"בכל יום כשאני שומע דיבורים על הפצועים זה מחזיר אותי לסיפור האישי שלי", אומר יובל וגנר, נשיא עמותת "נגישות ישראל". וגנר, בן 59, משותק מהצוואר ומטה, 37 שנים בכיסא גלגלים, היה טייס מסוק קרב, וב-1987 נפגע בטיסת אימונים. ב-25 השנים האחרונות, מאז שהקים את העמותה, הוא נאבק על איכות החיים של ישראלים עם מוגבלויות. אחרי שהמציא את המונח "נגישות" , הוא נלחם על חקיקת חוק הנגישות, שחייב שדרוג בתנאי החיים במרחב הציבורי כדי להקל על אנשים עם מוגבלויות. כמי שגם גדל לאב נכה בכיסא גלגלים – "מהבטן ומטה, גם הוא בתאונה צבאית" – הוא יכול להבין את עולמם של פצועי המלחמה מכל זווית אפשרית.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"הדבר הקשה ביותר הוא איך החיים משתנים בשנייה אחת, במקרה שלי בגלל תקלה טכנית במטוס. הייתי 1.82 מטר גובה, צעיר זקוף, שמח, נמרץ, בן 21, הגשמתי את חלום חיי, להיות טייס, שיחקתי טניס. איך אני מקבל את זה שפתאום אני רתוק לכיסא גלגלים עד סוף ימיי? אתה צריך ללמוד מחדש איך לחיות. לקח לי זמן עד שלמדתי לשבת, לאכול, לצחצח שיניים. ניסיתי ללמוד להתלבש לבד עד שראיתי שאי-אפשר. ואיך אני מתמודד עם אנשים בסביבה? החברים והמשפחה מקבלים אותך, אבל אתה פוגש אנשים חדשים. זה היה מאוד קשה", הוא מספר.
אבל גם כאשר הוא מתאר חוויות קשות, הוא מעורר הערכה, ובהחלט לא רחמים. "כשאתה נפגש עם אדם עם מוגבלויות, אל תשדר תחושת רחמים", הוא מדגיש במהלך הראיון. "תתייחס בצורה הנורמלית ביותר. גם כשמדובר בהלומי קרב. כי זה לא הבן אדם, זו תכונה או מצב שמלווה אותו. אם אתה לא יודע איך לעזור, תשאל איך".
וגנר, יליד רמת-השרון, נשוי בשנית ואב לשלושה מנישואיו הראשונים, הוא בנו של דן וגנר, שנפצע ב-1958 בתאונת אימונים ושותק מהבטן ומטה. הוא הכיר את אשתו נורית, אמו של יובל, אחות במקצועה, במחלקת השיקום בתל השומר. בוקר הפציעה שלו עצמו צרוב בזכרונו של יובל: זה היה ב-18 במארס ב-1987, הוא יצא עם מפקד טייסת מסוקי הקרב ציון בראור ז"ל לטיסת אימונים לפני מבחן שהיה צריך לעבור כדי להפוך למפקד מסוק קרב. "המראנו מפלמחים. אני יושב מקדימה, בראור מאחור. טסנו מעל ים המלח, פנינו מעל כביש 90 לכיוון צפון, בגובה 400 רגל, במהירות 200 קמ"ש, ולפתע המטוס התחיל לרעוד בצורה מטורפת, כאילו שהוא מתפרק. תוך שניות התרסקנו בפרדס בעמק בית-שאן. בראור נהרג, אני איבדתי כל יכולת תנועה מהצוואר ומטה. לימים גיליתי שהיו עוד הרבה תאונות כאלו בעולם עם מסוק הקוברה, שמאז כבר יצא משימוש, ואף אחד לא יצא מהן חי".
מה אתה זוכר מהפציעה?
"הייתי בהכרה, הראש שקע בבוץ. מיד הגיעו אנשים שעבדו בפרדס, אני זוכר שאמרתי להם שאני לא רואה כלום, בגלל הבוץ, ולא מרגיש כלום. היה לי שבר בצוואר, בחוליה החמישית והשישית".
כמי שגם הקים את עמותת "נגישות", מה חסר היום בטיפול בנפגעי מלחמה שהופכים לאנשים עם מוגבלות?
