת הכול אנחנו משלמים עם ריבית עכשיו. ברחנו מהמלחמה עד שזו באה אלינו, נכפתה עלינו בהפתעה, ואנחנו משלמים כעת באבידות שכביכול חסכנו כל השנים. סגרנו עליה את הדלת וזו באה מן החלון. ובמקום שכל דור יאבד קצת מבניו, המלחמה הזו קוצרת את הטובים ביותר מאותו דור. מאותם ישראלים צעירים שכל אחד מהם איבד מישהו. אין היום כמעט אדם צעיר אחד בישראל שאין לו לפחות קבוצת ווטסאפ אחת שאחד ממשתתפיה נפל.
מדובר בדור שמשלם מחיר שלא שילמו דורות קודמים. והוא משלם זאת בגבורה. בעצב. בהכנעה. בלי לשאול שאלות ובלי לטעון טענות. זה דור שלקח על עצמו את המשימה שהתגלגלה לפתחו, להילחם על הקיום שלנו פה, והוא לא מוכן לעצור עד שיבטיח את זה.
וזה דור שינצח. הם לא יסתפקו בפחות מניצחון.
אבל הו, האבידות שבדרך. הו, הכאב. הו, האובדן. טאטע, כמה זה קשה. אללי לנו. אללי להם.
ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.
ודרך הסטיקרים האלה, המתוקים כל כך, אתה מבין כמה כוח וכמה פשטות וכמה אהבה הייתה בהם, בילדים שאיבדנו. יזמתי את הפרויקט הזה, כלומר את הכתבה הזו, כי חשבתי שראוי למסגר ולהגדיר את תופעת סטיקרי הזיכרון כפרויקט ההנצחה החשוב של הזמן שבו אנו נמצאים. כפרויקט ההנצחה המדויק, המכאיב והעוצמתי ביותר.
כדי לומר להן, למשפחות האהובות ששילמו את מחיר המלחמה, המשפחות שרוצות כל כך להשאיר מילדיהן מסר, להותיר איזשהו חותם - המסר עבר, אהובים. המסר מהדהד. אנחנו לעולם לא נשכח את גבורת בניכם.
במקום שכל דור יאבד קצת מבניו, המלחמה הזו קוצרת את הטובים ביותר מאותו דור. מאותם ישראלים צעירים שכל אחד מהם איבד מישהו. אין היום כמעט אדם צעיר אחד בישראל שאין לו לפחות קבוצת ווטסאפ אחת שאחד ממשתתפיה נפל
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים.
ולמרות זאת, אני רוצה להעז ולומר בזהירות משהו שפחות מקובל לומר בשיח הישראלי בנושא השכול. אני כותב אותו ב"דחילו ורחימו" בעקבות שיחות עם עשרות רבות של משפחות שכולות שפגשתי בשנה האחרונה: החיים נמשכים. הסיוט בלתי נתפס, זה מובן מאליו. הכאב לא פוסק, זה ברור. אבל לצידו של הכאב, כך מספרים לי ההורים שאיבדו את ילדיהם, האחים, הארוסות, האלמנות והילדים, אפשר וראוי וצריך להמשיך קדימה.
לא אותו דבר. לא באותו אופן. אבל אפשר. נושכים שפתיים וממשיכים.
האנשים שחוו אובדן עושים זאת כי הם מרגישים אחריות, כי הם יודעים היטב שזה מה שהבן שנפל היה מצפה מהם. להמשיך לעשות. להמשיך לשמוח. והם שמחים ובוכים, עצובים וצוחקים - אבל הם לא מתכוונים לעצור.
לא כולם, כמובן. וכל איש בדרכו. אבל אני כן מרגיש צורך לומר, והסטיקרים בעיניי אומרים בדיוק את זה, שהילדים האלה הלכו, אבל במידה כזו או אחרת הם נשארים איתנו. בזיכרון. בעשייה. ברוח. קולם מרחף על פני תהום.
