שבוע לאחר הטבח ב-7 באוקטובר קיבלתי אישור כניסה לשטח קיבוץ בארי. הוזמנתי על ידי חברים בקיבוץ במטרה לייצר חומרים לטובת הסברה, לספר את הסיפור של בארי.
לפני שהגעתי לקיבוץ החלטתי לבקר קודם במלון שאליו פונתה הקהילה בים המלח, ומצאתי כאוס מוחלט. מהמקום יצאו בכל יום הלוויות, אך לצד האסון הכרתי קהילה מדהימה וראיתי בעיניים של חברי הקיבוץ את ההרס הנורא והחורבן, אבל גם את היכולת להשתקם ואת העוצמות שהדהימו אותי.
ואז אחרי כמה ימים בים המלח, הגעתי לקיבוץ. ביום הראשון אני בכלל לא בטוח שאני צילמתי, זה האדרנלין שמצלם, זה מה שמלווה אותך. אתה רואה מכוניות שבורות, הרס מוחלט, ואתה מתעד את זה כי זה התפקיד שלך. ואז אתה חוזר הביתה, פותח את המחשב ורואה שצילמת קהילה שלמה.
הסיפור הוא הוא לא רק ההרס בקיבוץ, יש אנשים מאחורי הסיפור הזה. מצאתי את עצמי חוזר לקיבוץ פעם אחר פעם. בפעם השנייה אתה מתחיל להרגיש, הולך ומצלם. רואה בממ"ד רימוני יד שהמחבלים השאירו, בתים שפוצצו על ידי חבלנים, אלבומי תמונות של המשפחות שגרו שם, ואתה מנציח את זה.
לפני שבוע חזרתי לבארי כדי לחפש עוד חלק בפאזל של 7 באוקטובר. הבנתי שחברים רבים חזרו, חדר האוכל עובד, השדות נזרעים שוב ומכונות בית הדפוס עובדות בתפוקה מלאה. דיברתי עם חברים בקיבוץ והחלטתי לבוא ולראות את התקומה, וכמה שחיכיתי לזה. יצאתי בהתרגשות עם אור ראשון לכיוון הקיבוץ.
"עיונה - סיפור פשוט מעץ"
התחלתי את הביקור ב"עיונה - סיפור פשוט מעץ" הנגרייה שהקימה המעצבת יונת אור ז"ל, שנרצחה באותה שבת ארורה. פגשתי את דורון, מוטי, איציק ושלו שמפיחים רוח חיים באותה נגרייה נפלאה, כשתמונתה של יונת משקיפה מלמעלה ומסמנת את הדרך.
עוד משלוח של גבינות יצא לדרך
משם המשכתי למחלבה של בארי. הגבן של מחלבת בארי - דרור אור ז"ל, בעלה של יונת, נרצח אף הוא באותה שבת ארורה, אבל מפעל חייו ממשיך. פגשתי שם את תום מכין עוד משלוח של גבינות לאחד עסקים באזור. מקררים מלאים בגבינות, שדרור היה לבטח ניצב גאה לידם. ולצד התקומה הזיכרון שנוכח בכל מקום גם במחלבה, בדמות ציור קיר של דרור בזמן עבודה על אחד הקירות.
34 צפייה בגלריה
איור של דרור אור ז"ל, הגבן של מחלבת בארי ובעלה של יונת אור, שנרצח אף הוא בשבת ההיא
(צילום: מיכה בריקמן)
34 צפייה בגלריה
תום ממשיך לטפח את הבייבי של דרור אור, שנרצח בשבת הארורה. רגע לפני שמוסרים את הגבינה ללקוחות היא מקבלת טיפול אישי
(צילום: מיכה בריקמן)
מכונות הדפוס חזרו להרעיש
משם המשכתי לבית הדפוס, אותו פגשתי כמעט שומם בשבוע הראשון שהגעתי לבארי, אולי 30 עובדים היו אז. רעש המכונות וכמויות הנייר במחסנים בהחלט משדרים "אנחנו פה, והיום אפילו חזקים מתמיד".
34 צפייה בגלריה
כמויות הנייר והעבודה לא משאירים מקום לספק: דפוס בארי חזר לעבוד ולהוביל את הקיבוץ לתקומה
(צילום: מיכה בריקמן)
שדות של תקווה
אבל הכי מרגש זה השדות, החקלאות. התלמים שנחרשים שוב ותפוחי האדמה שנזרעים. גל גודארד, בנם של איילת ומני גודארד, שנרצחו באותה שבת, חזר לעבד את שדות בארי. איילת, אמו, הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בבארי וגופתו של מני, אביו, עדיין מוחזקת בשבי חמאס.
המפגש הראשון שלי עם גל היה באמצע אוקטובר ליד בית הוריו, בחיפוש אחר סימנים למה שקרה להם. המפגש עכשיו ריגש אותי מאוד. גל זורע שדה ענק של תפוחי אדמה - אין יותר חזק ואופטימי מזה בעיניי.
34 צפייה בגלריה
גל גודארד, בנם של איילת ומני גודארד, שנרצחו באותה שבת, חזר לעבד את שדות בארי ולזרוע תפוחי אדמה
ההמולה חזרה לחדר האוכל
משם, רגע לפניי החזרה הביתה, נכנסתי לאכול צהריים באותו חדר אוכל שהיווה חלל מנוחה ענק ללוחמינו, ונותר בימים שלאחר 7 באוקטובר ריק ונטוש, ועכשיו הרעש וההמולה לא משאירים ספק - בארי עושה תקומה!
34 צפייה בגלריה
בביקור הראשון שלי בבארי המקום היה מלא בלוחמים. שנה אחרי תושבי הקיבוץ חזרו למלא את השולחנות
תודה לאנשים היקרים של בארי שמאפשרים לי לספר את אותם סיפורי הגבורה של הקהילה המופלאה הזו פעם אחרי פעם. וכמובן שאי-אפשר לסיים בלי מסר חד וברור: תקומה אמיתית ומלאה תהיה רק אחרי שכל חטופינו ישובו הביתה.
הצילומים יהיו חלק מתערוכה שתוצג ב-6 בנובמבר ב"בית המכולות" ביפו, באירוע ראשון מאז 7 באוקטובר, שיקיים בית הדפוס של בארי ללקוחותיו.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.10.24