"הפוקוס בטיפול אז וגם היום הוא על הנכה, ושוכחים שמסביב יש מעגלים שמושפעים – בת זוג, ילדים, הורים, חברים, כולם עוברים טראומה. אף אחד לא מטפל בהם, וזה דרמטי. כשנפצעתי אמא שלי הייתה אחות ראשית בהדסה עין כרם. הקצינים הגיעו הביתה, אמרו לה: יובל נפצע, הוא בהדסה, קישרו אותה למישהו בבית החולים שאמר לה שנפצעתי בחוט השדרה. היא ואבא הבינו מיד את רמת הברוך, אבל רבים מהורי הפצועים לא מבינים זאת מיד. אבל גם הוריי לא קיבלו את המעטפת שהיו צריכים. אחי היחיד, צעיר ממני בשש שנים, היה תלמיד תיכון. עשרה חודשים הוא גדל לבד, היה בא הביתה לבית ריק. ממש לאחרונה אמא שלי התנצלה לפניו על כך שבגדול לא הייתה לו אמא במשך חודשים רבים, כי כל עולמה היה סביבי. הייתה לי חברה, ששהתה לצידי במשך חודשים. אף אחד לא התייחס למה שהיא עוברת עם חבר שהיה טייס רק יום קודם ועכשיו לא מזיז שום איבר בגופו. אף אחד לא שאל את הוריי מה אתם צריכים? מה עובר עליכם? אולי צריך להכניס פסיכולוג לתמונה? זו טראומה מטורפת".
3 צפייה בגלריה
יובל וגנר. "הפוקוס בטיפול אז וגם היום הוא על הנכה, ושוכחים שמסביב יש מעגלים שמושפעים"
(צילום: יובל חן)
אז מה צריך לעשות?
"צריך לפתח מגוון שירותים – ייעוץ וליווי פסיכולוגי למשפחה, להורים, לאחים ולילדים. לאחרונה צפיתי יחד עם שלושת ילדיי, היום בגילי ה-30, בסרט הדוקומנטרי 'סופרמן' על כריסטופר ריב וילדיו. הילדים שלי אמרו: 'אנחנו נולדנו למציאות של אבא עם מוגבלות, ולכן לא חווינו את הקשיים של השינוי, אבל כשהם היו קטנים אבא שלהם יצא איתם לרכיבה על סוסים, שיחק איתם הוקי, ולכן להם המעבר היה קשה הרבה יותר'. הילדים חייבים מעטפת של טיפול".
מה היו הרגעים הקשים ביותר שלך?
"בשלושת השבועות הראשונים הייתי בטיפול נמרץ, מחובר למכשירים, הראש מקובע. ידעתי שאני משותק, אבל לא עיכלתי. התחלתי לעכל רק כשהושיבו אותי בפעם הראשונה על כיסא גלגלים, אחרי חודש. ארבעה חודשים אחרי הפציעה באתי בפעם הראשונה הביתה. יצאתי מחממת מחלקת שיקום בתל השומר. התגלגלתי לחדר שלי והתחלתי לבכות בטירוף. אחר כך כל יום איתגרתי את עצמי במשהו קטן. כשניסיתי לאכול לבד, גיליתי שאני מסוגל להשתמש במזלג או כף, אבל לא יכול לחתוך או למרוח. עשיתי המון ניסיונות לעבור לבד מכיסא הגלגלים למיטה ולא הצלחתי. אתה לומד את גבולות יכולתך. אחרי שאתה עושה את המקסימום לעזור לעצמך, אתה צריך להסתכל במראה ולהחליט איך אני חי עם מה שאני יכול, לאן הולכים מפה? גם אם הפצוע משחק אותה קול, אל תתפלאו אם יהיו לו מחשבות דיכאוניות, אפילו אובדניות ככל שהפציעה קשה יותר. אני הייתי עטוף מאוד על ידי חיל האוויר, המשפחה וההורים, ולא הייתי בדיכאון, אבל המחשבה שאתה לא יכול לעשות כלום, שלעולם לא תוכל לרוץ, הייתה קשה".
איך התמודדת?