אני לא עוסק פה ברמייה עצמית. אין להכחיש: אנחנו אומה שכולה. אנחנו מדינה בפוסט-טראומה. יש לנו חרדה אמיתית מצמד המילים "הותר לפרסום”. אבל גם את זאת יש לדעת: אנחנו חזקים, הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב. ואחד ממאגרי הכוח הגדולים של המשפחות השכולות זו הידיעה העמוקה שבחייהן הן ממלאות את בקשתם האחרונה של הבנים: לא להיכנע. לא לוותר. כי מוכרחים להמשיך לנגן. מוכרחים להמשיך.
חנוך דאוםצילום: אלכס קולומויסקילא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.
ואני עומד לפעמים מול הסטיקרים הללו ומביט בהם, לפעמים שולח את היד כדי לגעת בתמונת פניהם. אני מסתכל על מבטם. על החופש והתקווה שהיו בעיניהם בטרם אלה נעצמו לעולמי עד. ותמיד, אחרי כמה שניות, דמעות נקוות בעיניי. ואני נותן להן להיות. נותן להן לזלוג, שעה שפניהם היפות של הילדים הגיבורים נצרבים לי בנשמה. וברגעים האלה, אלוהים עדי, אני מרגיש כאילו כולם ילדיי. אני מרגיש אהבה גדולה אליהם.
ולא יודע את נפשי.
כמה מיוחדים הם היו.
ערך הרעות מלווה את הווייתם: "כל זמן שחברים שלי צריכים עזרה, זה זמן טוב לעזור להם".
והם לא חוששים מעבודה קשה: "אבל ככה זה בחיים, הבחירות שהולכות יד ביד עם הערכים שאתם מאמינים בהם, בהכרח יהיו הבחירות הקשות ביותר, הבחירות שדורשות את ההקרבה הכי גדולה".
יש בהם רגישות והבנה של הקושי, אבל הם לא מתכוונים לוותר: "זה בסדר לנוח, אבל לא לעצור".
וכמה הודיה יש בהם. כמה ראיית הטוב: "אבא, תודה רבה על השפע".
ורוח נעורים והבנה מצמררת שהחיים קצרים, קצרים כל כך: "צריך ליהנות, אם לא עכשיו אז מתי".
הם רוצים להיות טובים יותר, להשתפר: "כי אלוקים לא בראת אותי בשלמות, אלא בהשתלמות".
והם לא לוקחים שום דבר ללב: "חייכו, הכול שטויות".
הם יודעים שעכשיו תורם: "אני נלחם עבור המדינה, החיים שלי לא שווים יותר משל אחרים".
והאמונה מחזיקה אותם: "אני מאמין, למרות הקושי והכאב הגדול, שהכול מאת השם".
הם ספוגים בטוב. פשוט ספוגים בטוב: "אנחנו נלחמים יום-יום מאהבת המולדת ולא משנאת האויב".
לא מתבלבלים מהקרבות: "תהיו אנשים לפני שאתם לוחמים".
ולא בורחים מהתפקיד שנגזר עליהם לעשות: "נועדתי לעשות משהו משמעותי בחיים האלה, בארץ הזאת. משהו שיגרום לשינוי, אבל שינוי ממקום שקט".
אבל הם גם שומרים על פרופורציות: "הכול שטויות". "הכול סבבה איתי. זהו, עידכנתי".
הם החברים הכי טובים שיש: "אני איתך על מלא אחי".
והם היו גם מצחיקים כל-כך, וחיים כל-כך: "עזבו שטויות בואו לים".
והם אינם.
וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִים.