"אני בחרתי בחיים. זה היה קשה, להחליט לחיות הכי טוב תחת מסגרת המגבלות. להמשיך בצבא, ללמוד, להקים משפחה ולהשקיע בזה. ככל שאתה עטוף בתמיכה רבה יותר, הבחירה בחיים מתאפשרת יותר. בחרתי להפוך את ניסיון חיי למפעל חיי. בנוסף, למזלי, לקראת השחרור מהשיקום חיל האוויר הציע לי להמשיך לשרת, ללמוד לתכנת ולהיכנס ליחידת התוכנה — אז ממד"ק, היום 'אופק'. שירתי בחיל האוויר עד 2014 והשתחררתי בדרגת סגן אלוף. במהלך השירות עשיתי תואר ראשון במינהל עסקים".
איך הסביבה הרחבה מתייחסת?
"אני פוגש המון אנשים בגלל תפקידי. זה מתחלק לשתי קבוצות. יש שרואים אותי כיובל, ויש שמסתכלים עליי ולא יודעים איך להתמודד, איך לדבר איתי. ככל שהמוגבלות יותר נראית, כמו אצל פצועי כוויות, הקשיים רבים יותר. ההתמודדות הזאת קשה ומרתיעה מאוד אחרי שיוצאים מהשיקום. אבל צריך לזכור — אתה נשארת אותו אדם. אני אותו יובל. תקרין זאת לעצמך ולסביבתך. אם תתמיד בכך, תגלה שזה נעלם".
היום רשומים באגף השיקום של משרד הביטחון 9,539 אנשים המתמודדים עם פוסט טראומה ותגובות נפשיות לאחר מלחמה. 5,300 מתוכם מכל מלחמות ישראל הקודמות, והיתר מהמלחמה הנוכחית. איך אתה מסביר את הגידול במספרם בהשוואה למלחמות הקודמות?
"בעלייה במודעות לנושא, אבל גם בתנאי המלחמה. החיילים שלנו אינם החיילים האמריקאים, שנסעו מניו-יורק להילחם בעיראק. אצלנו המעברים מחיים רגילים במרכז הארץ לעזה הם של שעה, שעה וחצי. הטריגרים ליצירת מצב של הלם קרב גדולים יותר. הרעשים, הריחות, הזיכרונות. הם יצטרכו טיפולים, אבל גם אנחנו צריכים להתאים את סביבת החיים הרגילה לריבוי הלומי הקרב. בואו נדאג שישראל תהיה נגישה יותר לפגועי הנפש. אנחנו כרגע בתהליך למידת הנושא. מה אפשר לעשות במרחב הציבורי. בצנרת יש תוכניות, למשל, למרחב שקט בבנקים, בקניונים, במשרדי ממשלה, בעיריות, בכל מקום המוני, למשל באמצעות שעות קבועות, או יום בשבוע, של שקט, בלי כריזה, רק עם מוזיקה שקטה ומרגיעה. או חדר שקט שכאשר הלום קרב מרגיש התקף חרדה, הוא יוכל לשבת בו, לקחת אוויר, להתווסת ולחזור".
מה עוד דורש תיקון כדי לעמוד באתגר של נפגעי המלחמה?
"במסלול ההשתקמות יש דברים מיושנים שבמקום לעזור בולמים. אותי הצילה העובדה שחיל האוויר קלט אותי מיד לעבודה. היציאה ללימודים, מציאת תעסוקה, גורמת להתפתח, לפגוש אנשים, להשתלב בחברה, להכיר בת זוג, להתפרנס. היום פצועים שהופכים לנכים יכולים, מעבר לקצבאות הרפואיות, לקבל סכומים נוספים של אלפי שקלים כתשלום חד-פעמי וגם תשלומים חודשיים המשתנים בין השאר לפי אחוזי הנכות והגיל – כמי שאין להם פוטנציאל לעבוד. התשלומים לא מוגבלים בזמן, ויוצרים מציאות שבה אנשים חושבים: למה לעבוד? למה להתאמץ? בעיניי אלו תשלומים שעושים נזק אדיר. אני מציע לעשות את המקסימום כדי שכל מי שעבד יחזור לאותה עבודה וימשיך בה. ואם לא – למצוא הכשרה שתאפשר לו לעבוד גם במצבו החדש. מה גם שקיימות היום חברות עסקיות רבות שרוצות מאוד לעזור לפצועים להשתלב בהן כעובדים. ישנו, לדוגמה, מיזם התעסוקה של חברות ההייטק – 'מנצחים איתכם', שהושק ב-25 בספטמבר, והוא שיתוף פעולה בין אגף השיקום במשרד הביטחון לשבע חברות מובילות, בהן מיקרוסופט, מובילאיי, אינטל, סודהסטרים ואנבידיה. בימים אלו אנחנו נפגשים עם אגף השיקום כדי להפיק לקחים מהשלב הראשון, לדייק את הצרכים והפתרונות ולהגיע לכמה שיותר פצועים".