"נועדתי לעשות משהו משמעותי בחיים האלה. בארץ הזאת. משהו שיגרום לשינוי, אבל שינוי ממקום שקט"
סמל ערן אלוני ז"ל, לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני, נפל בקרב בשג'אעיה, 12.12.2023
סמל ערן אלוני נולד בבאר-שבע וגדל בעיר אופקים. משפחתו מספרת על "ילד טוב לב, אהוב וערכי, ששימש דוגמה ומופת בכל דרך בה הלך". המעשה האחרון של חייו היה הקרבה למען חבריו ולמען עם ישראל. "אני רוצה להגן על מה שחשוב לי: משפחה, חברים, מדינה, עקרונות. נלחמים אך ורק כשיש על מה להגן".
"ללכת נגד הנוחות וללכת עם הפחד"
רס"ל (מיל') עומר סמדג'ה ז"ל, לוחם בגדוד 9203, נפל בקרב במרכז רצועת עזה, 20.6.2024
עומר נולד וגדל בגנות הדר. בכיתה י' החל להתנדב במד״א והיה גאה בכך מאוד. בכיתה י"א החל להשתתף בתנועת הנוער ״אחריי״ שם גילה את המשמעות של להיות לוחם, ויחד עם אהבתו הגדולה למדינה, התגייס לגדוד 51 של גולני.
בהיותו בסדיר נקרא עומר לתרום מח עצם, כמובן עשה זאת ללא היסוס והציל חיים. במילואים עומר שירת בחטיבת אלכסנדרוני בגדוד 9203 כקלע וכחובש. "עומר, יפה תואר מבחוץ ומבפנים", מסר אביו אורן, "אהב את החיים, אהב בעלי חיים, אהב את המדינה ובעיקר אהב לעזור לזולת. גם במותו הציל חיים".
"צריך ליהנות. אם לא עכשיו, אז מתי"
דור נחום ז"ל, נרצח בצומת מבטחים בדרך חזרה מפסטיבל נובה, 7.10.2023
דור, בן זקונים לגדעון ואביבה, אח קטן לאור ובן, היה בן 24 בהירצחו. הוא גדל והתגורר במושב מבטחים במועצה האזורית אשכול. היה מאוד מחובר לבית ולבני המשפחה.
החברים היו החיים שלו, אהב כדורגל, מוזיקה ולבשל. ניסה והגשים כל מה שחפצה נפשו. אהב מסיבות, לטייל, לארח, לבלות ולטרוף את החיים. דור ברח עם חבריו מהנובה, הם הגיעו לצומת מבטחים בכביש 232 שם ארבו להם מחבלים.
"בידיו של כל אדם היכולת לבחור ולהשפיע על האופן שבו יתמודד עם אתגרי חייו"
רז מזרחי ז"ל, נרצחה בפסטיבל נובה, 7.10.2023
סיפור חייה הקצרים של רז מזרחי, בת 21 במותה, הוא מופת לגבורה ולכוח רצון. רז הייתה לוחמת מג"ב במהלך מבצע "שומר החומות", נפגעה בפיגוע דריסה, ולאחר ארבעה חודשי שיקום חזרה לשירות ואף יצאה לקורס קצינים. "בחרה בחיים", אומרים אוהביה.
בשנה האחרונה היא התנדבה בעמותת "בלב אחד", עמותה לפצועי צה"ל. ב-7 באוקטובר היא יצאה למסיבת הנובה ומשם לא חזרה.
"בכל אדם יש משהו מיוחד שכדאי ללמוד ממנו, רק צריך למצוא אותו. זה קשה אני מודה"
סרן אושרי משה בוצחק ז"ל, מפקד צוות בסיירת נח"ל, נפל בקרב ברצועת עזה, 23.12.2023
"אושרי כתב בפנקסו את המשפט שבסטיקר מתוך אמונה שלמה שהחיבור בין אנשים ובין קבוצות בחברה הישראלית יכול להגיע מתוך האמונה כי אנשים שונים האחד מהשני, והצורך לחפש את השונות הזו ולהתפעל ממנה יכול ליצור חברה ישראלית טובה יותר", מסרה רעות בוצחק, אמו.