בישראל יש 1.5 מיליון אנשים עם מוגבלויות מסוגים שונים, שהם 18% מהאוכלוסייה. 50% מהם הם בני הגיל השלישי. מה צריך לשנות במרחב הציבורי כדי להקל עליהם?
"כשאדם הופך להיות עם מוגבלויות ונזקק לדוגמה לכיסא גלגלים, הוא חייב להתאים את הבית למצב החדש. אנחנו נדרוש שדלתות הכניסה לחדרים בדירות חדשות שייבנו יורחבו ל-80 ס"מ, במקום 70 ס"מ היום. מדינות רבות בעולם הכניסו דרישות נגישות לדירות בבנייה. עכשיו מתכננים להשקיע סכומי עתק בשיפוץ ובנייה מחדש של הבתים ביישובים שנפגעו במלחמה. צריך לתכנן אותם מראש באופן שמשלב נגישות".
יש בישראל מושג של דירת נכים, בדרך כלל בקומת הקרקע. כמה כאלו יש?
"אי-אפשר לברר את הנתון הזה. וזה לא רק הדירה אלא גם החניה בבניין שחייבת להיות נגישה. אין אף מיזם שמאגד מידע על דירות/בתים נגישים או ברי הנגשה".
ברחובות הערים יש מספיק חניות נכים?
וגנר ספק צוחק, ספק כועס. "מספר תווי הנכים שהונפקו בישראל על ידי משרד התחבורה הוא הזוי. יש כ-50,000 תווי חניה לרכב נכה שנזקק לכיסא גלגלים או לעזרים, ועוד כ-550,000 רכבים עם תו נכה משולש. חלקם הושגו בתיווך מאכערים, ומשתמשים בהם לא רק בעל הרכב אלא גם בני משפחתו. אין אכיפה בכלל. כבר לפני המלחמה אנשים עם מוגבלות סבלו כרונית ממחסור בחניות נכים זמינות. חייבים להגביר את האכיפה וגם את הכמויות. אם היום לחניון עם 25-75 חניות דורשים שלוש חניות נכים, אנחנו נבקש שיעלו את זה לחמש, ובחניון עם 100-150 חניות נבקש להעלות מחמש לשמונה. גם באוטובוסים חייבים להעלות את הקיבולת לשני כיסאות גלגלים, היום יש מקום לאחד.
3 צפייה בגלריה
יובל וגנר. "אין אף מיזם שמאגד מידע על דירות או בתים נגישים או ברי הנגשה"
(צילום: יובל חן)
"חייבים מענה ארצי למוניות נגישות, כמו בלונדון. היום יש בודדות כאלה, וגם אותן קשה להזמין, ואם מצליחים נדרשים לשלם פי שניים. בתחנות דלק יש לדרוש לאפשר לתקשר עם המתדלק באפליקציה ולבקש סיוע בתדלוק. היום הנכה צריך להמתין לחסדי המתדלק שיגיע. שלא לדבר על התחבורה של כלי רכב אוטונומיים המתוכננת להיטמע בישראל בשנים הקרובות. חובה להבטיח בחקיקה שסוג זה של תחבורה יהיה נגיש מראש. ומה על רכבי פינוי נגישים עם מעלון? כרגע רק לעמותת נגישות ישראל יש שני רכבים כאלה. מה יקרה אם יהיה אירוע רב-נפגעים בשטח גדול? איך יפונו אנשים עם מוגבלויות? לפי סקר שערכנו בשיתוף ג'וינט ישראל, 36% מהאנשים עם מוגבלויות בצפון הארץ הם חסרי יכולת הגעה למיגון, או שהם ללא מיגון בכלל. בסופרמרקטים קיימת חובה לקופה נגישה אחת על כל עשר קופות. יש צורך ביותר מזה. בעקבות ההגעה של מפונים רבים לבתי מלון, גילינו ש-50% מהחדרים המוגדרים כנגישים אינם כאלו. המלונאים מספרים לנו תמיד שאין ביקוש. לא נכון. לא היו מספיק חדרים למפונים עם מוגבלויות. רוב הבעיות הן בחדרי האמבטיה. צימרים, אגב, לא חייבים להנגיש, אלא אם הם שייכים לרשת של שבעה לפחות. חלק גדול מבתי הספר בישראל עדיין לא מונגשים. כאשר בונים בית ספר חדש, לפי החקיקה די בכך שמכינים פיר למעלית, שיכול להישאר ריק, וזה קורה. למה? הגיע הזמן לשנות".