"אושרי ראה בכל אדם עולם ומלואו, האמין בבני אדם וידע לראות את הדברים הטובים בכל אדם ואדם. בכך אושרי היה אבן שואבת לצוות שלו בסיירת הנח"ל. כשהיה מפק"ץ בפלחה"ן, הוא ראה בכל חייל שלו את הייחודיות שבו ואת התרומה הענקית שכל אחד מחברי הצוות מביא לקבוצה. אני חושבת שכך יוצרים חברה מאוחדת שנותנת ביטוי לייחודיות (ולא אחידה)".
"תהיו אנשים לפני שאתם לוחמים"
סרן ירין גהלי ז"ל, מפקד צוות בסיירת גבעתי, נפל בקרב בדרום רצועת עזה, 18.12.2023
ירין, בנם של אורן ושירה ואח בכור לאיליי, נולד לפני 22 שנה ברחובות. משפחתו מספרת על נער חברותי, אהוב, שקט, צנוע ושאפתן. שחקן כדורסל. "ירין אמנם היה ספורטאי בנפשו, אך הוא ידע לשלב בין כל העולמות, בין הספורט ללימודים ולבילויים עם חבריו ומשפחתו.
ירין החליט לוותר על חלום הכדורסל לטובת שירות קרבי משמעותי, התגייס לסיירת גבעתי, ל"עורב", ומיד היה ברור שהוא יגיע רחוק, הוא סומן מהדקה הראשונה והשקיע בצבא את כל כולו. לא הייתה אצלו חצי דרך; אם הולכים על משהו אז זה עד הסוף, והכי טוב שאפשר. הוא הצטיין לאורך כל הדרך וצפו לו עתיד מזהיר בשרשרת הפיקוד".
אחרי שהוסמך כקצין, מספרים במשפחה, "הוא הפך למפקד שכל כולו לחיילים שלו. הוא היה דמות להערצה עבורם, ובצדק, באמת שהיה מה להעריץ בו. הייתה לו יכולת מיוחדת לראות את כולם, באמת לראות, ולא לפספס אף אחד. הוא תמיד ראה קודם את האדם שמולו ורק אחר כך את עצם היותו חייל, הסתכל לכולם בגובה העיניים וזו גם הייתה המורשת שלו עבורם".
הוא נפל בחאן-יונס. הצוות שלו - "צוות גהלי" בסיירת גבעתי - עדיין נלחם.
"תהיה אמיתי, תהיה ככה תמיד"
סרן הראל איתח ז"ל, מפקד צוות בסיירת גבעתי, נפטר מפצעיו ב-30.12.2023 אחרי שנפצע ב-22.12 בקרב בדרום הרצועה.
"הראל שלנו, ילד פלא עם חיוך מדבק. אהב לחגוג את החיים יום-יום ולעזור לכל מי שרק היה יכול", סיפרה משפחתו, "כך נפל, נלחם עד השנייה האחרונה עבור המדינה שכל כך אהב".
"הכול סבבה איתי. זהו, עדכנתי"
סמ"ר מעוז מורל ז"ל היה לוחם בסיירת צנחנים, נפל בקרב בדרום רצועת עזה, 19.2.2024
"מעוז היה איש מעשה שהדבר שהכי ייצג אותו היה התמדה וכוח רצון", מספרים במשפחתו, "כשהיה נתקל בקושי לא היה נרתע, היה מתעקש להתמודד איתו ולא לברוח, ולא פחות חשוב - לא חשש לבקש עזרה".
"אבל ככה זה בחיים, הבחירות שהולכות יד ביד עם הערכים שאתם מאמינים בהם בהכרח יהיו הבחירות הקשות ביותר, הבחירות שדורשות את ההקרבה הכי גדולה"
סמ"ר נדב כהן ז"ל היה לוחם שריון בגדוד 77, נהרג בקרב בדרום הרצועה ב-31.3.2024
"'אם היה לי כפיל, הייתי מספיק פי שניים' זאת המהות של נדי. לטרוף את החיים!", מספרים אוהביו.
"תהיי את, זה הכי יפה לך"
קרין ורניקוב ז"ל, נרצחה בפסטיבל נובה, 7.10.2023
"קרין הייתה ילדה של אור ושל שמחה. האור שהוקרן מעיניה, החיוך הקורן והצחוק שלה האירו כל חדר", מספרים במשפחתה, "האהבה לזולת והקבלה של האחר הן מה שהנחו אותה בחיים וגרמו לכל כך הרבה אנשים להתאהב בה. קרין הייתה מתנה לעולם, ולכן זה שהלכה זאת האבידה הכי גדולה שיש".
"דרכים קלות לא מובילות למקומות מיוחדים"
סרן יפתח יעבץ ז"ל, קצין אג"ם ביחידת מגלן, נפל בקרב על קיבוץ נחל עוז, 7.10.2023
יפתח בחר לוותר על מסלול ספורטאי מצטיין והתגייס לשירות קרבי ביחידת הקומנדו מגלן. "יפתח נהג לומר שהדרך היא החשובה ביותר, שצריך ליהנות ממנה גם אם היא מאתגרת וקשה. הוא האמין בעבודה קשה ולא פחד ממנה", מספרים במשפחה.
מכל המילים היפות שהותיר אחריו יפתח, בחרה המשפחה לכתוב על הסטיקר את המשפט הזה, שאותו כתב לחבריו במספר הזדמנויות סביב התלבטויות שהיו להם בחייהם.
"כי בתחבולות תעשה לנו טוב"
רס"ל עומרי מיכאלי ז"ל, לוחם דובדבן, נפל בקרב בכפר עזה, 7.10.2023
עומרי, יליד כפר רופין, ידע תמיד שיגיע ליחידה מובחרת, וכך היה. "עומרי היה ידוע בשקט שלו, ברוגע ובביטחון", מספרים במשפחתו, "באהבת החיים ובהנאה מהרגע. באהבה לאנשים. ברצון שלו כל הזמן לתת לאחרים ולעזור לאחרים מתי שהוא רק יכול, וגם את זה עשה בשקט ובענווה.
עומרי היה מלאך שהסתובב בעולם 35 שנה, נהנה מהחיים במקסימום. גדל בשכונת הצעירים של כפר רופין, ונהרג בשכונת הצעירים של קיבוץ כפר עזה".
"אני אורי, מאיר ומבין אותך"
רס"ל (במיל') אורי יעיש ז"ל היה בסבב המילואים השני ובדרכו הביתה לחופשת השבת, נרצח על ידי מחבל בצומת ראם, 16.2.2024
"אורי אסף סביבו חברים מכל קצוות החברה וידע לחבר אותם יחד. הוא הצליח לראות את התוך של כל אחד ולכבד כל אדם", מספרת משפחתו, "כבר כילד ידע להפגין אהבה לסביבתו, היה רגיש מאוד לאי-צדק ונלחם למען הערכים שהאמין בהם גם אם היה משלם על כך מחיר. בכל מקום שהיה בו הפך להיות מרכזי ואנשים חיפשו את חברתו.
אורי היה בחור יצירתי ומוכשר, אהב לנגן ולשיר, לחברים ולעצמו, אהב סגנונות רבים ובקלות אילתר ועשה ראפ מדהים. אורי נפל בתקופה הכי יפה בחייו. לאחר שסיים לימודים החל לעבוד וליצור ונהנה מכל רגע. כשהתבקש להציג את עצמו בשש מילים, באחד השיעורים בתואר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, הוא הסתפק כדרכו בחמש: 'אני אורי, מאיר ומבין אותך'. המילים הכול כך מדויקות נחרטו על קברו".