בירור שערכתי העלה כי אפילו במשרד החינוך אין נתונים כמה מבתי הספר בישראל נגישים. "בעשור האחרון המשרד אישר ותקצב הנגשות בסכום של יותר ממיליארד שקל, אבל המיפוי והאחריות הם של הרשויות המקומיות", נמסר מדוברות המשרד.
כל הדברים שהזכרת מחייבים תקציבים של מיליארדי שקלים רבים, ועוד לא דיברנו על הנגשה של ציוד לבדיקות רפואיות, ממכשירי ממוגרפיה ועד מכשירים לבדיקת עיניים בבתי חולים וקופות חולים ועוד. מניין יגיעו התקציבים?
"חקיקת הנגישות בישראל, שעליה עבדנו תשע שנים, היא משנת 2005. ב-2013 נוספו תיקונים, אבל גם הם זקוקים לעדכון. המדינה מתמודדת היום עם היקף פצועים חסר תקדים, וחייבת יותר מתמיד לאפשר איכות חיים, נוחות, שילוב ושוויון לאלה שנפגעו בגופם ונפשם ויצטרכו לחיות עם המוגבלות כל חייהם. אנחנו מאמינים שנדרש מהלך אסטרטגי ורוחבי. חובה לכונן וליישם תוכנית לאומית בשיתוף משרדי הממשלה הרלוונטיים, לשיפור הנגישות ושילוב בחיים, כדי לאפשר חזרה לחיים נורמליים ולא הפיכה לנטל".
3 צפייה בגלריה
סמוטריץ'. "לא מסתדר לי איך אדם מאמין כמוהו מחליט לפגוע כך בציבור הכי חלש"
(צילום: עמית שאבי)
במקום זה החליטו להקפיא את ההעלאות של קצבאות הנכים במסגרת תקציב 2025, החלטה שירדה בינתיים מהפרק.
"עצם העלאת הנושא היא מטורפת. מדובר בהישג של ארגון 'נכה לא חצי בן אדם', שפועלים קשה שנים כדי להבטיח שכר מינימום לאנשים עם מוגבלות: על פי ההסדר שאליו הגיעו עם האוצר, השכר היה אמור לעלות בשלבים, מאות שקלים בכל שלב, כששלב אחד נקבע ל-2025. הניסיון לבטלו הוא מחפיר. לחסוך כמה מאות שקלים לאדם מאלה שיש להם הכי מעט, כשהכל מתייקר בטירוף. שערורייה. לא מסתדר לי איך אדם מאמין כמו סמוטריץ' מחליט לפגוע כך בציבור הכי חלש".
יצא לך לדבר עם פצועי המלחמה האחרונה?
"אני פחות יוזם ויותר מחכה שיפנו אליי, כי אני חושב שהערך המוסף שאני יכול לתת לנפגע הספציפי ולמשפחתו יהיה כאשר הקשיים הגדולים יתחילו לעלות אצלו. הם מתעוררים בשלבים שונים, ולכל אחד מסלול שונה. חשוב לזכור שדווקא חלק מאלו שיישארו עם מוגבלויות מעיקות יותר, טרם הגיעו הביתה, ועדיין לא נתקלו בדברים הקשים באמת. התלונות שמגיעות אלינו על מה שקורה אחרי היציאה מבית החולים מתמקדות בשלושה תחומים: חניות נכים, דירות נגישות ובעיות נגישות כלליות. בעקבות המלחמה פיתחנו את פרויקט 'היום שאחרי', במימון פדרציית יהודי שיקגו, שכולל סדרה בת 5-16 מפגשים עם אנשי מקצוע ופצועים מן העבר, שנותנים מניסיונם את כל העצות ומידע על הזכויות בתחומים שונים . המטרה היא ליידע את הנכים החדשים על זכויותיהם, ולהיות מודעים לבעיות טיפוסיות ואיך מתמודדים איתן".
אילו מקומות הם בעייתיים במיוחד מבחינת נגישות?