"אני איתך על מלא אחי"
סגן יונתן גוטין ז"ל, קצין ביחידה הרב-ממדית, נהרג בקרב בבארי, 7.10.2023
הוא היה ג'ודוקא מצטיין ולוחם מסור. משפחתו מספרת את הסיפור מאחורי הסטיקר, אחד מכמה סטיקרים שהוצאו לזכרו: "מפקד הכוח שאל אותו האם הוא מוכן להיכנס. הוא ענה לו - 'אתם צריכים אותי, המדינה צריכה אותי, אני איתך על מלא אחי!'"
"תחייכו זה ממכר"
זיו פרנקל ז"ל, בת 22 מקריית-מוצקין, נרצחה בפסטיבל נובה, 7.10.2023
משפחתה תיארה אותה בתור צעירה אכפתית ואוהבת, שהייתה לוחמת צדק.
"אני נלחם עבור המדינה. החיים שלי לא שווים יותר משל אחרים"
סמ"ר לביא ליפשיץ ז"ל, לוחם בסיירת גבעתי, נפל בקרב בצפון רצועת עזה, 31.10.2023
אחרי נפילתו נחשפו רבים לכישרון הצילום המיוחד של לביא, שהיה לוחם וגם אמן. על הסטיקר הזה סיפר אביו, ניצן: "אלה המילים שלביא אמר לנו בפגישה האחרונה. שבוע לפני הכניסה הקרקעית. הוא שם את עצמו כשווה לאחרים".
בסטיקר נוסף לזכרו, הופיע המשפט שלדברי המשפחה תימצת את היחס שלו לאחרים: "תהיו רגישים לאנשים, לבעלי חיים, לסביבה. תהיו אנשים שאוהבים אנשים שמחייכים".
"הרבה אנשים אומרים שהם רוצים להצליח, אבל לא כולם מוכנים לשלם את המחיר שצריך כדי להצליח"
סמ"ר עמית בונצל ז"ל, סמל מחלקה בסיירת צנחנים, נפל בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה, 6.12.2023
בחפציו האישיים של לוחם הסיירת נמצא יומן ובו מעין צוואה שהותיר אחריו: "יצאנו למהלך היסטורי ועלינו להשלים את המלאכה", כתב.
"אני אולי לא מושלמת, אבל בטוחה בדרכי"
שקד חבני ז"ל, בת 22 מנס-ציונה, נרצחה בפסטיבל נובה, 7.10.2023
בתם הבכורה של בלה ויוסי. משפחתה מספרת על צעירה חייכנית, שופעת אור, שמעולם לא נתנה לאיש בסביבתה להרגיש שקוף.
"לא משנה כמה שנים יש בחיים, חשוב כמה חיים יש בשנים"
רס"ם (מיל') שחף ברגשטיין ז"ל, חבר כיתת הכוננות של כפר עזה, נפל בקרב להגנת הקיבוץ, 7.10.2023
"שחף ממש חי את המשפט הזה, הכניס כל-כך הרבה חיים בשנים הקצרות לחייו", מספרים במשפחה, "חייו היו מלאים בטוב. בהמון זמן משפחה, זמן איכות עם חברים, הרבה טיולים בארץ ובעולם, בילוי רב בחופי הים והשקעה בספורט שמילא אותו יום-יום. אנו לוקחים את המשפט הזה כצוואה משחף, ומקווים שלמרות החלל העצום והקושי נצליח להכניס כמה שיותר חיים".
"חייכו, הכול שטויות"
מוריה רביב ז"ל, בת 23 מקריית-מוצקין, נרצחה בפסטיבל הנובה, 7.10.2023
נרצחה ביום הולדתה ה-23, שאותו הגיעה לחגוג בנובה. צעירה חייכנית, שאהבה את החיים ועסקה תמיד בנתינה לסביבתה.
"תני את הכול! אם את צריכה להגיע לשם, את תגיעי. תני לחיים לכוון אותך למסלול שלך. הכול כבר כתוב"
ניב רביב ז"ל, נרצחה בכפר עזה עם בן זוגה ניראל זיני, 7.10.2023
"ניב תמיד הייתה פעילה חברתית", מספרים במשפחתה, "היא עשתה שירות צבאי מאוד משמעותי כמדריכת חי"ר. בתקופה הזו פגשה את בן זוגה, ניראל זיני. בתפקידה האחרון הייתה קצינה למבצעים מיוחדים באוגדת עזה, שם גם עשתה מילואים.
לאחר שהשתחררה ניב טסה לטיול אחרי צבא לדרום אמריקה, וחזרה ללמוד באוניברסיטת אריאל פסיכולוגיה וקרימינולוגיה. היא עברה לגור בקיבוץ כפר עזה עם ניראל רק כחמישה חודשים לפני השבת השחורה. ניב וניראל נרצחו בביתם".
"אין דבר כזה אי אפשר"
עידו פרץ ז"ל, נרצח בצומת מבטחים בדרך חזרה מפסטיבל נובה, 7.10.2023
עידו, בן 22 מרמת-גן, תמיד ראה את הטוב באנשים ובדברים הכי קטנים. "הוא האמין שגם אם יש רגעים פחות טובים, עלינו ללמוד איך לקום ותמיד לראות את הטוב", מספרים במשפחה. "עידו היה בן אדם שמח, שהפיץ אור בכל מקום שהוא נמצא. בן אדם עם לב ענק, תמיד עם חיוך על הפנים, מוקף בחברים ובמשפחה אוהבת. הוא היה אדם שסוחף אחריו אנשים ומלמד אותם שיעור לחיים בדרכו המיוחדת והצנועה. עידו השאיר לנו את המשפטים שליוו את חייו כצוואה שתכווין אותנו לאורך הדרך".
"זה בסדר לנוח אבל לא לעצור..."
רב"ט נועה מרציאנו ז"ל, תצפיתנית במוצב נחל עוז, נרצחה על ידי מחבלי חמאס ברצועת עזה
נועה נחטפה יחד עם חברותיה התצפיתניות במתקפת הפתע ב-7 באוקטובר, ובמהלך החטיפה ככל הנראה נפצעה. לפי ממצאי הצבא, נועה הובלה לבית החולים שיפא בעיר עזה, שם נרצחה על ידי מחבלי חמאס. גופתה הושבה במבצע צבאי לקבר ישראל.
"חייה של נועה כרכו יחד אהבה לארץ ולאדם וקשר עמוק לשורשיה. השירות למען המדינה היה צעד טבעי עבור נועה, והיא מילאה את תפקידה ברצינות ובמחויבות הנדרשות - עדות לאהבתה למולדת ולאומץ ליבה הבלתי-מעורער", מספר אביה. "נועה זכורה בזכות אהבתה לאנשים והיותה השראה לאופטימיות ולראיית הטוב".
"כי אלוקים לא בראת אותי בשלמות, אלא בהשתלמות"
סמ"ר אפרים יכמן ז"ל, לוחם בגדוד "שקד" בחטיבת גבעתי, נפל בקרב בצפון הרצועה, 27.12.2023
אפרים נולד וגדל בגוש עציון. ילד שני מבין שבעה אחים. הוא התגייס לגבעתי במסגרת ישיבת הסדר וחזר לצבא בשמחת תורה. לחם בעזה עד שנפל בגיל 21.
"אפרים היה ילד נעים וקצת שובב, חכם", מספרת אחותו חנה, "הוא ניתב את הכוחות שלו לעבודת המידות, לימוד התורה, לשאול מה ה' רוצה ממני. מה יועיל לעם שלי. היה מקפיד עם עצמו, אבל נעים ומקבל את הבריות. אהב מאוד את הארץ, לטייל ולהיות בה. בנוסף אהב מאוד מוזיקה. היה משכים בבוקר בנמ"ר בעזה, מתפלל ולומד דף יומי לפני הלחימה. אהוב על כולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.10.24