"מדרכות, הרבה חנויות רחוב עם מדרגה בכניסה, בתי כנסת רבים שאינם נגישים. איך זה שבישראל, המדינה היהודית, בתי הכנסת הם הכי לא מונגשים? אולי גם מכיוון שבתי כנסת רבים הם בשטחים פרטיים או של עמותות ומוקמים בתרומות, והחוק קובע — אם אין לך כסף, אתה פטור מחובת הנגישות".
מה ההבדל בין הדורות השונים בהתייחסות לחיים עם מוגבלות?
"אני גדלתי עם אבא בכיסא גלגלים וכלום לא היה נגיש. אני, אמא ואחי היינו במידה רבה הסבלים של אבא. שאלתי את אבא, בעיית הנגישות לא הפריעה לך? איך לא נאבקת על הנושא? והבנתי שאצלו ואצל בני דורו היעדר הנגישות לא היה מחסום אלא סוג של אתגר מטורף, הם הרגישו שאם הם מתגברים על כל המגבלות, ומצליחים לעשות גם פעולות לא נגישות, זה חלק מהניצחון של חזרה לחיים. כשאני נפצעתי זה כבר נראה לי בלתי הגיוני. לא יכולתי לתפוס שבכל יציאה מהבית אני צריך לתאם עזרה של חבר".
"אצל אבא שלי ובני דורו היעדר הנגישות לא היה מחסום אלא סוג של אתגר מטורף. הם הרגישו שאם הם מתגברים על כל המגבלות זה חלק מהניצחון של חזרה לחיים. כשאני נפצעתי זה כבר נראה לי בלתי הגיוני"
לא פעם סיפרת שכאשר נולדו ילדיך התחלת להתעצבן על זה יותר.
"בהחלט. הציק לי האם הם יחיו כמו שאני חייתי עם אבא שלי, כשבמקום ילדים עם ילדות, הם יהיו משאב עזר. גם כך, אמרתי לעצמי, הם צריכים להתמודד עם זה שאני לא עושה מה שאבות של חבריהם עושים איתם. התחלתי יותר ויותר להתעצבן שאין מספיק מקומות נגישים לנכים, שאני לא יכול להגיע לאסיפת הורים בבית ספר, לקאנטרי, לבית קפה, לחופשה משפחתית במלון. כתבתי מכתב לעזר ויצמן, שהיה אז נשיא המדינה. אחרי יומיים קיבלתי טלפון. הוא שאל איך נפצעתי, מה זאת המילה נגישות. הסברתי והוא הגיב: בשם מדינת ישראל אני מתבייש שלא עשינו מספיק כדי להנגיש אותה. אני פוקד עליך להקים עמותה שתהפוך את ישראל למדינה נגישה בכל סוגי החיים לכל סוגי המוגבלויות. תעבוד חצי שנה, תחזור אליי עם התוכניות ונקים. זה קרה, ובשנת 1999 הקמנו. היום העמותה מעסיקה 50 עובדים, מחציתם עם מוגבלויות, ויש לה תקציב שנתי של 14 מיליון שקל.
"מבחינתי, בהשוואת התנאים בין אז להיום, הגענו לגן עדן, גם אם יש עדיין דברים רבים לשפר. אבל מבחינת פצועי המלחמה הצעירים שמתמודדים היום בפעם הראשונה עם בעיות הנגישות, הם חשים שלא ייתכן שהמצב יימשך כפי שהוא. ומצד שני, היחס החברתי לפצועי צה"ל השתנה דווקא לרעה. אני זוכר כילד, כאשר היינו מגיעים לדוגמה למסעדה, היו שואלים את אבא איפה נפצעת, וכשענה 'אני נכה צה"ל' הוא היה מקבל יחס של כבוד, הנחות, הטבות. גם בבתי מלון, בחניונים. היום ההוקרה לנכי צה"ל נשחקה. הגיע הזמן לשנות את המצב. משרד הביטחון עוטף את הנכים במעטפת מקצועית, החברה הקרובה להם עוזרת, אבל כולנו חייבים לפצועים ולמשפחותיהם, מוסרית, את המקסימום האפשרי כדי לחזור לחיים נורמליים למרות המוגבלויות, לתמוך ולעזור בכל פעם שאפשר ולזכור שהפצוע נושא את פציעתו עד יומו האחרון, גם אם נפצע בגיל 20".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.11.24
